כאשר גרמניה הנאצית כבשה את רוב שטחה של פולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוריהן של ארנה ופלה דרנגר שלחו את בנותיהם מזרחה אל מעבר לגבול: מביתן בטליץ', אל העיר הסלובקית הומנא. בת דודתן דינה דרנגר הצטרפה אליהן.
ארנה (20) ופלה ודינה (בנות 18) מצאו עבודות והתבססו בקהילה היהודית של הומנה. בנקודת זמן מסוימת, פלה עברה לבירה הסלובקית ברטיסלבה עם חברה.
הוריהן של הבנות חשבו שהן שלחו את הבנות למקום בטוח. אך ב-25 במרץ 1942, ארנה ודינה היו בין קרוב לאלף נערות ונשים לא נשואות שגורשו בטרנספורט הרשמי הראשון של יהודים לאושוויץ.
לאחר שהרשויות בסלובקיה אמרו להן כי הן יוצאות לעבודות שירות ממשלתיות למספר חודשים, הנערות והנשים היהודיות נמכרו למעשה על ידי הממשלה שלהן בתמורה ל-500 רייכסמארק (כ-200 דולר) לכל אחת, בתור עובדות כפייה.
פלה, שהייתה בחלק המערבי של המחוז, לא הייתה בטרנספורט הראשון.
עם זאת, זמן לא רב לאחר מכן היא נאלצה להצטרף לאחותה ובת דודתה באושוויץ, והגיעה לשם ב-23 באפריל בטרנספורט השמיני מסלובקיה, מדינת הלוויין הראשונה שגירשה את היהודים המתגוררים בה.
רק מעט מאוד מ-997 הנשים בטרנספורט הראשון – או מכל אחד מהטרנספורטים המוקדמים – שרדו עד לסוף המלחמה.
ארנה, פלה ודינה דרנגר גברו על כל הסיכויים, כאשר האחיות המשיכו לגדל משפחה בישראל, ובת הדודה עברה לצרפת.
הנשים הצעירות יוצאות הדופן
סיפוריהן של נשים אלו ואחרות, שהיו על הטרנספורטים הראשונים לאושוויץ, מובא בספר החדש (באנגלית) "999: הנשים הצעירות יוצאות הדופן של הטרנספורט היהודי הרשמי הראשון לאושוויץ", מאת הת'ר מקאדם.
שם הספר נובע מכך שהנאצים תכננו לגרש 999 נשים יהודיות בטרנספורט הראשון, אבל מקאדם גילתה שגיאות כתיב ברשימה – המוחזקת כעת בארכיונים של יד ושם – מה שהפך את המספר בפועל ל-997.
בפירוט חי מתמיד, מקאדם לוקחת את הקוראים לערים הקפואות והמושלגות ולכפרים במזרח סלובקיה בדיוק ברגע בו כרוז העיר הודיע על כך שנערות ונשים לא נשואות יהודיות עד גיל 36 חייבות להגיע למיקומים מרכזיים כמו בתי ספר ותחנות כיבוי אש, ולהירשם לעבודות שירות.
הבנות היו בהלם כשננעלו בתוך אותם בניינים ונאלצו להתפשט מול נציגים סלובקיים ונאצים. ההורים האוהבים, שהניחו כי בנותיהם יחזרו הביתה לארוחת שבת, נותרו מבולבלים ודואגים.
האב העשיר של מגדה אמסטר מפרשוב, שהבין את מידת הסכנה, ניסה לנצל כל קשר שהיה לו כדי להציל את בתו, אך ללא הצלחה. הסצנה בה הוא רודף במכוניתו אחרי הטרנספורט לפני שהיא חוצה את הגבול לפולין, היא שוברת לב.
"אמא שלי הייתה קשוחה, אבל במובן טוב. היא למדה איך לשרוד מהיום הראשון. ההישרדות שלה הייתה קרוב לוודא בעקבות 90% מזל, אבל שאר ה-10% נבעו מהאישיות שלה"
לאחר מכן הספר עוקב אחרי נשים צעירות שעד לפני רגע היו מוגנות, בדרך מהמשפחות האוהבות שלהן ועד לאושוויץ. לא היה מדובר עדיין במחנה הריכוז וההשמדה הנאצי הגדול ביותר כשהגיעו ב-26 במארס, 1942.
לא היה שם הרבה, והצעירות נאלצו לבנות את המחנה בתנאים מחפירים. בידיים חשופות, הן פינו אדמה, פירקו בניינים, העבירו חומרים וביצעו עבודה חקלאית.
לא עבר זמן רב עד שרבות מהנשים, עליהן פיקחו 999 אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, החלו למות מתאונות, מחלות, תזונה לקויה או בהתאבדות.
"999" מדגים באופן ברור כיצד לנשים של הטרנספורט הראשון היה יתרון על היהודים שהגיעו לאחר מכן, שרבים מהם נשלחו באופן מיידי לתאי הגזים – ביניהם רבים מקרובי המשפחה של אותן נשים.
הנשים שהצליחו לשרוד את ההלם הראשוני של ההסתגלות, למדו איך לשמור על עצמן ועל קרובי המשפחה שלהן בחיים. השגת עבודה במשרד המחנה, או במתקני מיון המכונים "קנדה", אפשרו להן לקבל הטבות מסוימות.
"אמא שלי הייתה קשוחה, אבל במובן טוב. היא למדה איך לשרוד מהיום הראשון. ההישרדות שלה הייתה קרוב לוודא בעקבות 90% מזל, אבל שאר ה-10% נבעו מהאישיות שלה", אומר לזמן ישראל עקיבא קורן, המתגורר בקריית מוצקין. אמו, ארנה, לקחה מזון ופריטים נוספים מהכיסים של בגדי הקרבנות שמיינה ב"קנדה".
חלקן היו נערות בנות 15
מקאדם, המחלקת את זמנה בין ניו יורק לאנגליה, סיפרה לזמן ישראל על הסיבה לכך שרצתה לכתוב את הספר. "לא מוזכר מעולם כי הטרנספורט הראשון כלל אך ורק נשים צעירות. חלקן היו נערות בנות 15. למה מתעלמים מכך?" אמרה מקאדם בכעס. "העבודה הזו היא על הגנה על ההיסטוריה והזיכרון שלהן".
מקאדם שמעה לראשונה על הטרנספורט הראשון מרנה קורנרייך. קורנרייך, שהגיע במקור מטליץ', פולין, הייתה על אותו טרנספורט ושרדה את השואה לצד אחותה דנקה. לאחר פגישה עם קרונרייך ב-1992, מקאדם כתבה עבורה את זיכרונותיה מהשואה בספר "ההבטחה של רינה: סיפור על אחיות באושוויץ".
הספר, שזכה להצלחה, פורסם לראשונה ב-1995 ועודכן ב-2015, היווה את אחד מהזיכרונות הראשונים של חיי הנשים במחנות.
מקאדם, 60, לא סיימה בכך את המחקר שלה על ההיסטוריה של הטרנספורט הראשון וחייה הנשים הצעירות. מתוך נחישות להרכיב ולהשלים את הרשימה ככל הניתן, היא עבדה עם קרן שואה של USC לזיהוי 22 שמות – שורדות וכאלו שלא שרדו. (רק מאוחר יותר גילתה את הרשימה הנאצית עם 997 השמות ביד ושם.)
ב-2012, מקאדם טסה לסלובקיה לציון 70 שנים מהגירוש הראשון. ליד אתר ההנצחה בתחנת הרכבת פרופארד, ממנו גורשו הנשים הצעירות, מקאדם השאירה את הרשימה שלה של 22 שמות ומכתב אותו ביקשה מהרב הראשי של אנגליה דאז. הרב לורד יונתן (ג'ונתן) זקס ציין במכתבו את כל הקרבנות היהודים של השואה, והתייחס לרנה קורנרייך ושאר הנשים בטרנספורט הראשון.
קרובים סלובקיים של אדלה גרוס ראו את שמה ברשימה של מקאדם ויצרו איתה קשר. במשך 70 שנה הם לא ידעו מה קרה לצעירה השמחה והאדמונית מהומנא.
"הבנתי שזה היה סיפור גדול יותר ורציתי שלאנשים תהיה סגירת מעגל. היו סיפורים אחרים ומשפחות אחרות שסבלו", אומרת מקאדם.
"אדית עדיין סובלת מאשמת השורד משום שלאה מתה ולא היא. היא תוהה האם יש משהו ב-DNA שאפשר לה לשרוד, בעוד שאחותה הגדולה יותר, החזקה, לא הצליחה"
משום שהאמינה כי הנאצים לא שמרו על תיעוד מלא של הטרנספורטים הראשונים של הנשים, וכי התיעוד שאולי היה קיים נהרס עם כניסת בעלות הברית, מקאדם ביסס האת המחקר שלה ל-"999" על עדויות מתועדות של שורדים, זיכרונות ויצירות ספרותיות, וניסתה לדייק בדבריה ככל הניתן.
אדית שרדה, לאה לא
השורדת בת ה-95, אדית פרידמן, המתגוררת בטורונטו, סיפקה למקאדם שפע של מידע בראיונות מצולמים ארוכים. היחסים בין אדית לאחותה לאה, שהיו בנות 17 ו-19 בהתאמה כשגורשו בטרנספורט הראשון, הם חלק מרכזי בספר. למכות שהפכה לנכה כתוצאה משחפת, אדית שרדה, בעוד שאחותה לאה לא.
"אדית עדיין סובלת מאשמת השורד משום שלאה מתה ולא היא. היא ביולוגית והיא תוהה האם יש משהו ב-DNA שאפשר לה לשרוד, בעוד שאחותה הגדולה יותר, החזקה יותר, לא הצליחה", אמרה מקאדם.
היו אלו קשרי משפחה שעזרו לחלק מהנשים לשרוד. בנה של פלה דרנגר, אבי ישכרי אמר כי דודתו ארנה השיגה לאמו עבודה ב"קנדה", מה שאפשר לשתיים למצוא מזון ובגדים תחתונים. "לדודה שלי דינה היה חוש מיוחד למסחר. היא הייתה יכולה לעשות כסף מכלום אבל תמיד חלקה עם אחרים", אמר ישכרי.
"אמא הייתה חולה והיו לה בעיות נפשיות. אני זוכר שהיא ירדה לכניסת הבניין שלנו וצעקה שנאצים באים להרוג אותה. הספר נתן לי הרבה דברים שלא ידעתי או לא הבנתי עליה"
הנשים לבית דרנגר שרדו את אושוויץ הרבה יתר מכל אחד אחר, והצלקות של החוויה הוטבעו בהן לנצח. "אמא הייתה חולה פיזית והיו לה בעיות אחרות של הנפש. אני זוכר שהיא ירדה לכניסה של בניין המגורים שלנו וצעקה על כך שנאצים באים להרוג אותה", הוסיף ישכרי. "אבל הספר נתן לי הרבה דברים שלא ידעתי או לא הבנתי על אמא שלי", אמר ישכרי.
"זה גרם לי לגאווה גדולה. יש לי נכד, אז המשפחה שלנו היא דור רביעי עכשיו. אני עומד לוודא שכולם יקבלו עותק של הספר של הת'ר", אמר קורן.
מקאדם עובדת כעת על סרט תיעודי שיביא את הסיפור של "999" גם למסכים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם