השמאל צריך ללמוד מהימין

הימין תמיד יותר נחרץ (צילום: דן פרי)
דן פרי
הימין תמיד יותר נחרץ

בכל העולם, השמאל הפוליטי סובל מחוסר נחרצות. נראה שזה נובע מסוג של בטחון עצמי מופרז שעמיד כנגד כישלונות ברצף. 2020 תהיה שנה מכריעה להיפוך אפשרי של המגמה, בישראל במרץ ובארצות הברית בנובמבר.

השמאל המודרני נרתע מסוג התחמונים שהימין העלה לדרגת אומנות ויישם בהצלחה מבריטניה ועד באר שבע. הספינים, ההסתה, השקרים והשטיקים האלה די עובדים, כי ציבורים גדולים פיתחו ציניות שכמעט דורשת אותם. הם בזים לפוליטיקאים כי הם כאלה, אבל בזים עוד יותר לאותם "נאיביים" מעטים שאינם כאלה. אני לא תומך בפוילעשטיק אבל כן גורס שהשמאל צריך ללמוד מהימין בתחום הנחרצות.

נראה כי בני אדם צריכים מאבק כדי לחוש סיפוק ולהרגיש שהם מתקדמים. המאבק הוא לרוב בינארי, אבל ההגדרות נזילות כי הקיום האנושי מסובך. בעשורים האחרונים הגלובליזציה והטכנולוגיה הגדירו מחדש את גבולות הגזרה, אך בסיכומו של דבר נשארנו (בעולם המתועש לפחות) עם מאבק בין שמאל ליברלי (כולל שמרנים לשעבר, עירוניים, חילונים ועשירים) לבין ימין פופוליסטי (כולל שמאלנים לשעבר, כפריים, דתיים ועניים).

בשמאל הליברלי יש את רוב האינטלקטואלים. הם פיקחים אבל נוטים לאשליות ולא ששים אליי קרב יותר מדי. ליברלים מאמינים בטוב לבם של אנשים וגם (באופן עוד יותר מוזר) בעליונות התבונה. התמוטטות הקומוניזם גרמה להם תחושה כוזבת של ניצחון היסטורי. הם חושבים שזה מובן מאליו שדיקטטורה של הרוב אינה דמוקרטיה ליברלית, ושהעם רוצה דמוקרטיה ליברלית.

זה בהחלט לא מובן מאליו. אנשים רוצים דברים רבים בעולם שהוא ג'ונגל. אפילו דמוקרטים ליברלים רוצים דברים מסוימים יותר מאשר דמוקרטיה ליברלית. יש שרוצים קדמה ללא הפרעה בעוד שאחרים דואגים לתוצאות שלה (האם עלינו לתת לבינה מלאכותית לחסל את כל המשרות שבעולם)? יש המתעקשים על רציונליות בכל מחיר (גם אם כולנו בדיכאון) בעוד שאחרים מוצאים נחמה בדת (גם אם מדובר בבדיה).

הימין הפופוליסטי יודע שהמשכילים והעשירים בדרך כלל אינם לצידו. המשכילים והעשירים בדרך כלל משיגים את מבוקשם אך הם אף פעם אינם רוב – וזו הסיבה שהימין הפופוליסטי אכן מצדד בשקט בגרסה מסויימת של דיקטטורה של הרוב. זו הסיבה שהוא שונא את מערכת המשפט שלא נבחרה ולא מעריך את החינוך הגבוה יותר מדי. הוא לא מזלזל ב"אליטות" – אך גם מוכן לגייס את שנאת ההמונים לאליטות האלה. בסביבה שכזאת הוא חייב להיות חסר מעצורים, והוא כזה.

באמריקה, זה מניע את הרפובליקנים לשרטט מחדש היכן שאפשר מחוזות כדי להבטיח ייצוג יתר, לדכא את הצבעת המיעוטים, לכרות בריתות בזויות, לבטל נורמות, ולתמוך במנהיגם ויהי מה. זו הסיבה שבשנת 2016 הם סירבו אפילו לקיים דיונים על מועמדו של ברק אובמה לבית המשפט העליון (דבר חסר תקדים). הדמוקרטים מנומסים מדי מכדי לגנות ביעילות את הרמאות הזו, ודעת הקהל מכילה בהדרגה ובהתאם את הנורמות החדשות.

בבריטניה זה איפשר לכנופיית הברקזיט לפזר שקרים על הכלכלה ולרמוז שהגירה מוסלמית מגיעה מהאיחוד האירופי. בבחירות האחרונות מפלגת הברקזיט פרשה כדי לעזור לשמרנים (כי זה פרקטי) בעוד שמעבר למתרס הליברלים והלייבור התקוטטו ביניהם והובסו כצפוי בהתאם. הרציונליים היו מנומסים מכדי לדרוש משאל עם לגבי עסקת ברקזיט שהושגה, כך שאסון היציאה מהאיחוד הוא כעת בלתי נמנע.

לכל אלה יש כמובן הקבלות בישראל. אז לאור כישלונו של "המרכז-שמאל" לנצח בבחירות כבר 20 שנה (קדימה הייתה משהו אחר), ולאור הצורך הדחוף בשינוי, ולצד תיקי בנימין נתניהו והפצעת אלטרנטיבה טובה בבני גנץ , אני מציע מתווה לנחישות בסיגנון הימין:

  • הישראלים נוטים לחפש שיפורים במעבר קולות בין גושים , ולכן השמאל פונה תדיר למרכז. יש בזה הגיון מסוים, אבל הוא לא מחשיב נכון את הסכנה הגדולה שבדיכוי הבסיס של השמאל. רק 70% מהישראלים היהודים הצביעו בעשורים האחרונים ורוב הנמנעים באים מהשמאל. זה נחמד שיש מרכז אבל הבייס השמאלי שונא את הליכוד ונרתע מהחיזורים אחריו. לכן תנו להם סיבה להצביע. הימין הרך הוא אגוז קשה. זה מדהים שאפילו שלושה רמטכ"לים לא משכו אליהם ליכודניקים במספרים רציניים. הימין איבד כ-7 מנדטים ממועד א' באפריל עד מועד ב' בספטמבר לא בגלל עריקי ליכוד אלא בגלל שפחות ליכודניקים ויותר ערבים הצביעו. עשו כל מה שאפשר לעודד את המגמות.
  • כדי להשיג את הרוב שלכם אתם זקוקים לערבים; אין דרך אחרת, אז די להתנצל (נתניהו לא היה נוהג כך). בבחירות האחרונות שיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל היה כ-60%, ואם במרץ זה ישתווה לזה של היהודים, הדבר שווה שני מושבים נוספים לגוש. לשם כך על הערבים להרגיש שיש להם קול בעשייה של המדינה. אז דברו איתם, ותהיו נחמדים. נכון, תתכן בעיה לממשלה שנסמכת על ערבים ישראלים ונלחמת בערבים אחרים. תתגברו על זה למען בריאות החברה בישראל – שהרי חייבים מתישהו לאחות את הקרע בין ערבים ליהודים. בכל מקרה ברגע שיש לכם את הרוב שלכם עם הערבים, יבואו גם יהודים אחרים.
  • אסור למרצ ולעבודה להתמודד בנפרד, דבר שמסכן את הגוש. עשו מה שצריך כדי למנוע את זה. ניתן להתאחד, או שכחול לבן תבלע את העבודה ומרצ ילכו טכנית עם המשותפת, או להביא את אורלי לוי לכחול לבן בנפרד. מה שצריך, תעשו. ושאף אחד לא יגיד לסוקר כלשהו שהוא מתכוון להצביע לאחת מהשתיים. חייבים לגמד להם את האגו ואת השאיפות המזיקות.
  • אל תרתעו מעימותים כאשר הם נחוצים. זלזול זה התגובה המתבקשת למגיני נתניהו הטוענים באופן מופרך שהחוק אומר שראש ממשלה צריך לכהן במהלך משפט; החוק מאפשר אך אינו מחייב זאת, ואדם הגון היה דוחה את הרעיון לחלוטין. כמו כן די להתחנן לממשלת אחדות עם ליכוד שלאחר נתניהו. המפלגה היא בעיה לא פחות גדולה ממנהיגה. החבורה הזו, באמצעות ההתנחלויות, גוררת את ישראל למצב בו הערבים הם חצי מהאוכלוסיה, רובם משוללי אזרחות, ולצד זה ישנה אוכלוסייה גדולה וצומחת של חרדים מובטלים בכוח כי לא למדו חשבון.
  • שומו שמיים: אין מה לחזר אחרי אותם חרדים. הם לעולם לא יתנו לכם שלטון; הם לעולם לא יצטרפו אליכם בלי שיהיה לכם כבר רוב בלעדיהם (מה שיכול לקרות רק עם הערבים). מאז 1977 אין תקדים לתרחיש הפוך אבל יש הרבה תקדימים לכך שכשצריך הם הגיעו (1992, 1999 ובמובן מסוים 2006).
  • הבטיחו הבטחות אמינות שאנשים רבים רוצים בהן והליכוד לא יכול להשוות. זה אומר, בעיקר, דת ומדינה: נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ומסחר חופשי בשבת, והקלות גיור. ניתן להתעלם בנימוס מהתנגדות החרדים: באנטוורפן או בברוקלין הם לא היו מעיזים לנהוג כך. יתר על כן, על המדינה לדחוף ללימודי ליבה אצל החרדים ולשירות לאומי למי שמסרב לשרת בצבא. (חוק הגיוס הוא לא בהכרח חכם; פוליטיקאים מסוימים מחויבים לו והמוסר הכפול באמת מרתיח, אבל אנשים רבים לא רוצים שהצבא יהפוך לדתי עוד יותר, וכל העניין הוא כאב ראש די גדול.)

בשנת 2020 החשובה כל כך, אנא מכם: לא להירתע מנחרצות ולא לפחד להעליב את מי שצריך. אלה טעויות שהימין לא יעשה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 992 מילים
סגירה