זירת הבלוגים

על ביולוגיה ודמוקרטיה

פריט המידע ביוגרפי שחשוב לי להציג: אני 11.5 שנים לאחר השתלת לב שעברתי בגיל 24

דויד נבו קשפיצקי אחרי השתלת הלב (צילום: שיבא)

איני יודע כיצד להציג את עצמי והאם זה חשוב. אולי קצת. אני מקווה שבמשך הזמן אפשר יהיה לחבר את פיסות המידע הביוגרפי שאפזר על אודותיי ולקבל עלי תמונה מלאה.

כעת חשוב לי להגיד כי אני בן 35 בעל שלושה תארים בפסיכולוגיה, מתוכם שני תארי מאסטר. פריט המידע הביוגרפי הבא שחשוב לי להציג על עצמי כבר בהיכרות הראשונה הוא: נכון למועד כתיבת שורות אלו, אני 11.5 שנים לאחר השתלת לב שעברתי בהיותי בן 24. אני מבטיח כי פרטי מידע אלו יקשרו זה בזה ויתבהרו בהמשך.

פריט המידע הביוגרפי הבא שחשוב לי להציג על עצמי כבר בהיכרות הראשונה בינינו היא כי, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אני 11.5 שנים לאחר השתלת לב שעברתי בהיותי בן 24

ביום גשום בינואר 2008 , בגיל 24 קמתי בוקר אחד לשגרת יומי כסטודנט, אז באוניברסיטה העברית, מלבד שינוי קטן וכמעט לא מורגש – כאב רגליים מינורי ונשימה קצת כבדה. את אותם שינויים לא מבורכים ייחסתי לשתיית אלכוהול אופיינית לסטודנט ומשטר אימוני כושר שלמעשה לא היה קיים.

בימים שלאחר מכן אותם שינויים קטנים בגופי הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים. לחץ על החזה הדומה לסלע שהונח על חזי ומסרב להתגלגל ממנו ותחושה כי השוקיים שלי הפכו פתאום לבטון יצוק. "תקופה שכזו" מלמלתי לעצמי בעודי שותה עוד ליטר בירה על מנת שאוכל להירדם עם סלע על החזה ובטון על הרגליים.

תוך חודש, הפסקתי להגיע להרצאות וננעלתי בחדרי הירושלמי. לאחר לילה נטול שינה, בליווי מספר חברים בעלי מזג חיובי כשלי, ניגשתי למיון הקרוב לחדרי. רופאים קצרי סבלנות ואדומי עיניים העיפו בי מבט ואמרו "אבל אתה נראה טוב" בעוד המוניטור מראה כי הדופק שלי במנוחה משוטט סביב ה-200 פעימות לדקה.

לחץ על החזה, הדומה לסלע שהונח עליו ומסרב להתגלגל, ותחושה שהשוקיים שלי הפכו פתאום לבטון יצוק. "תקופה שכזו" מלמלתי לעצמי בעודי שותה עוד ליטר בירה כדי שאוכל להירדם עם סלע על החזה ובטון על הרגליים

לרגע לא חשבתי שאני צריך להיראות "חולה", אחרת הייתי עושה שימוש בכישורי המשחק אותם רכשתי ב"להקת המחול, משחק ושירה" הקהילתי ביישוב בו גדלתי. במקום זאת, חייכתי (טעות), התלוצצתי (טעות חמורה עוד יותר) ולא נראיתי מסכן. ביציאה מהמיון ראיתי כי הרופאים אבחנו אותי כ"סטודנט". אם לא ידעתם, זאת מחלה מדבקת בין גילאי 21 עד 27.

מבולבל חזרתי לחדרי וניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בראש שלי ושזאת תקופה שכזאת. השכנוע העצמי לא הרשים את הסלע על החזה שלי ואת הבטון על השוקיים שלי, כי דבר לא השתנה ורק החמיר.

בשבועות הבאים חזרתי שוב ושוב לאותו מיון עם אותן תלונות והדופק דוהר ללא הסבר. "אולי זה עודף קרישה בדם" הצעתי, כי זה עובר במשפחה, "אולי זאת דלקת ריאות חמורה?" תהיתי בבקשה לקבל צילום חזה. וככול ששבתי לאותו מיון הרופאים החלו לאבד בי עניין ולראות בי משוגע.

בשבועות הבאים חזרתי שוב ושוב לאותו מיון עם אותן תלונות ודופק דוהר ללא הסבר. הרופאים החלו לאבד בי עניין ולראות בי משוגע. בלילות ללא שינה תהיתי, אולי אני באמת משתגע?

כך בלילות ללא שינה תהיתי, אולי אני בכלל משתגע? אולי המציאות באמת התרחקה ממני? הרי הרופאים אומרים שאין כלום, והדופק? והכאבים? קריאה לעזרה – הם הסבירו להורי המודאגים, שהפכו לכועסים כאשר הרופאים רמזו להם כי אני כנראה צורך סמים קשים. הייתי לבד – רק אני, מחשבותיי, והגוף שלי שהחליטו לשחק בי משחקים שכבר מזמן הפסיקו להצחיק.

אבל בשקט, בלי שאף אחד ידע, הלב שלי היה על 6% ספיקה, מחזיק אותי בקושי, מנסה לדחוף דם, אך מפאת חולשתו הדם הצטבר בתחתית הריאות והרגליים שלי, ולמעשה הטביעו אותי מבפנים.

"נגמר לי הקלף" אמרתי לאימי בקול קלוש לאחר לילה נוסף בו לא עצמתי עין, מקלל את החלל הריק ואת החיים הקצרים שכנראה יהיו לי. משהו בקול השבור שלי גרם לאימא שלי להבין כי חודשים אנחנו מולכים שולל אחר רופאים והילד שלה בסכנה. "אבל אתה נראה טוב" אמר לי נהג האמבולנס בעודו מחבר אותי לחמצן ואני רק לוחש לו "סע" והוא נסע למיון של בית חולים אחר.

והדופק? והכאבים? קריאה לעזרה – הם הסבירו להורי המודאגים, שהפכו לכועסים, כשהרופאים רמזו להם כי אני, כנראה, צורך סמים קשים. הייתי לבד – רק אני, מחשבותיי, והגוף שלי שהחליטו לשחק בי

"זה לא הלב" אמרתי לרופא התורן, "במיון הקודם אמרו שקרדיולוג ראה אותי, אל תבזבז זמן על הלב" פסקתי. תוך פחות מחצי שעה, במיון החדש, התברר מעל לכל ספק כי זה "רק הלב" והוא בקושי עובד.

תוך פחות משעה התחילו לתת לי תרופה שתוציא את המשקעים שהצטברו בכל פעימה בריאות וברגליים. לראשונה מזה שבוע יכולתי לשבת ואז לשכב ולראשונה מזה שלושה חודשים הגוף והראש שלי הבינו – מישהו מטפל בנו – והתעלפתי. לאחר לילות שלמים ללא שינה התעוררתי בטיפול נמרץ לב. חודש וחצי לאחר מכן ובחזי פועם לב חדש.

אני מספר לכם נדבך חשוב זה מתוך חיי לא על מנת לקבל אהדה או רחמים (אין לי בעיה עם אהדה אך כן עם רחמים) אלא להדגים עד כמה המוח והגוף האנושי הם מכונה מופלאה.

תוך פחות משעה התחילו לתת לי תרופה. לראשונה מזה שבוע יכולתי לשבת, ואז לשכב, ולראשונה מזה שלושה חודשים הגוף והראש שלי הבינו – מישהו מטפל בנו – והתעלפתי

לאורך חודשים הלב שלי והגוף שלי אותתו שאני נמצא במשבר וחייב טיפול. אך משזה לא הגיע, התגייסו כל הכוחות שהגוף שלי שמר על מנת לקיים אותי. עד אותו רגע בו גופי ידע שמטפלים בו, ורק אז הוא שיחרר וקרס לזרועות הרופאים המיומנים. הוא ידע, בלי שאגיד לו, שברגע שהוא ישחרר, אקרוס, ולא יהיה מי שיציל אותי.

אני בהחלט לא יחיד ומיוחד, זהו מנגנון הקיים בכולנו, פצועים קשה יכולים להמשיך לתפקד בעזרת אותו הורמון יקר ערך – אדרנלין. אנשים אבודים בלב ים, או על פסגת הר, סובלים רעב או צמא אך מצליחים להתקיים ימים רבים בזכות אותו מנגנון בדיוק. זה יצר ההישרדות שהגוף והנפש הטמינו בנו במשך דורות של אבולוציה. זה הכוח לחיים והוא מוציא מאיתנו את הטוב ביותר בזמנים הרעים ביותר.

זהו מנגנון הקיים בכולנו. פצועים קשה יכולים להמשיך לתפקד בעזרת אותו הורמון יקר ערך – אדרנלין. אנשים אבודים בלב ים, או על פסגת הר, סובלים רעב או צמא, אך מצליחים להתקיים ימים רבים בזכות אותו מנגנון בדיוק

במשך לימודי הפסיכולוגיה הבנתי כי אנחנו, בני האדם, בסך הכול עוד מערכת אורגניזמים ביולוגית המצייתת לחוקי הטבע, וזאת על אף הנטייה של רבים מאיתנו לראות עצמנו כאלים המתהלכים על פני האדמה ושולטים על עולם החי והצומח.

תובנה זו העניקה לי את היכולת להסתכל על כל התהליכים החברתיים כתהליכים שראשיתם בעובדה כי אנו יצורים ביולוגים ולכן נפעל באותם דפוסים כקבוצה, ארגון או חברה שלמה המצויה תחת מבנה לו אנו קוראים מדינה.

תחת המשגה זו, אין ספק כי ישראל כיום היא חברה חולה, מבפנים. כמו הדם שהצטבר בריאותיי ורגליי כך הרעל החברתי מצטבר בשולי החברה והלב הפועם של החברה הישראלית אינו מצליח להזרים דם מלא חמצן לכל חלקי המדינה והחברה. "את נראית טוב" יגידו על ישראל. יש היי-טק, שדה התעופה מלא, השכר הממוצע גבוהה ואפילו האבטלה נמוכה.

אין ספק שישראל כיום היא חברה חולה, מבפנים. כמו הדם שהצטבר בריאותיי ורגליי, כך הרעל החברתי מצטבר בשולי החברה, והלב הפועם שלה אינו מצליח להזרים דם מלא חמצן לכל חלקי המדינה והחברה

אבל זה רק למראית עין. בזכות מיליוני ישראלים וישראליות היוצאים בבוקר לעבודה , אם זו היזמית מלאת התקווה או העובד הוותיק במפעל, שבערב חוזרים למשפחתם. אתם, האזרחים שנושאים ברוחכם את החמצן והאדרנלין שמקיים את הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה "שנראית טוב"  אך בפנים היא חולה.

ללא ממשלה, תכנון, מדיניות, סולידריות, שיתוף פעולה, תקציבים וחוק ועם יותר מדי סיאוב, שחיתות, פלגנות, שבטיות והסתה, אנחנו האזרחים יכולים לשמר את הגוף החולה רק לזמן מוגבל, אך אם לא נטפל בעצמנו אז עוד יום, עוד יומיים נתמוטט ואין לדעת אם יהיו שם ידיים לתפוס אותנו.

ולמתמידים מבטיח כי בפעם הבאה להיות יותר תמציתי, תודה לכל אחת ואחד מכם.