העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה.

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

"לבנון: המלחמה האבודה" הוא ניסיון נוסף להציף לתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר, שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר נסיגת צה"ל מביירות, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית נגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים אותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד.

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין"

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון.

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח.

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת.

מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב"

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית.

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר הוא התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

חסרונו העיקרי של הספר הוא התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן לממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון.

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט ואינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט ואינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח הראשון מהמלחמה, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.