זכרונות מרומניה שאחרי המהפכה

סוף סוף אפשר להפגין. רומניה, 1990 (צילום: דן פרי)
דן פרי
סוף סוף אפשר להפגין. רומניה, 1990

אתה מגיע למקום שלא היית בו אף פעם ולא ראיתי כמוהו. פושעים שלטו בו והרסו אותו והקימו חומות נגד העולם. רוחם של האנשים כמעט נשברה, אבל כעת הם לפתע שוחררו. מבולבלים ואקסטטיים, הם חופשיים לראשונה זה עשורים ארוכים להביע את דעתם.

זו שפה שלא נשמעת בשום מקום, כמעט. זאת שפת האם שלך.

מוזר.

כזה היה המצב כאשר הגעתי לבוקרשט אחרי מהפכת 1989. זה החל קריירה של שלושה עשורים ככתב חוץ אבל בעיקר היווה הרפתקה ראשונה כאדם בוגר. מפתה להרהר בעבר אם כי זה לא כזה חכם. מעטים מאיתנו חכמים.

כן, זה היה לפני שלושים שנה. קומוניסטים נפלו כמו זבובים באירופה המזרחית אבל ברומניה, ניקולאי ואילנה צ'אושסקו ההזויים ניסו לשרוד. מהומות פרצו בפרובינציות וב-21 בדצמבר עלה צ'אושסקו למרפסת במטה המפלגה הקומוניסטית כדי לדבר בפני קהל עוין בבוקרשט. זה לא עבד והצמד הדיקטטורי בסופו של דבר נמלט מהבניין במסוק ונורה למוות לאחר משפט הזוי בבסיס צבאי ביום חג המולד. אני זוכר ששמעתי על זה ברדיו בתל אביב, והרגשתי שמשהו עומד להשתנות.

בדומה למהפכות אחרות, כולל זו המצרית האחרונה משנת 2011, הצבא נטש למעשה מנהיג ששלט בכוח הזרוע, והביא לשילוב של מהפכה והפיכה. קרבות רחוב מוזרים נמשכו ימים אחדים והרגו כ-1,000 אנשים, מה ששכנע אנשים רבים כי ממשלת חזית ההצלה הלאומית החדשה פשוט בנתה תסריט כדי ליצור רושם של מהפכה. לרוב אנשים רציניים לא קונים תיאוריות קונספירציה, אבל ברומניה דווקא כן.

מובטל ודובר רומנית בגין הורי הרומנים היהודים, הגעתי עד מהרה לרומניה והקמתי משרד מקומי של סוכנות החדשות אי.פי.

הכותב ברומניה, מראיין מפגינים (צילום: דן פרי)
הכותב ברומניה, מראיין מפגינים (צילום: דן פרי)

בפילדלפיה הורי היו בבאסה: הם לא ברחו מרומניה בעור שיניהם כדי לראות את בנם המטומטם חוזר. בעיניהם נועדתי להיות מהנדס מחשבים אמריקאי.  בפרספקטיבה שלהם, הם מעולם לא היו רומנים אלא יהודים, כמו היהודים בכל מדינה שהיא. זה לא הנרטיב היהודי האמריקני הרגיל, אבל בגדול הוא נכון.

הקהילה היהודית ברומניה מנתה כמעט מיליון נפשות לפני מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה מחציתם נהרגו. מרבית הניצולים מצאו דרך לעזוב (רבים נרכשו למעשה על ידי ישראל). נותרו כמה אלפים, בראשותו של הרב מוזס רוזן. ראיינתי את השורד הזה ומצאתי אותו טרוד מאוד מהתחדשות האנטישמיות. זה היה פרדוקס: כשלא ירו במשוררים יהודים הקומוניסטים דיכאו לאומנות, וזה לפחות היה טוב ליהודים.

הכותב עם הרב רוזן (צילום: דן פרי)
הכותב עם הרב רוזן (צילום: דן פרי)

נדהמתי לגלות כי סיפורי האנטישמיות היו איכשהו נכונים – אך כעת הם חלו בצורה הפוכה. אנשים רבים האמינו שליהודים יש כוחות מסתוריים לשלוט בעולם אבל הם אהבו את זה: רומניה הושחתה על ידי פושעים ונזקקה לחברים אימתניים וחכמים.

במיוחד הם העריצו את ישראל. "היהודים הפכו את המדבר האומלל שלהם לגן יפהפה", הם היו מדקלמים בערגה, עם משקה צויקא תמיד ביד. "בעוד שאנחנו, הרומנים – הפכנו את הגינה שלנו למדבר!"

הוזמנתי לפגישה אישית עם דובר הממשלה במשרדו והבאתי ג'וני ווקר בלאק, כמומלץ. בתנועות ידיים דרמטיות הוא אמר לי לשבת, מזג לשנינו כוס, הדליק לעצמו קנט והביט בי בזהירות.

"אתה … יהודי?" הוא שאל. הודיתי שזה נכון. "ידעתי!" הוא שמח. "כה צעיר וכזה חשוב!" התפעלו אז מעיתונאים; נחשבנו פוליטיקאים ערמומיים ביותר, וזה היה טוב. אופטימיות וציניות התכנסו לדבר אחד.

דעתי הוסחה על ידי משהו מופרך עוד יותר: המזכירה שלו בהתה בי, כאילו בטראנס. פניה נצצו בקשקושי זהב זעירים. שמעתי את הלמבדה מאיפשהו במלון.

צעירה אחרת בלבלה לחלוטין יהודי אמריקני אחר וביקשה את "המפה" שלו. היא נאלצה להסביר ש"כולם יודעים" שקיימת מפה הידועה רק ליהודים שמכילה את ההוראות הסודיות לשליטה בעולם. הוא היה בהלם ונעלב, אך במלוא הזמן מצא שניתן להתעלם מהעניין.

אילייסקו הממזר השתעשע על חשבוני (צילום: דן פרי)
אילייסקו הממזר השתעשע על חשבוני (צילום: דן פרי)

תקופה כה תמימה! לא ידענו על ההרס ההולך ומתקרב ביוגוסלביה, תהפוכות האינטרנט, 9/11, אפגניסטן ועיראק, המיתון הגדול, הגירה גלובלית, מלחמת מעמדות במערב, טלטול המוחות העולמי ועובדות אלטרנטיביות. חשבנו שהקדמה בהישג יד.

עוד מעט תגענה סכנות אצל דעאש, אבל אז הרפתקאות העיתונאים  היו קלות

יותר.  יום אחד היכו אותי בטעות שוטרים ופיצו אותי בראיון עם הנשיא יון אילייסקו, שסיפר לי שקרים והערים עלי בזה ששידרו את שיחתינו בטלוויזיה. הוא היה גאה בזה! במשך חודשים אנשים עצרו אותי ברחוב והתחננו לחסדים. ניסיתי בהתחלה להסביר, אבל בהדרגה הבנתי שעדיף להשאיר להם את התקווה.

בטרנסילבניה צוענים עטו על רכבי. "תן לנו נעלי בית!" צעק אחד. "סיגריות!"

הפצירה אחרת. מוכטאר הכפר פילס את דרכו למכונית. ידידי כריס, גם הוא כתב זר, פתח באומץ את החלון. הבריטי ידע רק כמה מילים ברומנית, במיוחד את שם הנשיא. האיכר הנהן בזעם. "כן, אילייסקו," הוא אמר. "אילייסקו והפרלמנט שלו, יש לכל אחד מהם 20,000 ליי. אולי 30,000 ליי. ואנחנו, העניים, מה יש לנו? יש לנו זין ביד! ". כעיתונאי מנוסה, כריס ידע להבין עניין. "אילייסקו?" הוא התעקש. "כן!" שאג מנהיג הצוענים. "הזין של איליסקו!" המשכנו בדרכנו, לפגוש את ראש העיר הלאומני של עיר טרנסילוונית גדולה.

חיי האיכרים ברומניה (צילום: דן פרי)
חיי האיכרים ברומניה (צילום: דן פרי)

אמרתי לראש העיר שזה לא בסדר שהוא אסר על שימוש פומבי בשפה ההונגרית. הוא בהה בי כבאידיוט, והסביר: "כל שנה ההונגרים מחפשים בארצם את הנשים הצעירות והיפות ביותר, ומביאים אותן לבית הספר המיוחד בבודפשט לאומנויות הפיתוי. לאחר הכשרתן הן נשלחות לקמפוסים האוניברסיטאים המובילים במערב כדי לאתר את מנהיגי העתיד ולהמיר אותם למטרת טרנסילבניה הונגרית." הזדעזעתי: "כסטודנט לא היה לי מושג מה גודל הסכנה." ראש העיר הביט בי בזלזול ואמר ביובש: "עכשיו אתה יודע."

הוא היה אדם מאוד מוזר, והיום הייתי קורא לו מסוכן. אבל היינו פחות חרדתיים אז. רוב האנשים (מלבד העסק עם המפה ) האמינו באותן עובדות ובאותם חוקי הפיזיקה. לא היו הרבה אנשים שתיעבו עיתונות או השכלה גבוהה.

לא הבנו עד כמה הרגע היה נדיר. הצעירים אף פעם לא מבינים.

ביקרתי ברומניה מאז, והדברים התקדמו. יש אנשים שעשו הון; מבנים ושכונות שופצו. השחיתות לא נעלמה, אבל לפחות יש נשיא חביב מהמיעוט הגרמני. הייאוש והבעיות נעלמו ברובם, אך כך גם החלומות.

אבל כמו במקומות אחרים בעולם העננים קודרים, ולא ברור מה יילד יום.

במושב של צ'אושסקו (צילום: דן פרי)
במושב של צ'אושסקו (צילום: דן פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 853 מילים
סגירה