האייתוללה עלי ח'אמנאי, המנהיג הדתי העליון של איראן, לא טרח להסתיר את דמעותיו במהלך הפרידה מקאסם סולימאני, המפקד הכל יכול של כוח קודס במשמרות המהפכה האסלאמיות, ומי שהיה האביר האפל של מזרח התיכון.
סולימאני היה האדם הקרוב ביותר לח'אמנאי – האיש החזק באיראן – מבחינת היכולת לתרגם את חזונו למעשים, ולפרש באופן מדויק ביותר את רצונותיו.
ח'אמנאי בכה על לכתו של בן ברית אמיתי, אסטרטג מוכשר שהצליח להגשים כמה מחלומותיו הכמוסים ביחס לייצוא המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולותיה של איראן, ולהרחבת ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון.
לסוליימאני – שחוסל במפתיע בידי האמריקאים – כבר מונה מחליף, אך יעבור עוד זמן רב עד שיימצא מישהו שיוכל למלא את נעליו הענקיות.
בראייתם, סוליימאני הוא המרטיר התורן, שאת מותו אי אפשר היה למנוע, מכיוון שכל ההיסטוריה השיעית זרועה בחיסולים, בסבל ובמוות. בעצם מדובר כאן בנרטיב עתיק, שמגדיר את המדיניות האיראנית גם היום
ידו הייתה בכל, והוא דילג בקלילות בין החזיתות השונות, שם פיקד על כוחות איראניים ופרו-איראניים הנלחמים נגד אויבי הרפובליקה האסלאמית: המורדים הסוניים בסוריה, דאע"ש בסוריה ובעיראק, ישראל, סעודיה וכמובן – אמריקה.
אך מבחינת ח'אמנאי, ומבחינת מוסלמים שיעים מאמינים רבים ברחבי איראן ומחוצה לה, בעיני ההמונים הרבים שבאו להשתתף במסע הלווייתו של סוליימאני שנדד מעיראק לאיראן, מדובר לא רק בחיסול פוליטי של איש חשוב מאוד.
בראייתם, סוליימאני הוא המרטיר התורן, שאת מותו אי אפשר היה למנוע, מכיוון שכל ההיסטוריה השיעית זרועה בחיסולים, בסבל ובמוות.
בעצם מדובר כאן בנרטיב עתיק, שבמידה רבה מגדיר את המדיניות האיראנית ביחס למזרח התיכון ומדינות המערב גם היום, במאה ה-21.
זיכרונות מביירות
כאשר הסתכלתי על ההנהגה האיראנית שעמדה עם עיניים דומעות בהלוויה, ועל רבבות האיראנים שמיררו בבכי, נזכרתי בדמעות הרבות שנשפכות מדי שנה בעשוראא – יום הזיכרון שאותו מציינים שיעים בכל רחבי העולם.
יצא לי לסקר את אחד מאירועי הזיכרון האלה. ישבתי אז במסגד עצום ממדים בפרבר דרומי בביירות, והתבוננתי ברבבות גברים ונשים שביכו את מר גורלו של חוסיין הקדוש כאילו הוא נרצח היום, ולא במאה השביעית הרחוקה.
דגלים שחורים של אבל ודגלים אדומים של נקמה התנוססו אז בשמי ביירות, ופניו הנאות של הקדוש, שצוירו בסגנון קנוני – עיניים שחורות בוערות, פנים צעירות וחלקות, מבט מלא הדר וכאב גם יחד – בהו בהמון שהשתתף באירועי העשוראא.
יצא לי לקחת חלק באחד מאירועי הזיכרון האלה. ישבתי אז במסגד עצום בפרבר דרומי בביירות, והתבוננתי ברבבות גברים ונשים שביכו את מר גורלו של חוסיין הקדוש כאילו הוא נרצח היום, ולא במאה השביעית הרחוקה
התבוננתי אז בגברים ובנשים השיעים הממררים בבכי לידי, ונזכרתי בפתגם המפורסם של ויליאם פוקנר: "העבר לעולם לא מת. הוא אפילו אינו עבר".
בראייתם של השיעים, גם היום הם ממשיכים לצעוד בדרך הייסורים עליה עלו במאה השביעית, כאשר נכדיו של הנביא מוחמד ובניו של החליף הרביעי עלי, חסן וחוסיין, נרצחו באכזריות בעיר כרבלאא (כיום, עיראק המודרנית). קודם לכן, עלי עצמו נרצח באישון לילה על ידי שונאיו, שקשרו נגדו במטרה להחליף את השלטון.
ההבחנה בין השיעים לסונים נולדה בימים ההם. בערבית, פירוש המילה "שיעה" הוא "סיעה". סיעה פוליטית אחת הודחה מהשלטון על ידי אחרת. כיום, הסיעות פועלות בכלים אחרים, אך המטרה נותרה אותה מטרה: שלטון, השפעה וכסף.
מותם של עלי, ולאחר מכן של חסן וחוסיין, היו לקו פרשת המים עבור נאמניו של עלי ומשפחתו. הם הודרו מהשלטון, והנרטיב הפוליטי שלהם הפך במהרה לנרטיב דתי-משיחי. נגד השיעים התייצבו הסונים – אלה שהולכים בדרך הסונה, הנוהג של הנביא, שהיו רבים ומשפיעים יותר (רק כ-15% מהמוסלמים כיום הם שיעים) .
מורתזה אביני, העיתונאי האיראני שסיקר בזמנו את מלחמת איראן-עיראק, כתב פעם שמי שרוצה להבין את האיראנים, צריך ללמוד על הקרב בכרבלאא בשנת 680, שמהלכו נרצחו נכדיו של הנביא ובניו של החליף הרביעי.
איראנים נוהגים גם לומר, שעבורם "כל יום הוא עשוראא, וכל העולם הוא כרבלאא". המטה-נרטיב הזה מוטמע בתרבות, בדת ובפוליטיקה האיראנית כל כך עמוק, עד שכבר לא ניתן להפריד בין אמונה עמוקה לבין מניפולציה פוליטית.
שונים אבל דומים
איראנים רבים מתנגדים כיום למשטר הדיכוי והעריצות המוסלמי-שיעי, שנולד מתוך ההתנגדות לשלטון השאה, שאף הוא היה רווי בדיכוי ובעריצות.
רבים היו רוצים שהשלטון יפעל יותר למענם, מאשר למען ייצוא המהפכה האסלאמית למדינות אחרות, או למען המשטר הסורי או חיזבאללה.
רק לאחרונה, רבבות יצאו לרחובות ודרשו שינוי מהותי בשיטת השלטון המונהגת באיראן. אך במקביל, אותם איראנים סולדים מהתערבות אמריקאית בענייניהם.
הם זוכרים היטב את הפלתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק ב-1952, בעקבות מהלכים שהובילה ארצות הברית, ובטוחים שארצם זקוקה לתכנית הגרעין כדי להגן על עצמה ולמנוע "קרב כרבלאא נוסף", שעלול להמיט אסון והשמדה.
מי שחוקר את הנרטיב של עשוראא, מתחיל להבין את תחושת הנרדפות והקרבנות, כמו גם את המורכבות הגדולה הקיימת באיראן ביחס לסביבתה הערבית והסונית ולמדינות המערב – שכבר בחשו לא פעם בענייניה הפנימיים.
וכך מדינה, שנתפסת כאכזרית ודורסנית, משדרת גם סבל ותחושת נרדפות.
איראנים רבים, כמו גם עמי האזור – כולל הישראלים – מקווים שיבוא יום והמשטר האכזר הזה יוחלף. אך הנרטיב של נרדפות, חולשה ופחד שמגדיר היום את הפוליטיקה האיראנית, עדיין יהיה שם
כאשר האיראנים מסתכלים על מפת העולם, הם רואים לידם בעיקר בסיסים אמריקאים ומשטרים ערבים וסונים שעוינים אותם.
ןכך, בדיוק כמו מדינה מזרח תיכונית אחרת שאותה אנו מכירים היטב, גם איראן מתנהלת בתחושה של איום מתמיד מסביבתה הקרובה.
אין ויכוח לגבי האופי האלים והמסוכן של המשטר האיראני, שקאסם סולימאני היה חלק ממנו. איראנים רבים, כמו גם עמי האזור – כולל הישראלים – מקווים שיבוא יום והמשטר האכזר הזה יוחלף במשטר אחר, מתון יותר. אך הנרטיב של נרדפות, חולשה ופחד שמגדיר היום את הפוליטיקה האיראנית, עדיין יהיה שם.
כל מי שחולם על שינוי באיראן, השיעית ברובה, יצטרך להתמודד עם "מטען העשוראא". עם התחושה של מיעוט נרדף, שעלול לסחוף את כל האזור אל תוך מציאות קשה ומדממת, כשנדמה לו שהוא בסך הכל מתגונן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם