כשאומרים "דיכאון אחרי לידה" משהו בגוף תמיד מתכווץ אצלי, וניסיתי להבין מהו.
אני נזכרת במשפט היפה של ג'ודית הרמן (ב"טראומה והחלמה") "אם אין רצף אין עצמי" וחושבת עלינו כעל סיפור. לכל אחת יש התחלה, ואמצע (וסוף) – אנחנו בעצם כמו עלילה, וכדי שהעלילה תהיה בהירה וטובה עליה להיות רציפה.
מי שחוותה פעם טראומה מכירה את הניתוק שטראומה יוצרת, חלק גדול מהעבודה הטיפולית במקרים כאלה הוא ליצור רצף. רצף של ה'עצמי'.
מי שחוותה פעם טראומה מכירה את הניתוק שטראומה יוצרת, חלק גדול מהעבודה הטיפולית במקרים כאלה הוא ליצור רצף. רצף של ה'עצמי'
כשאני חושבת על המונח "דיכאון אחרי לידה" אני מבינה מהו הדבר שמפריע לי, השם הזה קוטע את הרצף.
כאילו שזה עניין נקודתי – בגלל הלידה אני בדיכאון. הבה נפתור את זה, או שזה יפתר לבד כי עוד מעט ממילא לא אהיה כבר 'אחרי הלידה' וזהו, נמשיך הלאה.
* * *
אבל אנחנו לא נולדנו עם ההריון, גם לא נולדנו כשילדנו. אנחנו מביאות איתנו, לכל מקום וסיטואציה, את הסיפור שלנו, את הטראומות, הכאבים והדברים הלא פתורים שלנו, וכך גם אל הלידה.
השם "דיכאון אחרי לידה" קוטע את הרצף. כאילו שזה עניין נקודתי – בגלל הלידה אני בדיכאון. הבה נפתור את זה, או שזה יפתר לבד כי עוד מעט ממילא לא אהיה כבר 'אחרי הלידה' וזהו, נמשיך הלאה
אז נכון שהדיכאון הגיע מיד אחרי הלידה, זה מובן. הלידה היא אירוע מאוד משמעותי ודיכאון נוטה להגיע אחרי אירועים משמעותיים. ובכל זאת, למה אנחנו לא אומרים "דיכאון אחרי חתונה", או "דיכאון אחרי קבלת הדוקטורט"? אולי נוח לקטלג את סוג הדיכאון הזה כנקודתי, כי אז נוכל לטפל בו במהירות, ומיד נחזור לתפקד כאימהות הטובות שאנחנו אמורות להיות, ויהיה שקט במערכת.
מוכרת לי גם הטענה שבזמן ההריון, ואחריו, יש שינויים הורמונליים בגוף והם אלה שיוצרים את הדיכאון, ואני אומרת – הגוף והנפש פועלים יחד, מושפעים זה מזה, ואין ספק שלמצב הגופני שלנו יש השפעה על מצב הרוח. אבל המצב הגופני מעיר משהו רדום שהיה שם קודם – לא יוצר אותו.
ובטח כשמדובר בנושא מורכב כמו אימהות.
* * *
כשאת נעשית אמא החיים משתנים, באחת. זהו שינוי עמוק ושינויים עמוקים הרבה פעמים נוגעים בנו בנפש, ומעירים בעיות, כאבים, וזכרונות שלא התמודדנו איתם. כולנו היינו פעם ילדות, ולכולנו יש (או היתה) פעם אמא. כל אחת נושאת את הסיפור המורכב שלה. והנה, באה הלידה וב'בום' מעירה את כל המורכבות הזו, ועוד בחילוף תפקידים.
כולנו היינו פעם ילדות, ולכולנו יש (או היתה) פעם אמא. כל אחת נושאת את הסיפור המורכב שלה. והנה, באה הלידה וב'בום' מעירה את כל המורכבות הזו, ועוד בחילוף תפקידים
אין לנו ממש זמן להתעסק בכל הדברים שעולים כי אנחנו לא ישנות, כי אנחנו נדרשות עכשיו, ומיד לפעול. לתפקד.
אנחנו נדרשות להיות טובות, ומטיבות, אנחנו נדרשות להיות ה'אמא'.
עכשיו תורנו.
* * *
זה יכול להיות מאוד קשה, מאוד מבלבל, והרבה פעמים אנחנו מרגישות מאוד לבד. בתוך כל איחולי ה"מזל טוב" המתנות לרך הנולד, וביקורי המשפחה והחברים – לכי תספרי שאת מרגישה אבודה לגמרי, מפוחדת מאוד
ובדיכאון.
* * *
מתוך נסיוני בקליניקה אני יודעת שבעזרת טיפול נכון, עדין ומדויק, אפשר לטפל בדיכאון הזה.
אני חושבת על המונח "יסורי גדילה" ואני יודעת שדיכאון הוא הזדמנות לבירור מעמיק, שינוי וצמיחה.
מתוך נסיוני בקליניקה אני יודעת שבעזרת טיפול נכון, עדין ומדויק, אפשר לטפל בדיכאון הזה. אני חושבת על המונח "יסורי גדילה" ואני יודעת שדיכאון הוא הזדמנות לבירור מעמיק, שינוי וצמיחה
אם תרשי להם, אלה הם יסורי גדילה
מתוך הכאב הזה אפשר לצמוח להיות האדם שאנחנו באמת רוצות להיות
מתוך הקשבה, דיוק וחמלה אנחנו יכולות ללמוד להיות טובות לא רק כלפי התינוק או התינוקת החדשים שנולדו לנו
אלא גם כלפי עצמנו
מגיע להם
ולנו.
* * *
אני לא יכולה שלא לחייך כשאני נזכרת במה שאמרה לי חברתי הטובה והחכמה כשדיברתי איתה על הנושא הזה.
אני בדיכאון אחרי לידה, היא אמרה לי
אבל ילדת לפני ארבע שנים, הזכרתי לה
זה הרבה יותר עתיק, היא חייכה, עברו כבר ארבעים וחמש שנים מאז שנולדתי ואני עדיין בדיכאון.
נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם