זה אינו סוד שמדינות המפרץ אינן ששות אלי קרב. בשבועות האחרונים הן מפעילות לחצים על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושותפיו במטרה למנוע עימות צבאי בינו לבין איראן. החשש ברור: התלקחות כזו עלולה לגרור גם אותן אל תוך המלחמה, על כל ההשלכות החמורות הכרוכות בכך.
איראן אכן מאיימת כי תקיפה נגדה תוביל ל"מלחמה אזורית" ולתגובה רחבה, ומדינות המפרץ לוקחות את האיום הזה ברצינות. מה שמפתיע יותר בסיפור הוא שאם יש להן חשש גדול אפילו יותר מהתלקחות צבאית – הרי שזה החשש שהמתקפה גם תצליח והמשטר האיראני ייפול. הסיבה לכך, כמובן, היא כסף.
כשמדברים על המזרח התיכון, ובעיקר על איראן, הדיון נוטה להתרכז בטילים, בפרויקט הגרעין, בבריתות צבאיות ובמאבקי דת. אלא שמתחת לפני השטח רוחש גם סיפור כלכלי עצום – סיפור שבו שכנותיה של איראן, אלו שמצהירות כלפי חוץ על חתירה ליציבות, הן למעשה המרוויחות הגדולות ביותר מהעובדה שאיראן נותרת חלשה, מבודדת וכלואה מאחורי חומת הסנקציות.
כשמדברים על איראן, הדיון נוטה להתרכז בפרויקט הגרעין. אלא שמתחת לפני השטח רוחש גם סיפור כלכלי עצום – סיפור שבו שכנותיה הן למעשה המרוויחות הגדולות ביותר מהעובדה שאיראן נותרת חלשה
כדי להבין את המורכבות הזו, אפשר לדמיין את המזרח התיכון כקניון ענק של ספקי אנרגיה ושירותים. במשך עשורים, אחד מהנכסים הגדולים והמבוקשים ביותר בקניון הזה עומד סגור, עם שלט "בשיפוצים" ודלתות נעולות. החנות הזו היא איראן. יש לה פוטנציאל של יותר מ־90 מיליון צרכנים רעבים לסחורות, תשתיות מיושנות הזקוקות לשיקום, ומשאבי טבע אדירים.
כל עוד החנות הזו סגורה, הלקוחות, המשקיעים והסחורות זורמים, בלית ברירה, לחנויות הסמוכות – כלומר, למדינות המפרץ. במובן הזה, המלחמה הקרה בין איראן לשכנותיה אינה עוסקת רק בהשפעה דתית, אלא גם, ואולי בעיקר, בנתח שוק.
ניקח לדוגמה את ערב הסעודית. כשמדברים על המתיחות בין ריאד לטהרן, הנטייה היא לחשוב מייד על מאבק בין סונים לשיעים. אך יש גם ממד כלכלי מובהק – ובראשו הנפט. ערב הסעודית היא המלכה הבלתי מעורערת של שוק הנפט העולמי. בזכות יכולתה "לשחק" עם תפוקת הנפט, היא מתפקדת לא אחת כמי שמכתיבה את קצב השוק ואת רמות המחירים.
עבור הסעודים, איראן חזקה – ללא נטל הסנקציות ועם תשתיות משופצות – היא כאב ראש אחד גדול. כיום איראן מייצאת נפט, אך בעיקר לסין, בשל מגבלות הסנקציות. הסרתן תאפשר לה לייצא נפט לשווקים רחבים בהרבה.
המשמעות היא הזרמה של כמות עצומה של חביות נפט לשוק העולמי, שעלולה לכרסם ברווחים הסעודיים. מהלך כזה גם יחזק את מעמדה של איראן בתוך אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט) ויחריף את התחרות האסטרטגית בינה לבין ערב הסעודית.
גם בנסיכויות הנוצצות של איחוד האמירויות מודעים לכך שהשגשוג המטאורי שלהן נשען, בין השאר, על הוואקום שאיראן הותירה
זהו הדבר האחרון שהסעודים זקוקים לו כעת – בוודאי בתקופה שבה הם מתמודדים עם עומס תקציבי כבד כתוצאה מקידום הפרויקט הגרנדיוזי שלהם, "חזון 2030". במובן זה, הסנקציות על איראן מתפקדות למעשה כמעין תעודת ביטוח למעמד הבכורה הסעודי בשוק הנפט העולמי.
גם בנסיכויות הנוצצות של איחוד האמירויות מודעים לכך שהשגשוג המטאורי שלהן נשען, בין השאר, על הוואקום שאיראן הותירה. דובאי הפכה למרכז לוגיסטי, פיננסי ותיירותי אזורי לא רק בזכות כישרון ניהולי וחזון, אלא גם משום שהאלטרנטיבות באזור היו מוגבלות.
אם איראן תפתח מחדש את נמליה ותשדרג את תשתיותיה, חלק מהסחר, התיירות וההשקעות הזרות עלול לנדוד צפונה. מדוע שמשקיע זר יבחר להשקיע בשוק רווי כמו איחוד האמירויות, כאשר מולו נפתח שוק ענק ובתולי של יותר מ־90 מיליון בני אדם, ממש מעבר למפרץ?
עבור האמירויות, המצב הנוכחי הוא מעין "תור זהב" מלאכותי, שבו הן משמשות גשר בין העולם לאזור – וכל שינוי בסטטוס קוו האיראני מאיים על המודל הכלכלי הזה.
הסיפור מסתבך עוד יותר כשמביטים בקטאר. שתי המדינות חולקות את שדה הגז הטבעי הגדול בעולם, שאפשר לדמותו לכוס מיץ ענקית עם שתי קשיות. כל עוד איראן מוגבלת בטכנולוגיה, בידע ובהשקעות בשל הסנקציות, ל"קשית" הקטארית יש יתרון תפעולי מובהק בשאיבה ובייצוא מהמאגר.
קטאר הפכה לאחת המדינות העשירות בתבל בין השאר משום שידעה לנצל משאבי טבע. פתיחת הכלכלה האיראנית תאפשר לטהרן להכניס טכנולוגיות מתקדמות ולהתחיל לשאוב ולשווק גז מאותו מאגר
קטאר הפכה לאחת המדינות העשירות בתבל בין השאר משום שידעה לנצל את המשאב המשותף הזה טוב בהרבה משכנתה. פתיחת הכלכלה האיראנית תאפשר לטהרן להכניס טכנולוגיות מתקדמות ולהתחיל לשאוב ולשווק גז מאותו מאגר בקצב שעלול לערער את המונופול הקטארי ואת רווחי העתק של הנסיכות הקטנה.
אפילו טורקיה, המנהלת מערכת יחסים מורכבת של "חבר־אויב" עם איראן, מוצאת יתרון בבידוד הזה. טורקיה ביססה את עצמה כגשר הלוגיסטי בין מזרח למערב, וכאשר איראן מבודדת, רבים מהנתיבים היבשתיים והאזוריים נוטים להישען עליה. איראן משודרגת ופתוחה יכולה להציע נתיבי סחר חלופיים, קצרים וזולים יותר, שיתחרו בטורקיה על תפקיד השער היבשתי בין אסיה לאירופה – ואולי אף יעקפו אותה במסלולים מסוימים.
שכנותיה של איראן אולי מדברות על איומים ביטחוניים – ולא בלי סיבה – אך בלב השיח הזה מסתתר גם פחד כלכלי עמוק. איראן פתוחה ומשגשגת אינה רק שינוי פוליטי; היא רעידת אדמה פוטנציאלית בשוקי האנרגיה, התיירות והלוגיסטיקה של האזור.
במנגנון המזרח־תיכוני, הצמיחה המרשימה של המדינות סביב איראן בעשורים האחרונים התאפשרה, לפחות בחלקה, דווקא משום שהענק האיראני נותר מבודד וחבול. כל עוד איראן נשארת מחוץ למשחק, השחקניות האחרות ממשיכות לגרוף את כל הקופה. זהו משחק סכום אפס, שבו השקט התעשייתי והעושר האזורי תלויים, בין השאר, בכך שהדלת של השכנה תישאר נעולה זמן רב ככל האפשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו