בהפטרה של שבת חנוכה אנו קוראים את חזון המנורה של הנביא זכריה (זכריה ד: א-ז). מרשים ביותר הדמיון בין התמונה שחוזה הנביא ובין הסמל של מדינת ישראל. שניהם כוללים מנורה בת שבעה קנים וענפי זית (עם זיתים). בחזון הנביא זולג שמן דרך גולה ומזין, איכשהו, את האש הבוערת בקני המנורה (פרטי התמונה אינם לגמרי ברורים). מפתיע ביותר הוא מדרש התמונה:

"ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (ד: ו)

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שתי שאלות מתעוררות בהקשר להסבר זה: האחת, מהו אותו "דבר" שלא משיגים על ידי חיל או כוח? והשנייה, כיצד מעבירה התמונה מסר זה?

בספר העקרים (מאמר שלישי פרק כד) כותב הפילוסוף היהודי יוסף אלבו:

"ואמר "לא בגבורת הסוס יחפץ" (תה' קמז:י), להורות על הרצון לומר שאין רצונו [של ה'] בבעלי הסוסים, ולא בבעלי הזרוע והקומה, אבל "רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו" (שם יא), כי "לא בחיל ולא בכח" יושיע ה' … להורות על הרצון הנמשך והמשיך זה גם כן בירידת המטר ובשאר דברים הנמשכים בעולם לומר שכלם נמשכים מאתו ומורים על חכמתו ורצונו ויכלתו".

אלבו מסביר שאמנם אין הקב"ה חפץ באלימות ובכוח הזרוע, אבל יש קשת של רצון, של חסד וחמלה, מן הקב"ה אל האדם. האמונה פירושה להציב את עצמנו בתוך אותה הקשת, ועל ידי כך אנו הופכים לחלק מן התהליך של גילוי הכוח האלוהי בעולם. חסד ה' לעולם יורד כמו הגשם, והאדם אמור להמשיך זאת ביחסו אל העולם בתכונות של חסד. ירושלים נבנית כי המאמץ האנושי לבנות אותה ממשיך את הברית האלוהית, כמו אוכל, שנוצר על ידי מאמץ אנושי בשותפות עם ה', ממשיך את הפוטנציה של הגשם שהאלוהים מוריד על הארץ.

חסד ה' לעולם יורד כמו הגשם, והאדם אמור להמשיך זאת ביחסו אל העולם בתכונות של חסד. ירושלים נבנית כי המאמץ האנושי לבנות אותה ממשיך את הברית האלוהית

ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן ח אות ח) כותב:

"ולא בכח כי אם ברוחי" היינו בחינת רוח החיים … שעל ידי זה מבררין הטוב מן הרע … שזה בחינת כל מראה המנורה …"

ר' נחמן מפרש את הביטוי "כי אם ברוחי" בהקשר של "רוח חיים", אותה רוח שהפיחה חיים בעצמות היבשות בחזון יחזקאל (ראה יחזקאל לז:ט). כאשר אנו שואפים לאמונה, המשמעות היא שאנו שואפים לגלם את הרוח הזאת, רוח החיים, בלימוד תורה או בתפילה, או במעשי יומיום. אנו מבררים בין טוב ורע. חזון המנורה לפי ר' נחמן הוא שהאמונה והמאמץ האנושי לגלם את רוחו של האל, החסד, דומים לכתישת זיתים להפקת שמן במטרה להפיק מן השמן אור. זהו תהליך שדורש מאמץ קשה, תוך כדי שימוש בשכל, ביכולת ובחסד שנתן לנו אלוהים.

ר' נחמן מפרש את הביטוי "כי אם ברוחי" בהקשר של "רוח חיים", אותה רוח שהפיחה חיים בעצמות היבשות בחזון יחזקאל. כאשר אנו שואפים לאמונה, המשמעות היא שאנו שואפים לגלם את הרוח הזאת, רוח החיים

אין בעל חי אחר, חוץ מן האדם, שיכול להפיק אור מזיתים. את התהליך האדם המציא, עם כוח העל שלו להבין, לחקור, ולדרוש ובסוף להבין איך אפשר לשפר את חיי כל בני האדם. השכל ויכולת ההבנה של האדם מתגלם בתמונה שלנו, זיתים על העץ, שמהם זולג שמן, לתוך מנורה, ושם נדלקים הנרות כדי לתת אור לחושך. ואת כוח העל הזה לא משיגים על ידי כוח אלים אלא על ידי תובנה וידע.

גישה זו לחזונו של זכריה משמעותה שהחיים על פי רוח ה' הם מאמץ תמידי לברר, לגבי כל מעשה שאנו עושים, האם המעשה שומר ומטפח חיים. לפי גישה זו אין שום דבר אוטומטי באמונה, האמונה היא שחייבת להעשיר חיים, והיא עושה זאת אך ורק מתוך מאמץ גדול. זו אחריות שלנו להתאמץ להמחיש בסביבה שאנו גרים בה את המידות של משפט וצדקה, חסד ושלום. להפוך זיתים לאור, מטפורה לתהליך שימוש בכוח העליון של האדם על פי רצון הבורא את הכל.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.