אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto

את, אני והתאונה הבאה

ברוב שנותיו של העשור הזה, הקורקינט החשמלי היה בקושי שמועה, תופעת שוליים של חובבי גאדג'טים ושופוני ● העובדה שאי אפשר להתעלם ממנו בסיכומי העשור היא חלק מהסיפור – סיפור של גידול בקצב מואץ, כמעט בלתי נתפס ● משתלם? בטיחותי? ירוק? כלכלי? ממש לא בטוח ● אביב לביא מוציא את האוויר מהגלגלים של הקורקינט החשמלי ● סוגרים עשור: הכתבה ה-12 בסדרה

ברוב שנותיו של העשור הזה, הקורקינט החשמלי היה בקושי שמועה, תופעת שוליים של חובבי גאדג'טים ושופוני. העובדה שאי אפשר להתעלם ממנו בסיכומי העשור היא חלק מהסיפור – סיפור של גידול בקצב מואץ, כמעט בלתי נתפס.

כלי שרק לפני שנתיים היה אוונגרד, טס היום באלפים על מדרכות תל אביב, משנה את פני המרחב העירוני והציבורי וכבר מתחיל לחלחל אל שאר ערי ישראל.

במובן מסוים, הקורקינט מסמל את העשור שמסתיים עכשיו. עשור שבו פעם אחר פעם הטכנולוגיה הקדימה את החקיקה, את התשתיות, את האכיפה. זה קורה ברשתות החברתיות וזה קורה על המדרכות

יש ראשי ערים שעומדים בימים אלה על הרגליים האחוריות ומונעים מחברות השכרת הקורקינטים לפרוס אצלם את מרכולתן. ספק אם יצליחו להתמיד בכך.

במובן מסוים, הקורקינט מסמל את העשור שמסתיים עכשיו. עשור שבו פעם אחר פעם הטכנולוגיה הקדימה את החקיקה, את התשתיות, את האכיפה. זה קורה ברשתות החברתיות וזה קורה על המדרכות.

קורקינטיים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
קורקינטיים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

מעט מדי, מאוחר מדי

עיריית תל אביב פתחה את הדלת לקורקינטים, אבל מהר מאוד התברר שהיא לא מוכנה לקראתם. הניסיונות שנעשים עכשיו לשלוט בהם ולבצע משטור ואכיפה הם בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי – ובכלל לא בטוח שיעבוד. את הנעשה אין להשיב, מקסימום ניתן לצמצם קצת נזקים.

הופעתם של הקורקינטים חידדה את השאלה החשובה ביותר לגבי מהותה של עיר: למי שייך המרחב הציבורי. בעיר בריאה וחפצת חיים הולכי הרגל הם הלקוחות המועדפים.

ברמה העירונית הם נתפסים כתרופה לפקקים ולזיהום אוויר. מקבלי ההחלטות אומרים לעצמם: יהיה קשה לשכנע את נהג המכונית הפרטית להתחיל לדווש על אופניים, הרבה יותר הגיוני לפתות אותו לעבור לקורקינט

לא מזמן עוד התנהלה בתל אביב מלחמת חורמה בין הולכי הרגל לרוכבי האופניים, שחלקם מדווש על המדרכות. בשלב הבא התברר שעם רוכבי האופניים עוד אפשר איכשהו להסתדר, אבל האויב האמיתי הם האופניים החשמליים, שדוהרים במהירויות מפחידות. ואז באו הקורקינטים וגרמו לסבתא שהולכת על המדרכה, ובסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, להתגעגע לאופניים החשמליים.

הקורקינטים מיטיבים לסמל את העידן הזה בעוד מובן: הם מתבססים על מכירת אשליה. ברמה האישית הם משווקים נעורים, קלילות, גמישות, זמינות.

ברמה העירונית הם נתפסים כתרופה לפקקים ולזיהום אוויר. מקבלי ההחלטות אומרים לעצמם: יהיה קשה לשכנע את נהג המכונית הפרטית להתחיל לדווש על אופניים, הרבה יותר הגיוני לפתות אותו לעבור לקורקינט חשמלי. זה קל וזה קול.

כלי תחבורה דו-גלגליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
כלי תחבורה דו-גלגליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

לא מחליפים את הרכב

לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת צפון קרוליינה, לא בטוח שהקורקינט באמת מחליף את המכונית: לפי המחקר, האלטרנטיבה של 49% ממשתמשי הקורקינט היא רכיבה באופניים או הליכה ברגל, ו-11% היו משתמשים בתחבורה ציבורית. רק כשליש היו נוסעים ברכב פרטי.

לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת צפון קרוליינה, האלטרנטיבה של 49% ממשתמשי הקורקינט היא רכיבה באופניים או הליכה ברגל, ו-11% היו משתמשים בתחבורה ציבורית. רק כשליש היו נוסעים ברכב פרטי

כמובן שאי אפשר לדעת מה הנתונים לגבי תל אביב וישראל, אבל על פניו נראה שלרוב הצעירים שמתגלגלים על קורקינט בגוש דן אין מכונית או שאין סיכוי שהיו מזיזים אותה מהחנייה.

הכלי המפתה הזה, שמסמל את החירות ומגוון האפשרויות שגלומות בחיים האורבניים, הוא במקרים רבים מסלול ישיר למיון, כמו שיודע להעיד כל רופא שעושה תורנויות באיכילוב.

קורקינטים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
קורקינטים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

איפה ההורים

כרוכב אופניים שמדווש מדי יום בשבילים ובכבישים, אני רואה את אנשי הקורקינט לידי ומבועת ממה שעומד לקרות בכל רגע: רבים מהם לא שולטים בכלי. נערים ונערות, לא פעם בזוגות וללא קסדות (שתי עבירות על החוק במכה אחת), מתנדנדים כמו לולבים על רצועת המתכת הצרה, ומנסים לשמור על יציבות במרחק אפס מאוטובוסים ומכוניות.

לא יודע אם להורים שלהם יש מושג מה הם עושים, אבל מתחשק לי להזעיק אותם ולבקש שינעלו את הילדים בבית.

כרוכב אופניים שמדווש מדי יום בשבילים ובכבישים, אני רואה את אנשי הקורקינט לידי: נערים ונערות, לא פעם בזוגות וללא קסדות (שתי עבירות במכה אחת), מתנדנדים כמו לולבים על רצועת המתכת הצרה

וזו לא רק השליטה המוגבלת בכלי: הקלילות וחוסר המחויבות שהוא משדר, גורמת לרבים מהרוכבים להתנהל באופן כאוטי, שמנותק לחלוטין מחוקי התעבורה, או אפילו מההיגיון הבסיסי של כללי התנועה בעיר צפופה.

אני לא רוצה להתחסד: גם אני, כרוכב אופניים, עושה לעצמי הנחות בהקפדה על החוק, הנחות שלא באות בחשבון כשאני נוהג במכונית.

לא מעט רוכבי אופניים משתוללים, מסתכנים ומסכנים. ועדיין, לעומת הביצועים של הקורקינטים רוכבי האופניים הם חבורה של שומרי חוק עם נימוסים בריטיים, ובעיקר עם ניסיון בהפעלת הכלי שהם רוכבים עליו.

הקורקינטים החשמליים פרצו לחיינו בישורת האחרונה של העשור המסתיים, והבעיה היא שכרגע לא מסתמן שיהיה להם פתרון בעשור הבא.

האופניים, בעיקר החשמליים, מייצרים שלל בעיות במרחב העירוני. אבל לאופניים, באופן בסיסי, יש מענה, יש תשתית שאמורה ויכולה להכיל אותם: אופניים אמורים לרכוב בנתיבי האופניים, והיכן שאין – בצד הכביש. זה לא אידאלי, אבל זה אפשרי, וברחובות שלא קוראים להם אלנבי זה אפילו לא כל כך מסוכן.

איסוף קורקינטים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
איסוף קורקינטים חשמליים בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

עפים לכל הרוחות

אופניים חשמליים? יש לזה שם, והגיע הזמן להתייחס אליהם בהתאם: טוסטוס. ברישיון של הטוסטוס הראשון שקניתי אחרי השחרור היה כתוב "אופניים עם מנוע". אופניים עם מנוע צריכים להיות על הכביש, עם קסדה, ובבעלות אנשים שיש להם רישיון (רישיון נהיגה רגיל זה מספיק, העיקר שיידעו להשתלב בתנועה).

אבל איפה יהיו הקורקינטים? הגלגלים שלהם קטנים והכלי לא מספיק יציב כדי לנסוע על הכביש. במו עיניי ראיתי כבר כמה וכמה רוכבי קורקינטים – חלקם דווקא מיומנים – שהגלגלים שלהם נתקעו בסדק באספלט (הכבישים שלנו כידוע מתוחזקים לתפארת) והם עפו לכל הרוחות.

על המדרכות הם מהירים ומסוכנים מדי, גוזלים את הטריטוריה של הולכי הרגל ופוגעים אנושות בביטחון האישי שלהם.

בקיצור, אין להם איפה להיות, ובשנים הקרובות גם לא יהיה, כי בטווח הנראה לעין שום עיר בישראל, כולל תל אביב, לא עומדת להיות מרושתת באופן אבסולוטי בשבילי אופניים.

הגלגלים שלהם קטנים והכלי לא מספיק יציב כדי לנסוע על הכביש. במו עיניי ראיתי כבר כמה וכמה רוכבי קורקינטים – חלקם דווקא מיומנים – שהגלגלים שלהם נתקעו בסדק באספלט (הכבישים שלנו מתוחזקים לתפארת)

אז סליחה על הפסימיות, אבל כרגע הקורקינטים החשמליים – שעל ידי עיריית תל אביב ורבים אחרים נתפסים כפתרון לבעיות התחבורה – נראים לי יותר כבעיה בלי פתרון.

כל זה יהיה נכון, כנראה, עד שתושלך למרחב העירוני והציבורי שלנו הטכנולוגיה הבאה (רחפן אישי?), שבוודאי תככב בסיכומי העשור הבא, ותגרום לנו להתגעגע לקורקינטים ולצרות הפעוטות שהם מחוללים.

קורקינט חשמלי בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
קורקינט חשמלי בתל אביב, 2019 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אם כמו שאתה כותב המרחב הציבורי שייך להולכי הרגל, מדוע רוב השטח הציבורי בעיר משמש לכבישים ולחניה של מכוניות? הגורם היחיד לבעיית התחבורה בערים שלנו הן המכוניות הפרטיות. הן גורמות לרוב ... המשך קריאה

אם כמו שאתה כותב המרחב הציבורי שייך להולכי הרגל, מדוע רוב השטח הציבורי בעיר משמש לכבישים ולחניה של מכוניות?

הגורם היחיד לבעיית התחבורה בערים שלנו הן המכוניות הפרטיות. הן גורמות לרוב התאונות הקטלניות, לזיהום אויר שגורם לעוד הרבה יותר תחלואה ותמותה. הן מלכלכות, מרעישות, גוזלות שטח רב ערך ופורמות את המרקם העירוני. למרות כל הנזקים האלו, המכוניות הפרטיות לא מאפשרות תנועה נוחה ומהירה של אנשים בעיר, אפילו לא לבעליהן. אם נוציא אותן מהעיר, הפקקים יעלמו כליל ולא רק שזמן ההגעה הממוצע של כלל הנוסעים יתקצר פלאים אלא אפילו שזמן ההגעה של משתמשי המכוניות יתקצר! זה מקרה כלשה של "טרגדית ההמונים".

אני מכיר את הטענה שמערכת התחבורה הקיימת לא מספיקה כדי לתת חלופה אבל שימו לב שאפילו צי האוטובסים ומצבת הנהגים הקיימים, יכולים להגדיל ביותר מפי שניים את התפוקה שלהם בשעות העומס, ברגע שהפקקים יעלמו וזמן הנסיעה של האטובוסים יתקצר ביותר מ 50%. זה לא סותר את זה שצריך להכשיר ולגייס נהגי אוטובוסים, להגדיל את הצי ולחשמל אותו אבל העלות של זה היא זניחה ביחס למאות המיליארדים שעומדים לשפוך כאן על מערכת הסעת המונים מבוססת מטרו. מערכת שלא תפתור את כל הבעיה, כל זמן שימשיכו להתיר נסיעה בעיר במכוניות פרטיות.

בעיר ללא מכוניות פרטיות, שיש בה עדיין נתיבים לרכבי תובלה, רכבי חירום ומעט מוניות פרטיות ושיתופיות למצבים מיוחדים, כולם יוכלו להגיע בנוחות ובמהירות ליעדם באוטובוסים ויהיה מספיק מקום להקצות מסלולים לרכבי המיקרו החדשים, קורקינטיים, ואופניים חשמליים בנוסף למדרכות רחבות ונוחות להולכי הרגל ושבילים נפרדים לאופניים רגילים שיוכלו לנסוע בבטחה מבלי לסכן את הולכי הרגל ומבלי להסתכן בפגיעה מכלי רכב כבדים. בעיר כזה ניתן יהיה לגדיל את הצפיפות מבלי לפגוע באיכות החיים ובתכנון יעיל, עם עירוב שימושים, לצמצם עוד יותר את מספר ואורך הנסיעות הנדרשות. הלוואי שהייתי יכול לחיות בעיר כזו.

להפחית 33 % מהנסועה ברכב זה דווקא משמעותי מאד. הטיעון - לפיו מדובר בצעירים - ולכן הם ממילא נוסעים בלי מכונית - לא נכון . נסיעה במכונית היא עניין של הרגל, תשתיות , אפשרויות. מי שנוסע ב... המשך קריאה

להפחית 33 % מהנסועה ברכב זה דווקא משמעותי מאד.
הטיעון – לפיו מדובר בצעירים – ולכן הם ממילא נוסעים בלי מכונית – לא נכון . נסיעה במכונית היא עניין של הרגל, תשתיות , אפשרויות. מי שנוסע בקורקינט או באופניים לא ימהר לחזור למכונית עם הפקקים ובעיות החניה – גם חברות המכוניות יודעות את זה. גם אלפי ישראלים. הרכב הוא שעבוד – קל לפספס את זה כאשר אתה רגיל לנהוג באוטו או כאשר אתה תקוע בתחבורה הציבורית בלית ברירה. שנים חברות המכוניות טפטפו לנו שהמכונית היא חופש. נו באמת.

מי שנוסע במכונית תורם באופן לא רצוני לבעיות הפקקים והחניה – שמקבלות "פתרון " על ידי תכנון מוטה רכב – עוד חניונים , עוד כבישים , עוד מחלפים ובמיוחד עוד ערי שינה , רחובות ושכונות לא נוחים להליכה , לא נוחים לרכיבה לא נוחים לתחב"צ – צריך רק להסתכל בשכונות החדשות של ירושלים לעומת השכונות הישנות כדי לראות את ההבדלים – מרחקי הליכה של 400 מטר בקו אווירי – הופכים למסלול של 5 קילומטרים כדי לעקוף את הכבישים המהירים ואת המחלפים. – אפשר לראות דבר דומה בראשון מערב, שוהם, חדרה ועוד – כדי להגיע לגן של הילד או לקנות לחם – צריך להכנס למכונית – אין ברירה – כך כמות משקי הבית עם שתי מכוניות הולכת וגדלה.

תחבורה ציבורית מתקשה לתת לזה פתרון – כי היא גם לא נוחה בסביבה כזו – שכונות בלון – שבהן הכניסה והיציאה מהשכונה היא מאותו רחוב – וכן גורמים נוספים כמו בניה בצפיפות נמכה – גורמים לכך שאוטובוסים מבצעים מסלול ארוך ומפותל מאד – כך שמה שיכול לקחת במכונית 30 דקות עלול לקחת שעה ואפילו שעה וחצי.

כן – קורקינט ואופניים חשמליים נותנים פתרון מעולה לערים – רק צריך להזכר שהערים נועדו לבני אדם ולא למכוניות – ולפעול בהאתם – לקדם מיתון תנועה , מעברי חצייה מוגבהים – להוריד את הקוקרינטים מהמדרכות , ולאלץ את נהגי המכוניות להתחשב בהם ובהולכי הרגל – על חשבון נוחות הנהיגה – על ידי מעברי חציה מוגבהים, צמתים בטוחים יותר וכלים נוספים מבית המדרש של עירוניות מתחדשת ועירוניות טקטית במקום להמשיך להתשמש בכלי המחשבה והתשתיות שנועדו לעודד נהיגה.

מצטער אבל הכתבה מצטרפת לעוד גל של "הנה הבחור החדש, בואו נרביץ לו". המחקר של צפון קלרוניה, שנטחן בתקשורת עד דק מתייחס לקורקינטים שיתופיים שהם עם בלאי גבוה יותר ולכן לפי המחקר הבודד זה -... המשך קריאה

מצטער אבל הכתבה מצטרפת לעוד גל של "הנה הבחור החדש, בואו נרביץ לו".
המחקר של צפון קלרוניה, שנטחן בתקשורת עד דק מתייחס לקורקינטים שיתופיים שהם עם בלאי גבוה יותר ולכן לפי המחקר הבודד זה – יש להם טביעת רגל אקולוגית גבוה (אם כי נמוכה יותר מאוטו). יש 7500 כלים כאלה בתל אביב, לעומת זאת יש 100,000 קורקינטים שהם לא שיתופיים אלא אישיים (לפי נתוני הלמ"ס) , והם חוסכים המון המון זיהום אוויר.

לגבי תאונות – רוב הנפגעים מאופניים חשמליים הם בכלל הרוכבים עצמם. לפי הרבל"ד – מעל 80 אחוז מהפצועים. כאשר מדובר בהרוגים – כנראה מדובר על שיעור של 99% ולא 80. כנראה שהנתונים דומים בקוקרינט חשמלי. הרלב"ד והלמ"ס לא טורחים בכלל לדווח כמה נפגעו, איפה נפגעו, באיזה נסיבות – מי החליק, מי נכנס ברכב חונה (אין בכלל הנחיות לשמור מרחק של לפחות מטר, כמו במדינה נורמלית) , מי נפגע על ידי מכונית ומי זה הולכי רגל שנפגעו במדרכה או במעבר חציה או בכביש על ידי קוקרינט – בהעדר נתונים – קל לבצע הסתה – הסתה זה כאשר לוקחים את כל הנפגעים יחד ויוצרים רושם בציבור שרוב הנפגעים הם הולכי רגל שנפגעו מקורקינט או רושם אחר – לפיו רוב הנפגעים הם באשמת רוכבי הקורקינט

הרשויות הם אלו שאמורות לתת תשתיות בטוחות . הן אשמות ברוב התאונות ואסור לשכוח את זה . מעל 1150 הולכי רגל מתו בעשור האחרון – לא בידי קורקינט לא בידי אופניים חשמליים ולא בידי רוח הקודש – אלא על ידי הדבר שהורג את רוב רוכבי הקורקינט ונקרא מכונית, אופנועים, משאיות, אוטובוסים. רוב ההרג המיותר הזה נובע לא בגלל שנהגים הם מרושעים אלא בגלל שהרשויות לא עושות כמעט שום דבר כדי למנוע את הקטל ברחובות.

משנת 2009 מדברים בישראל על מעברי חציה מוגבהים. מופז בסוף הקנדציה שלו ניסה לקדם. משנת 2012 יש המלצה רשמית של מחקר של הטכניון. אבל בשביל מה לטורח לקדם כזה דבר כאשר התקשורת לא עוסקת בנושא, וכולם מדברים על קורקינטים במדרכה במקום בשאלה מה באמת הורג את הולכי הרגל , ומה מייצר את רוב הפציעות הקשות – פגיעה במעברי חציה ומהירות מופרזת בעיר.

שני הדברים האלה יכולים לתרום באופן משמעותי גם לבטיחות קורקינטים וגם להורדת הקורקינטים מהמדרכות – אבל בשביל מה לטרוח – הרי הציבור לא יודע מה לבקש – הוא מבקש עוד שוטרים , עוד פקחים, עוד קנסות – עוד מאותו דבר, עם אותה אסרטגיה אמריקאית לשיפור הבטיחות – שהכניסו חברות המכוניות בשנות 1930 ועם התוצואות הגרועות בעולם המערבי – הכי מעט הולכי רגל והכי הרבה נפגגעים. פי 1.5 מישראל ופי 6 מהולנד. (שיעור הולכי הרגל הרוגים ביחס למיליון תושבים – 19 בארצות הברית, 12 בישראל, 3 בהולנד).

ההמלצות של פרופ ויקטוריה גילטמן ואחרים שהכינו נייר עבודה לרלב"ד בשנת 2013 ומהווה את המחקר המקיף ביותר שנעשה עד היום לבטיחות אופניים -לא מיושמות. המלצות על מיתון תנועה, צמתים בטוחים יותר, שבילים ועוד. אף אחד אפילו לא טורח להזכיר אותם. בשביל מה ? הרבה יותר קל להאשים את הרוכבים

אף אחד לא טורח גם להזכיר שמשרד התחבורה עצמו מודע בהנחיות אופניים משנת 2009 שתנועה של אופניים וכלים דומים ברחובות ראשיים כמו נמיר או בגין בתל אביב היא מסוכנת – בגלל זה צריך במקומות כאלה שבילי אופניים – שום אמצעי אחר לא באמת מביא בטחון – גם לא קנסות במדרכות או "שימו קסדה ויהיה בסדר" של הרלב"ד.

הטיעון עד שלא יהיו תשתיות – אל תרכבו – לא רציני – לפי טיעון זה – אל תלכו ברגל. יש 2 הולכי רגל שנהרגים בכל שבוע ועוד 10 נפצעים קשה. יש גם רוכבי אופניים שנפגעים – לפי הטיעון הזה – לא יהיו בחיים תשתיות רכיבה – תמיד נחכה למשיח. לפי אותו טיעון צריך גם להשבית את כל המכוניות – שהרי למרות הרשויונות, הרמזורים, השוטרים וכל היתר – המכוניות בעיר קוטלות מעל 300 אנשים בשנה בתאונות ועוד לפחות 1200 בזיהום אוויר (שלא לדבר על מעל 3000 אנשים שמתים באורח חיים יושבני)

הנה כלים פשוטים שיכולים לשפר בטיחות של רוכבי קורקינט

א..שימו קסדה.

ב..תחשבו על הקורקינט בתור גלשן גלים. אל תסמכו על הכידון ליציבות אלא על הרגליים שלכם.

ג. לדעת איך לתכנן מסלול ( להשתמש במפה הציבורית לשבילי אופניים)

ד..להבין איך רוכבים בעיר -איך נכנסים לצומת , מתי מסוכן לשמור על הימין ( המדריך – כיצד להמנע מפגיעת מכונית)

ה. לדרוש תשתיות אופניים ( לא רק שבילים) מראש העיר ומשר התחבורה . אזורי מיתון תנועה, מיתון תנועה כללי, מעברי חצייה מוגבהים, צומת ידידותי לאופניים, ורחוב אופניים..אם אתם לא יודעים מה זה תשתמשו בגוגל.

ו..לא להאמין לטענות כמו "זה יקח המון שנים." (להכיר את המושג – עירוניות טקטית)

ז..רכיבה עם אורות. גם מקדימה, האור צריך להיות גבוה כדי שיראו אותו.

ח. לא תמיד בטוח לשמור על הימין, רשיון נהיגה נותן לכם תחושה מזוייפת של בטחון..

ט..להשתדל להמנע מכבישים ראשיים עם אוטובוסים וכו' ( ראו תכנון מסלול – רוב התאונות שמרחשות הן בצמתים או בכבישים אלה. לעיתים קרובות אפשר להמנע)

י..שמרו על הכלל אל תפתיע ואל תופתע. ועל כלל הזהב בעיר – החזק שומר על החלש.

יא..מעל 25 קמ"ש הסיכון שלכם לפגוע במישהו או להפגע עולה פלאים..זמן התגובה מתארך. לא שווה את התוספת בסיכון. אם אתם רוכבים בשטח שיש בו הולכי רגל – כמו מעבר חציה או שביל משותף – המהירות היא 10 קמ"ש

יב..לפני צומת תמיד מאיטים. אתם מהירים הרבה יותר מהולך רגל. לנהג אין זמן לראות.אתכם. אתם לא תמיד תספיקו לראות את הנהג. בדרך כלל זה לא חכם להיות בימין כשאתם חוצים צומת..לא מבחינים בכם.

יג. רמזור זה לא ערובה לבטחון..יש אנשים שנפגעו מנהגים שעוברים באדום . הסתכלו.לצדדים. תמיד.

יד..כשאתם נוהגים במכונית סעו בזהירות: 30.קמ"ש ברחוב חד ( זה גם החוק ברוב הרחובות האלה בתל אביב), 40 קמ"ש ברחוב מסחרי או מאסף. 50 בראשי . כניסה לצומת במהירות לא יותר מ45 קמ"ש. עקיפת רוכב רק אם יש לך לפחות. מטר אחד מרחק (זה גם החוק ברוב מדינות העולם) מתן זכות קדימה במעברי חצייה.כך תגנו לא רק על רוכבים אלא גם על הולכי רגל וגם תמנעו מפגיעה מאד לא נעימה.

עוד 919 מילים ו-3 תגובות
סגירה