זירת הבלוגים

ארגנטינה והעוני, סיפור אהבה בלתי נגמר

הבעיה בארגנטינה איננה כלכלית, אלא פסיכולוגית, ארגנטינה מאוהבת בעוני

05/01/2020 18:46
עוני, אילוסטרציה (צילום: John Moeses Bauan on Unsplash)

השלטון החדש בארגנטינה קיבל לידיו כלכלה הרוסה, או כמו שהוא אוהב לכנות את זה ״אדמה חרוכה״.

דוברי הממשלה, ובכללם הנשיא עצמו מטילים את האשמה על השלטון היוצא ומדיניותו ״הנאו-ליברלית״, אלא שהנשיא מקרי היה רחוק מלהיות נאו-ליברל, הצרות הכלכליות בארגנטינה לא התחילו ב-2015, ואולי חשוב מכך, כמו שטוען הוושינגטון פוסט במאמר מחודש נובמבר, הבעיה בארגנטינה איננה כלכלית, אלא פסיכולוגית, ארגנטינה מאוהבת בעוני.

הארגנטינאי המפורסם בעולם (אחרי דייגו מרדונה וליונל מסי) הוא האפיפיור פרנסיסקו, שהוא אולי המייצג הטוב ביותר של הגישה הארגנטינאית לעושר ולעוני. ״העושר הוא כר הגידול של השטן, העושר הוא חטא״ פסק האפיפיור, חבר המסדר הפרנסיסקני שמקדש את הצניעות והסגפנות והרואה בעוני מצב נעלה ונשגב. הלא כבר ישו אמר כי עניים ירשו ארץ, ושכרם ירב בשמיים.

״העושר הוא כר הגידול של השטן, העושר הוא חטא״ פסק האפיפיור, חבר המסדר הפרנסיסקני, שמקדש את הצניעות והסגפנות והרואה בעוני מצב נעלה ונשגב

הגזירות הכלכליות עליהן הכריז הנשיא בחודש הראשון לשלטונו אינן מתגבשות לכדי תוכנית כלכלית כלשהי, והחששות הגדולים של הכלכלנים האורתודוקסים מפני כלכלה פופוליסטית חסרת אחריות לא התממשו בינתיים. טביעות אצבעותיה של קרן המטבע הבינלאומית ניכרות בסל הגזרות, ואפשר לראות מאמץ של השלטון לבצע קיצוצים נרחבים, על מנת לנהל משא ומתן לפריסת חובות המדינה.

קיצוצים בקנה מידה דומה, לא היו עוברים בשקט לשלטון לא פרוניסטי, הנשיא פרננדז זוכה בינתיים לשקט תעשייתי מצד ארגוני העובדים ותנועות המחאה. במקביל, הוא מנסה להסתיר את עומק הקיצוצים באמצעות צעדים ״פרוניסטיים״ טיפוסיים. ״חלוקה מחדש של העושר״ הם קוראים לזה, או במילים אחרות, בואו נחנוק עוד קצת את המגזר היצרני, על מנת לממן את המגזר הציבורי.

לאף אחד בארגנטינה אין וויכוח על חשיבותם של הצעדים לטיפול בעוני שהגיע בזמן שלטונו של מקרי לכ-40%, השאלה היא רק מאיפה יוצא הכסף למימונם. התפיסה הארגנטינאית היא שהמגזר היצרני הוא חלק מהבעיה, ואף פעם לא חלק מהפתרון.

״חלוקה מחדש של העושר״ הם קוראים לזה, או במילים אחרות, בואו נחנוק עוד קצת את המגזר היצרני, על מנת לממן את המגזר הציבורי

אף לא אחד מהצעדים הכלכליים שהוכרזו נתנו אוויר לנשימה למגזר היצרני. בתשדירי הבחירות הנשיא פרננדז הרבה לדבר על אלפי החברות הקטנות והבינוניות שנסגרו בשנות שלטונו של מקרי. אינפלציה מטורפת, תעריפי חשמל וגז שלא מאפשרים הפעלת מכונות, נטל מיסים חונק והתדרדרות בלתי פוסקת בצריכה, הם רק חלק מהגורמים להתמוטטות. ניתן היה לצפות מהשלטון החדש, שבמקביל לדאגתו לציבור השכירים, יגלה הבנה לצרכיהם של אלה המעסיקים אותם.

לא רק שתקוותיהם של המעסיקים, בעלי החברות הקטנות והבינוניות אשר היטו את הכף לטובתו של פרננדז בבחירות התבדו, אלא שחלק מהגזירות הופנו באופו ישיר כנגדם, והטילו עליהם במפורש את האחריות לדאוג לרווחתם של העובדים ולהוצאתם מהמשבר אליו הכניס אותם השלטון.

החברות הקטנות והבינוניות הן המעסיקות של 70% מהעובדים בשוק הפרטי, אבל אין להן כח פוליטי כמו של חברות הענק, או כמו של ארגוני העובדים ובוודאי שלא כמו של עובדי המגזר הציבורי שפיטוריהם אסורים על פי חוק (!)

מתוך 42 מיליון האזרחים בארגנטינה 19 מיליון מקבלים צ׳ק חודשי מן הממשלה. זה כולל משכורות במגזר הציבורי, קצבאות ופנסיות. את הר הכסף העצום הזה מממן מגזר פרטי חבוט, מוכה ונרדף. חלקו מורכב ממעסיקים ומועסקים ״בשחור״ אשר אינם משלמים מיסים כלל, וחלקו נושא בכל הנטל, כמעסיק או כעובד.

מתוך 42 מיליון האזרחים בארגנטינה 19 מיליון מקבלים צ׳ק חודשי מן הממשלה. זה כולל משכורות במגזר הציבורי, קצבאות ופנסיות. את הר הכסף העצום הזה מממן מגזר פרטי חבוט, מוכה ונרדף

ביום שישי האחרון, בצו נשיאותי, הוכרזה העלאת משכורות לכל עובדי המגזר הפרטי בסך 4000 פסו ארגנטינאים. ״תוספת שכר סולידרית״ קוראים לזה. וזאת לאחר שהוכרז האיסור על פיטורי עובדים למשך שישה חודשים (שמן הסתם יוארכו בצו נוסף) והחובה לשלם פיצויים כפולים במקרה של פיטורים ״ללא הצדקה״.

לחברות שעוסקות בייצוא הוכנה הפתעה כפולה ומכופלת (גילוי נאות: אני בעל חברה לייצוא שירותי טכנולוגיה). כל המכירות המתבצעות בחו״ל בדולרים – חובה להביא את תמורתן לארגנטינה בתוך 48 שעות ולהמירן למטבע מקומי על פי השער שקובע הבנק המרכזי. את ההוצאות שעליהן לשלם בחו״ל לעומת זאת, עליהן לשלם בשער גבוה ב-30% מן השער הרשמי, דולר סולידרי מישהו?

בתוך כל חגיגת הסולידריות הזאת, הספיק השלטון לבטל את הפטור הזמני ממע״מ שניתן על מוצרי יסוד כמו חלב, לחם וירקות. כמו תמיד, את הקיצוץ מתבקש לעשות המגזר הפרטי והיצרני, לעולם לא המגזר הציבורי, או הפוליטי.

לארגנטינאים יש סלידה מעושר, בעיקר עושר שנצבר בעבודה, ומעסקים לגיטימיים. הם לא מבטאים את אותה סלידה מהעושר המופלג של הפוליטיקאים שלהם, החל מאווה פרון הנערצת וכלה בקריסטינה קירשנר. גם לא מהעושר של מנהיגי ארגוני הפועלים.

הארגנטינאים מתלוננים על העוני, אבל בוחרים בו שוב ושוב, ולכן טוען הוושינגטון פוסט שהבעיה בארגנטינה איננה כלכלית אלא פסיכולוגית, ויתכן שהיא איננה ניתנת לפתרון. המועקה והכעס של הארגנטינאים על המצב אותו הם מעדיפים, הם עיניין למומחים בבריאות הנפש, לא לכלכלנים.

בתוך כל חגיגת הסולידריות הזאת, הספיק השלטון לבטל את הפטור הזמני ממע״מ שניתן על מוצרי יסוד כמו חלב, לחם וירקות. כמו תמיד, את הקיצוץ מתבקש לעשות המגזר הפרטי והיצרני, לעולם לא המגזר הציבורי, או הפוליטי

הרדיפה הבלתי פוסקת, וההריסה של המגזר היצרני, מרסקת את העושר של המדינה אשר בתחילת המאה העשרים היתה אחת מעשר המדינות העשירות בעולם, עם תל״ג לנפש גבוה משל קנדה, אוסטרליה וספרד. אבל לארגנטינאים זה לא אכפת, הם מאוהבים בעוני שלהם, מאוהבים במצב החרום, ובתוכניות סולידריות כנגד הרעב. הם לא רוצים עושר, הם רוצים ״עוני נסבל״, וזה מה שהפוליטיקאים העשירים שלהם מספקים להם כבר עשרות שנים.