המבחן האמיתי של אמריקה

הפיגוע בבית הרב במונסי מזכיר לנו כי לכל חברה יש את הקיצונים המסוכנים שלה ● אבל חברה בריאה דוחקת אותם לשוליים המנודים, הנמצאים מחוץ לחוק ● זהו המבחן של אמריקה כיום ● פרשנות

30/12/2019 12:35
הפגנה נגד תנועת העליונות הלבנה הגזענית באטלנטה, 2017, ארכיון (צילום: AP Photo/Todd Kirkland)

כאשר השנאה הישנה מרימה את ראשה בארצות הברית, קשה שלא ליפול לתחושה של חוסר אונים. אנטישמיות מצד השמאל הקיצוני, אנטישמיות מצד הימין הקיצוני, דמוניזציה של היהודים, ירי בבתי כנסת, ועכשיו גבר עם מצ'טה פורץ לביתו של רב במדינת ניו יורק ושופך דם במסיבת חנוכה…

וכל זה מתרחש בארצות הברית של אמריקה, שאנחנו אוהבים לחשוב עליה כעל סובלנית במיוחד. מפתה ליפול לייאוש, לתהות ברפיון רוח מדוע היהודים שנואים כל כך ומדוע כל תור זהב נעכר בסופו של דבר והופך לאפל.

אבל ייאוש שכזה איננו משיג דבר. הוא פועל לרעה. והוא גם לא מוצדק.

ההסלמה באלימות האנטישמית הקטלנית וברטוריקה האנטישמית המרושעת בארצות הברית היא מעוררת אימה. היא מתועבת. אבל אפשר וחובה לפעול נגדה.

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות מנהיגות אחראית, שתחזור ותבהיר חד וחלק שלאלימות שכזו ולרטוריקה שכזו אין מקום בחברה מתורבתת, ושפושעיהן אינם יכולים לתבוע לגיטימציה.

אפשר וחובה לפעול נגד השנאה באמריקה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות אכיפה מוגברת, להקדיש יותר כספים ומומחיות לאמצעי אבטחה מניעתיים ויעילים יותר – הגנה על מטרות יהודיות וסיכול מאמצים לפגוע בהן.

ליהודים אמריקאים, כמו ליהודים בכל העולם, יש הזכות להיות מוגנים ובטוחים והחובה להתעקש שהרשויות יעשו ככל יכולתן על מנת להבטיח זאת.

אפשר וחובה לפעול נגדה באמצעות חינוך והעלאת המודעות: הטבע האנושי נוטה לחשדנות ולחוסר אמון כלפי הבלתי מוכר. קשה לשמר עוינות שכזאת באקלים של ידע ואינטראקציה.

חוגגים את חנוכה לאחר הפיגוע במונסי (צילום: AP Photo/Craig Ruttle)

חוגגים את חנוכה לאחר הפיגוע במונסי (צילום: AP Photo/Craig Ruttle)

מבט מישראל

האנטישמיות האמריקאית המודרנית היא קוקטייל מסחרר של עמדות קיצוניות, מכנה משותף שמאחד באופן בלתי סביר תנועות שונות במהותן, מהאסלאם הקיצוני ועד העליונות הלבנה.

היא מתחברת להתנגדות כלפי ישראל, לקיטוב המעמיק בפוליטיקה האמריקאית, לאלימות שמוחדרת למוחות צעירים וקלים להשפעה דרך מסכי הסמארטפון, הטלוויזיה והמחשב, לבור השפכים הרעילים שמשגשג במדיה החברתית ולגורמים רבים אחרים.

במבט מישראל, שבה קהילה יהודית גדולה אחרת נתונה תחת מתקפה הולכת וגוברת, התגובה הטבעית הראשונה היא צער.

השנייה היא הזדהות: אנחנו יודעים טוב מדי איך זה להיות מסומנים, מאוימים, להירצח בגלל מי שאנחנו.

השלישית, עבור ישראלים רבים, היא לעודד יהודים אמריקאים לנטוש את הגולה ולבוא לכאן – לקשור את גורלם במדינת הלאום היהודית היחידה בעולם.

ובכן, כמובן, אנחנו מקדמים עלייה בברכה. אנחנו גאים בכך שהחוסן שלנו, במשך עשורים של עוינות, פירושו שאנחנו אכן יכולים לשמש מקלט ליהודים מכל העולם שזקוקים להגנתה של המולדת היהודית ההיסטורית.

אבל אנחנו מעדיפים בהרבה שהעלייה תהיה עניין של בחירה, לא של הכרח.

ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא חייבת לדעוך

אמריקה היא לא אירופה של שנות ה-30; מנהיגיה מחויבים להגנה על תושביה היהודים. לא מדובר – עדיין – באזורים נגועים באנטישמיות כמו באירופה של היום, שבהם הרשויות אינן מסוגלות לספק הגנה.

אבל ערב שנת 2020, איש אינו יכול עוד לומר בעליזות שבאמריקה, שלא כמו בחלקים מסוימים של אירופה, כל היהודים יכולים לנהל חיים יהודיים ציבוריים בגאווה ובבטחה. השנאה עולה וגואה. אבל היא עדיין יכולה, והיא חייבת, לשוב ולדעוך.

הזרם המרכזי בארצות הברית עדיין מחויב נחרצות לדחוק את הגורמים האנטישמיים לשוליים. מה שדרוש כעת הוא פעולה מסורה ואיתנה.

לכל חברה יש את הקיצונים המסוכנים שלה; המדד לחברה בריאה הוא המידה שבה היא דוחקת אותם לשוליים המנודים, הנמצאים מחוץ לחוק. זהו המבחן של אמריקה כיום. עתידה של הקהילה היהודית האמריקאית תלוי בכך. אפשר לומר שכך גם עתידה של האמריקה שאנחנו כל כך אוהבים, מכבדים ומעריצים.