סתיו, אל תרוצי לבד

סתיו שפיר צודקת: הסירוב של מפלגות השמאל לרוץ יחד הוא התאבדות פוליטית ● ובכל זאת, אין שום הצדקה לריצת סולו שלה בראש התנועה הירוקה ● נכון לעכשיו, אין מקום למפלגת נישה סביבתית בישראל

31/12/2019 08:00
סתיו שפיר (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

נתחיל מהסוף: בבחירות הקרובות, ועד להודעה חדשה, אין הצדקה לריצה עצמאית של רשימה ירוקה לכנסת.

אם סתיו שפיר משתמשת באופציית ההתמודדות בראשות התנועה הירוקה כמנוף להפעלת לחץ על מרצ, זה לגיטימי לגמרי, חלק מכללי המשחק הפוליטיים.

אבל אם בסופו של דבר האיום ייצא לפועל – ובמסגרת הטירלול הפוליטי הכללי של העידן הזה כבר התממשו תסריטים מופרכים יותר – הנזק יהיה אדיר.

במקרה כזה, התסריט הסביר ביותר הוא שהתנועה הירוקה תקבל עשרות אלפי קולות אבל לא תעבור את אחוז החסימה, ותגרור אל מתחת אליו גם את מרצ ואולי גם את העבודה.

לעומת LOSE-LOSE-LOSE מפואר כזה, המחדל של הימין הקיצוני בבחירות 2019 א' – אבדן של 300 אלף קולות – ייראה כמו תקלה קטנה.

גרטה טונברג (צילום: AP Photo/Paul White)

גרטה טונברג (צילום: AP Photo/Paul White)

תאורטית, ובטווח הארוך, לחזון התנועה הירוקה הישראלית – בדומה לתנועות משמעותיות בחלק ממדינות המערב – יש פוטנציאל מעניין. כאשר הדור של גרטה תונברג יקבל זכות הצבעה, אולי הפוטנציאל הזה גם יתורגם למנדטים.

בינתיים, דפוסי ההצבעה בפוליטיקה הישראלית נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. ובמפה הזו, למרבה הצער, אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת.

גם מעבר לסיטואציה הפוליטית הנקודתית, יש שורה של שאלות עקרוניות, שאלות של הגדרה עצמית והשקפת עולם, שהתנועה הירוקה צריכה להתמודד איתן: האם מדובר בעצם בתנועת שמאל עם דגש ירוק חזק? ואם כן, מה הערך המוסף שלה על פני מרצ? הרי לניצן הורוביץ, תמר זנדברג ומוסי רז יש קילומטראז' מרשים של פעילות ומודעות בנושאי סביבה.

דפוסי ההצבעה בארץ נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת

ואם זו לא תנועת שמאל, אלא תנועה ירוקה בלבד שמנסה לקרוץ גם לאנשי ימין עם זיקה לסביבה – האם המשמעות היא שאין לה עמדה בנושאי הסכסוך, ביטחון ומדיניות?

האם בכלל יש מקום בישראל – כל עוד המזרח התיכון החדש לא הפציע ושלום אזורי לא פרץ – לתנועה פוליטית שאין לה שום זיהוי או סדר יום מדיני-בטחוני?

המחנה הדמוקרטי (צילום: Hadas Parush/Flash90)

המחנה הדמוקרטי (צילום: Hadas Parush/Flash90)

אבל עם כל הכבוד לשאלות העקרוניות, כרגע מונחת על השולחן סוגיה הרבה יותר בוערת: איך מנצחים בבחירות.

בהקשר הזה, סתיו שפיר צדקה עד כה כמעט בכל מה שאמרה: הסרבנות של עמיר פרץ לריצה משותפת של גוש שמאל גדול עלולה להכניס אותו להיסטוריה כמי שחתום על מבצע ההישרדות האדיר של הנאשם בנימין נתניהו.

הסרבנות של מרצ להמשיך את השת"פ עם שפיר עלולה להשאיר גם את מרצ וגם את שפיר – שכבר הוכיחה שהיא אטרקטיבית לקהלים לא מבוטלים (מקום שני בפריימריז של העבודה, לפני איציק שמולי הפופולרי) – מתחת לאחוז החסימה.

אם העבודה, המחנה הדמוקרטי ומרצ לא ייצאו במהלך גדול ומשותף לוויתור על האגו והאינטרסים הצרים, הן עלולות להיות חתומות על מבצע ההתאבדות המרשים בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

את כל זה שפיר אומרת כבר כמה שבועות – והכל נכון; אבל אם כל הגוש מתעקש להתאבד, זה לא אומר שהיא צריכה להיות זו שנותנת את הדחיפה הקטנה האחרונה אל התהום. וזה בדיוק מה שריצה נפרדת עם התנועה הירוקה עלולה לעשות.