"המשרד להגנת הסביבה אישר לחברת נובל אנרג'י לקיים את הנישוב השני של אסדת הגז לוויתן ביום שני הקרוב. המשרד מחדד, כי גם בשלב השני של הנישוב ההשפעה על איכות האוויר באזור החוף מול האסדה צפויה להיות נמוכה"

גלובס, 2 בינואר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בוקר אחד התעוררו אזרחי ישראל וגילו כי בלילה נוסף למילון פועל חדש. בעצם תהליך חדש. נישוּב. כשהם התעניינו מה זה בדיוק הנישוב הזה, הסבירו להם המומחים שזה השם של הזרמת גז ממאגר לוויתן הנמצא בעומק הים אל אסדת הגז שסמוכה לחוף הכרמל, כי בזמן ההזרמה קורה משהו בצינורות, והמשהו הזה קשור לאוויר שנושב, כלומר לא אוויר – לבנזן. או לחנקן. או לפחמן. לא משנה. נישוב, נו.

גם המשכילים וחובבי העברית הנלהבים ביותר לא הצליחו להיזכר מתי – אם בכלל – הם נתקלו קודם במילה החמודה הזאת, שמצד אחד נשמעת טבעית לגמרי, קצת כמו חיבור של כל מיני מילים עבריות חביבות ונעימות לאוזן. אבל מצד שני נודף ממנה ריח הבנזן הצורב של הסלוגן המלאכותי. זה שמיד מעורר חשד שהוא נהגה במוחם היצירתי מדי של אנשי פרסום ושיווק, כדי להסוות אמת לא נעימה.

האם יש אמת לא נעימה שאותה צריך להסוות בעזרת המילה "נישוב"? זה כבר בכלל לא משנה, בטח למי שגרים ביישוב שסמוך לאתר שממנו אמורות לנשוב רוחות הנישוב.

האם יש אמת לא נעימה שאותה צריך להסוות בעזרת המילה "נישוב"? זה כבר בכלל לא משנה, בטח למי שגרים ביישוב שסמוך לאתר שממנו אמורות לנשוב רוחות הנישוב

גם ההסברים המרגיעים – של המשרד להגנת הסביבה ושל אנשי יחסי הציבור של נובל אנרג'י – לא פייסו את התושבים המודאגים, שהרגישו ששוב מנסים לעבוד עליהם. רבים מהם הודיעו שהם מתכוונים להתפנות מבתיהם הסמוכים לאסדת הגז, לקראת הנישוב הראשון שנערך השבוע, מתוך חשש לבריאותם ולבריאות ילדיהם, וכמחאה על מה שנראה להם כקנוניה בין משרדי הממשלה לחברות הגז – על חשבון בריאותם.

החשדות רק גברו בסוף השבוע שעבר, כשהנישוב נדחה בכמה ימים ברגע האחרון על ידי המשרד להגנת הסביבה, בטענה שהמשרד לא הספיק לאשר את תוכנית "הדיגום" ואת תוכנית "הניטור" וכן "מכיוון שלא נחה דעתו מדו"חות הכיול ובקרת האיכות שהוגשו, הנוגעים למכשירי האנליזה על האסדה לבדיקת הרכב הגז המנושב".

כמה אנשים באמת מבינים את הממבו-ג'מבו המקצועי הזה? כמה אנשים מסוגלים להסביר מהו הליך דיגום וניטור ואיך מכינים דו"חות כיול למכשירי אנליזה של בדיקת נישוב? מעט מאוד. אבל כולם-כולם מכירים את התחושה הלא נעימה, כשהמוסכניק תוקע לך חשבון מפוצץ מלווה במונולג נרגש על הרגולז' ברקס, נורות החיווי, השחיקה בפלגים ובפלטינות וירידת לחץ השמן במערך ההיגוי הדינמו-פרוטסטנטי (סתם, ברור שאין כזה דבר, רציתי לראות איך זה מרגיש להמציא מושגים שקשורים לרכב).

זה כמובן לא חדש. ישראלים מעולם לא נטו לתת אמון רב באנשי מקצוע וברשויות. הגשש החיוור, אפרים קישון, רפי גינת וחיים הכט עשו מזה קריירה. אבל בשנים האחרונות נראה שכולם – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים – מסתובבים בתחושה שגורלם וגורל האומה נתון בידי מוסכניקים תאבי בצע.

הנתונים מוכרים, וחוזרים בכל סקר שבודק אותם. למשל בסקר של "גלובס" ומכון "שילוב" מנובמבר האחרון, שבו שליש מהנסקרים העידו שמידת האמון שלהם במערכת המשפט נמוכה עד נמוכה מאוד ולא פחות מ-43% חשים כך ביחס למשטרה.

את הסדק הזה מרחיבים בשיטתיות פוליטיקאים ציניים וחסרי עכבות, תאגידי ענק חמדנים ותקשורת רעבה לרייטינג. התוצאה המתבקשת היא גם אובדן אמון גם בעצם הקשר שבין מילים לבין העולם שאותו הן אמורות לתאר. אלה לא רק ה"נישוב", ה"דיגום" וה"ניטור", אלא גם "הסדרה", "אבן יסוד בדמוקרטיה" ו"צדק משפטי" של הפוליטיקאים ו"מרגש", "מצמרר" ו"מדהים" של שופטי תוכניות הבישול והזימרה ומנחי תוכניות הריאליטי.

הכל מוגזם מאוד והכל מזויף מאוד. ואת ההגזמה והזיוף האלה חשים גם מי שלא יודעים להסביר איך מפיקים תוכנית טלוויזיה או איך בדיוק פועל תהליך הנישוב וכיצד מנטרים אותו.

הכל מוגזם מאוד והכל מזויף מאוד. ואת ההגזמה והזיוף האלה חשים גם מי שלא יודעים להסביר איך מפיקים תוכנית טלוויזיה או איך בדיוק פועל תהליך הנישוב וכיצד מנטרים אותו

בעולם כזה שבו כבר אין למילים משמעות מוסכמת, אנשים מתחילים להתנהג כמו אוהדים של קבוצת כדורגל. כל שריקה של השופט נגד הקבוצה שלהם תמיד מוכיחה להם שהמשחק מכור, שהשופט עיוור ושההתאחדות לכדורגל מושחתת.

במגרשי הכדורגל ה-VAR – שופט הקו שנעזר במצלמות טלוויזיה – צמצם במידת מה את החשדנות הזו, כי הוא לפחות מונע טעויות ברגעים מכריעים של המשחק. אבל בעולם האמיתי לא יכולים להיות שופטי VAR.

וכך מי שהחליטו מזמן שחבורת הישראלים אנסה את התיירת האנגליה בקפריסין ושיבחו את משטרת קפריסין על החקירה הנמרצת בתחילת הפרשה, מריצים השבוע עצומה נגד בית המשפט בקפריסין כשברשתות החברתיות מסתובבים סיפורים מטרידים על כך שמשפחות החשודים הפעילו קשרים פוליטיים בצמרת הליכוד, כדי להטות את המשפט. זה באמת קרה? לי אין מושג, ונדמה לי שאין מושג גם לכל מי ששיתף השבוע פוסטים זועמים בנושא.

ובאותו אופן – מי שהחליטו מראש שהמשרד לאיכות הסביבה הוא שפוט של התאגידים המזהמים, ממילא לא יאמינו לנתונים המרגיעים שפורסמו השבוע על מידת הזיהום הנמוכה כתוצאה מהנישוב.

משבר האמון הגורף הזה הוא לא בעיה מיוחדת לישראל. המחזאי האמריקאי ממוצא סרבי סטיב טשיץ' היה כנראה הראשון שהשתמש במושג "פוסט אמת" בהקשר הזה. הוא כתב ב-1992 מאמר לשבועון "The Nation" שבו טען כי אחרי הגילויים בפרשת ווטרגייט שבמהלכה העיתונות החופשית הוכיחה את עצמה, הגיעו שנים של הדרדרות, שהתבטאו בסיקור מרוכך של פרשות איראן-קונטרס ושל מלחמת המפרץ שהוכיחו כי "אנו, כאנשים חופשיים, החלטתנו ללא כפייה כי אנו רוצים לחיות בעולם של פוסט אמת".

12 שנה מאוחר יותר השתמש קולין קראוץ' במושג הזה בספרו "פוסט דמוקרטיה" ותיאר את הפוליטיקה החדשה שבה "הדיון הציבורי בנושא הבחירות הוא מופע המתוזמר בדייקנות ומנוהל על ידי צוותים יריבים של מומחים מקצועיים בתחום אמנות השכנוע, ועוסק בתחום צר של נושאים אשר נבחרו על ידי אותם צוותים". ב-2016, השנה שבה דונלד טראמפ נבחר לנשיאות, בחר מילון אוקספורד את "פוסט אמת" ל"מונח השנה".

מאפייני עידן הפוסט אמת מוכרים לכל צרכן אקטואליה ישראלי. המתדיינים חוזרים שוב ושוב על מסרים שתוכננו מראש, גם אם הם הופרכו לחלוטין ונמצאו בלתי נכונים על ידי מומחים חיצוניים, שלהם ממילא אף אחד לא מאמין, כי לך תדע מי מממן אותם ומה האינטרס שעומד מאחוריהם ויאללה-יאללה, לך תמכור את הסיפורים האלה למישהו אחר, לא על הקיר שלי.

הקומיקאי הבריטי סטיוארט לי סיפר פעם על שיחה אליה נקלע עם נהג מונית בלונדון, שאמר לו שצריך להרוג את כל ההומואים. כשלי ניסה להבין למה הוא אומר דבר כל כך מקומם ענה נהג המונית "כי הומוסקסואליות היא לא מוסרית".

השיחה אולי היתה אמורה להסתיים כאן, אבל לי המשיך אותה בכל זאת וניסה לשכנע את נהג המונית ששאלות מוסריות הן עניין מעט יותר מורכב. "אתה בטח יודע", הוא אמר לנהג המונית, "שכל החברה המערבית מבוססת על עקרונות אתיים, פילוסופיים ואסתטיים שלמדנו מיוון העתיקה וביוון העתיקה החשיבו אהבה בין גברים לאהבה הטהורה ביותר".

נהג המונית לא התרשם מהטיעון. "בסדר-בסדר", הוא אמר, "אתה הרי יכול להוכיח מה שתרצה באמצעות עובדות".

כולנו – מתחסני השפעת והמתנגדים לחיסוני החצבת, עוקביו הנאמנים של גדי טאוב והמעריצים של שרון שפורר, תושבי עוטף לוויתן ועוטף עזה – הפכנו לנהג המונית הלונדוני הזה. כבר אין טעם לנסות לשנות את דעתנו באמצעות עובדות. ואנחנו לא חיים יותר בעולם של פוסט-אמת אלא בעולם גרוע בהרבה: עולם שבו האמת היא מה שכתבנו בפוסט.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי