לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע. החוק מנוסח בצורה מורכבת, האכיפה שלו בעייתית, וכמי שעומד כבר שנים כיועץ חינוכי ופעיל חברתי המלווה שורדות ושורדי התעללות, מול מאות ואלפי מקרים של התעללות ופגיעה בילדים – אני פוגש את הסעיף הזה עם הרבה מאוד קושי ורגשות מעורבים. 

לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע

ביום ראשון האחרון התקיים כנס "30 שנה לחובת הדיווח" מטעם מכון חרוב וסקר את ההסטוריה ואת השינויים בחוק בשלושים השנה האחרונות. 

הכנס הזה היה הכנס החשוב ביותר שנכחתי בו בזמן האחרון. ולמרות כל הביקורת שלי על החוק והיישום שלו במדינה, משתתפי הכנס דיברו אמת בלי לכבס מילים או לנסות לייפות או להקטין את המציאות, ומלוא הערכתי על כך.

בכניסה עמד מיצג "השתיקה הורגת" של האמנית יובל פליישמן. המיצג – בית בגובה ילד בן תשע. על דלת הבית השלט "כאן גרים בכיף" ומתוך הבית עולות צרחות קריאה לעזרה וקולות רמים של אלימות קשה. קיבלתי אגרוף לבטן.

בכניסה עמד מיצג "השתיקה הורגת" של האמנית יובל פליישמן. המיצג – בית בגובה ילד בן תשע, על דלתו השלט "כאן גרים בכיף" ומתוך הבית עולות צרחות קריאה לעזרה וקולות רמים של אלימות קשה

מישהו ניגש, הרים את הרמקול והקולות כבו. שאלתי מה הוא עושה, והוא ענה שמנמיך, כי הקולות האלה לא נעימים לו. "אני חושב שזה הרעיון של המיצג", עניתי לו. רציתי להפסיק את הקולות, לא להשתיק אותם. 

ואז ניגשה אלי האמנית והמנחה שלה (גיבור הילדות שלי זאב אנגלמאייר) ודיברנו על זה שגם כשמדברים על זה לא מוכנים באמת לדבר על זה. 

בכנס נכחו כ-250 איש. ומה שהכי כאב לי שם זה שהיו צריכים להקשיב לו 250 אלף איש. אבל המשתתפים דיברו בכנות ונתנו לאמת שם ומקום. 

הכנס נפתח בהקרנה של אחת הכתבות הכואבות לצפיה על מורן, ילדה בת שלוש שהפכה במשך חודשים לשק חבטות של אחד מדודיה, התעללות קשה שהובילה לאובדן הכרתה, ובסופו של דבר גם למותה. במהלך ההתעללות הממושכת איש מהוריה וקרוביה לא דיווח לרשויות על מצבה.

מורן, הטריגר הכואב לשינוי בחוק, היתה ילדה בת 3 שהפכה שק חבטות של אחד מדודיה, עד שאיבדה הכרה ובסופו של דבר נפטרה. במהלך ההתעללות הממושכת איש מהוריה וקרוביה לא דיווח לרשויות על מצבה

מורן הייתה הטריגר הכואב, שהפעיל את גלגלי הצדק להוסיף לחוק העונשין את הסעיף של חובת הדיווח, והכתבה הראתה את מנגנון שמירת הסוד הקולקטיבי סביב מקרי ההתעללות.  

הרצאה מצויינת ומקיפה של כרמית כץ סקרה את המחקר האחרון של מכון חרוב ומסקנותיו. התרשמתי שגם במחקר, ואולי באופן כללי באקדמיה, עדיין לא ממש בשלים להבין את המשמעויות העמוקות של התעללות בילדים שנמשכת לעיתים שנים. 

צילום מסך מהסרטון "זוכרים את מורן – מהי חובת הדיווח על התעללות בילדים"

אחד המיתוסים שביקשו לשבור שם היה שילדים שעוברים התעללות לא מגיבים בפייט/פלייט (fight\flight), אלא עושים אדפטציה למצב. לכל העוסקים בתחום צריך להיות ברור, לדעתי, שאי אפשר להשוות מצב של סטרס רגעי למצב של התעללות שנמשכת שנים, מתרחשת ב"אישור" הסובבים שלא מפסיקים את ההתעללות, ובכך הופכת להיות אורח חייו של הקורבן. 

צריך להיות ברור, לדעתי, שאי אפשר להשוות מצב של סטרס רגעי למצב של התעללות שנמשכת שנים, מתרחשת ב"אישור" הסובבים שלא מפסיקים את ההתעללות, ובכך הופכת להיות אורח חייו של הקורבן

נקודה נוספת היא שחובת הדיווח היא הצעד השני אחרי החשיפה עצמה. והשלב שאחריה חייב להיות הטיפול. הטיפול של רשות הרוווחה והמשטרה, שצריכות לחקור את האירוע.

בשלב החקירה של רשויות הרווחה והמשטרה יש ילדים שחוזרים בהם מההצהרה שלהם. פעמים רבות מכיון שלאחר הדיווח לוקח זמן רב אם בכלל שהמקרה מטופל. 

ההליך המשפטי לרוב מוביל לסגירת התיק תחת אמתלות שונות כמו "חוסר עניין לציבור" או "זיהום ראיות", ועוד ועוד סיבות לא מוצדקות בהן הילדים ממשיכים לספוג את ההתעללות. מה שמוביל רבים לאבד אמון במערכת ובמשמעות של חובת הדיווח.

יש ילדים שחוזרים בהם מהצהרתם בגלל התארכות הטיפול, וההליך המשפטי לרוב מוביל לסגירת התיק תחת אמתלות שונות כמו "חוסר עניין לציבור" או "זיהום ראיות", ועוד סיבות לא מוצדקות בהן הילדים ממשיכים לספוג את ההתעללות

אני חושב שאחת הנקודות המכעיסות ביותר עבורי היה פאנל אנשי התקשורת. שדנו בקושי לדבר על הדברים. התעללות בילדים מקבלת כותרות רק במקרה אסון, ורק כאשר "הנסיבות מאפשרות". וכך הציבור אינו מצליח לתפוס את היקף התופעה, ותרבות האונס וההתעללות ממשיכות בחסות השתיקה. 

אנשי התקשורת דיברו על נסיונות ההשתקה שהם עוברים, על הקושי לדווח על אירועים, על העובדה שניתן לדווח רק תחת נסיבות מאוד מאוד ברורות, עד כמה העורכים מחליטים, ועל איך הכתבות שמגיעות לכותרות עוסקות באייטמים "מושכים" כגון אסונות, פוליטיקה או מוות, ולא של הצלחות.

הכעיס אותי שאי אפשר אפילו לדבר על זה שלא מדברים על זה. שאי אפשר להגיד בתקשורת "ברגע זה 600 אלף ילדים הם קורבן להתעללות מתמשכת – ואנחנו לא מדברים על זה" – אז בואו נדבר על זה. 

החלק הכואב ביותר של הכנס היה המשפט האחרון של יצחק קדמן, שסיפר בראיון עם טלי ליפקין שחק את סיפורה של מורן מנקודת מבטו האישית, והכאב עדיין נשמע בקולו הסדוק. כששאלה אותו לבסוף "מה שלומך?" והוא ענה (בציטוט חופשי): "הייתי בסדר גמור עד שביקשתם ממני לדבר על הנושא הזה ששחק אותי עד דק בעשיה בלתי פוסקת הזו. חשבתי שזה מאחורי ומסתבר לי שלא". 

נחנקתי, חיכיתי יפה לסיום הכנס והלכתי ללחוץ את ידו. 

צריך לזכור שברגע זה 600,000 ילדים הם קורבן להתעללות מתמשכת, רובם על ידי אדם המוכר להם. ואתם כנראה מכירים מישהו כזה. 

 בואו נדבר על זה!

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

קרה לכם פעם שנסתם לכם צינור הביוב היוצא מהשירותים? האסלה הוצפה? מים פרצו משוחת הביוב בחצר?

אם זה קרה לכם, יש להניח שפעלתם כמקובל וקראתם לאינסטלטור.  והאינסטלטור בא והביא איתו מן קפיץ שרשורי ארוך עשוי פלדה, שאותו הוא דחף אל תוך צינור הביוב, באופן ידני או מכני, והצינור זחל לאורך צנרת הביוב עד שהגיע לסתימה, ואז האינסטלטור שהבאתם התחיל לשחק עם הקפיץ השרשורי הלוך ושוב, עד שבסוף הסתימה נפתחה והמים החלו לזרום – האם לא כך פחות או יותר זה קרה?

אם כן, אז רק רציתי לספר לכם שמה שהאינסטלטור שלכם עשה לצנרת הביוב הוא סוג של צנתור.

בשבוע שעבר, בבית החולים לניאדו, במחלקת הצנתורים שבמכון הלב, גם אני עברתי צנתור כזה, אלא שלא בשירותים של הבית או בגינה עברתי את הצנתור הנ"ל אלא בחזה ובלב, וגם לא אינסטלטור עשה את הצינתור אלא קרדיולוג, למזלי ולשמחתי הרבה, כי קרדיולוג זה חצי מחיר מאינסטלטור ואולי אפילו שליש.

כי ככה זה.

ואפילו הקרדיולוג בחלק גדול מהמקרים לא לוקח כסף כלל בעבור שירותיו הטובים, אלא מסתפק בפיסת נייר של קופת החולים שנקראת טופס 17, ואילו האינסטלטור לוקח הכל במזומן וביד, ואם פעם תנסו להציע לו במקום תשלום במזומן תשלום באמצעות טופס 17, יש להניח שהוא ידחוף לכם את הטופס עמוק למקום שתצטרכו בו צנתור נוסף אחר-כך, או לפחות התערבות מקצועית של פרוקטולוג.

מי שעוקב אחר הפוסטים שלי בזמן ישראל כבר יודע שלפני כחודש עברתי התקף לב, שזה אומר שצינור הביוב המוביל מהלב שלי אל שאר הגוף נסתם, ועברתי צנתור שפתח אותו, את מה שקרוי "העורק הראשי הקדמי", בידיו המבורכות והמיומנות של הד"ר יוסי כהן, שעבד כווירטואוז וניקה כל מה שניתן בעורק הקדמי, עד שכמעט ויצא מהלב שלי אפילו חלק מהרוע שמצוי בו תמיד.

אבל רק כמעט.

הבעיה הייתה שצינור הביוב הנוסף הקרוי "עורק שמאלי" שבחזה שלי היה סתום כולו גם הוא, וצריך היה לפתוח גם אותו, אולם משיקולים רפואיים אלו ואחרים הוחלט שנכון יהיה לתת ללב שלי לנוח חודש בבית, ואחרי החודש הזה הוזמנתי לפתוח גם את העורק השמאלי.

אז ביום חמישי לפני שבוע הגיע הזמן לעשות את זה.

* * *

הגעתי למכון הצנתורים של בי"ח לניאדו במכוניתו הנאמנה של הבן שלי. בתחילה התכוונו חניה אשתי ואני שהיא תסיע אותי והיא תבוא אתי, אבל אז הסתבר שמאחר שהיא בשנות השישים שלה, גם היא כמוני בקבוצת סיכון שבה אתה רק מוציא את הראש מדלת הבית, מיד וירוס הקורונה מבחין בך שאתה מעל גיל שישים ומזנק עליך לטרוף אותך. מאחר שכך הדבר, יצאה הוראה מטעם הרשויות המוסמכות שאסור לה לצאת מהבית.

ככה זה כשאתה בשנות השישים שלך.

ואני עוד זוכר את הימים שבהם המונח "שנות השישים" היה עבורי עידן של פריצת דרך חדשה, של ניחוח חדש של עולם שעשוי להיות יפה, של שיער ארוך ופרחים וגראס ומוסיקה טובה שלא עושים עוד כמותה כיום וכנראה כבר לא יעשו, ימים של "עשו אהבה ולא מלחמה" נאיבי ומתוק, כאילו עבר היצור האנושי של שנות השישים איזושהי מוטאציה ונעשה לאחר.

טוב, האמת היא שאם הייתם רואים את חבריי ואותי בשנות השישים ואיך נראינו אז, ברור היה באופן מדעי ונטול ספקות שאנחנו נראים כמו מוטציה. אבל בשנות השישים מותר היה הכל.

או כמעט.

היום אסור אפילו לצאת מהבית.

בגלל הקורונה.

אז הבן שלי הסיע אותי, כאמור.

ישבנו שנינו במכונית הצפופה ונשמנו בקושי, עד רמה של חירחורים ממש. הסיבה שנשמנו בקושי והשמענו חרחורים מעת לעת לא הייתה שעמדנו על סף התקף לב או סבלנו מבצקת ריאות, אלא משום ששנינו קיבלנו הוראות מאותה אישה, קפדנית ודואגת, שלא נעז להסיר מידינו את כפפות הסיליקון ומפנינו את מסיכות הבד הללו שסותמות לך את דרכי הנשימה וגורמות לך אדים על המשקפיים אם יש לך משקפיים בכלל, וגם גורמות לך חום בלתי נסבל בפנים, כי אדי הנשימה חוזרים אל פניך.

"תגיד", שאלתי את בני כי יקר לי. "יש לך קורונה?"

"לא", הוא אמר.

"גם לי לא", אמרתי. "ויש לנו חצי שעה נסיעה עד שנגיע לבית החולים – למה אנחנו יושבים כמו שני אידיוטים עם מסיכה על הפרצוף?"

"חשבתי שאתה בקבוצת סיכון ואני עלול להדביק אותך", הוא אמר.

"קבוצת סיכון למה?" אמרתי. "הרי אין לך קורונה. ואם הייתה לך, אתה יושב שלושים סנטימטר ממני ואנחנו נושמים את אותו אוויר שבמכונית הסגורה כך או כך – אולי נוריד אותן?"

"מקובל עלי", הוא אמר.

ולרגע חזרנו להתנהל כאנשים שפויים.

* * *

נכנסתי למכון הצנתורים כמי שנכנס למכון כושר – עם תיק לבגדים, כי ידעתי שאצטרך להסיר את בגדי במהלך הפרוצדורה, ועם עוד איזה זוג תחתונים וחולצת טריקו להחלפה, למקרה שמשום מה אתקע עד הלילה. ידעתי שאני אמור ללכת הביתה בתוך מספר שעות.

לא היה לי מושג שהעניין עומד להשתבש ואני עומד להיתקע שם בלניאדו מכון הלב טיפול נמרץ ארבעה ימים תמימים.

נתנו לי ללבוש את אחד החלוקים הללו שסגורים מלפנים ויש להם פתח גדול מאחור שאמור להיסגר בשרוכים, לפחות לפי איך שתכננו אותו על שולחן השרטוט של המעצב של החלוקים הללו, אבל מעולם עדיין לא פגשתי מישהו שהשרוכים בחלוק שלו זכו לפגוש אחד את השני.

תמיד כשאני רואה את החלוקים הללו אני מדמיין את השטן בכבודו ובעצמו יושב מעל שולחן השרטוט, גועה בצחוק פרוע וזדוני, ומשרטט את החלוק הזה באופן שהכי יכחיד עד עפר ואפר את כבודו האנושי של כל ילוד אישה שילבש אותו.

רוב האנשים שאני מכיר יעדיפו שיתקעו להם מסמרים גדולים בכפות הידיים ויצמידו אותם לצלב, מאשר שיכריחו אותם להסתובב בין אנשים לבושים בחלוק הזה.

אני לא יודע אם אורח החיים שלכם על פני האדמה יביא אתכם אל גן העדן או הגיהינום, אבל אם תגיעו לגיהינום, דעו שזה בדיוק מה שמחכה לכם – ילבישו אתכם בחלוק הזה עד סוף הימים.

לנצח נצחים!

אז לבשתי אותו וגם נעלתי מעין שקיות ניילון מוזרות על כפות רגליי, שקיות שהאח התורן נתן לי. בהתחלה חשבתי ששקיות הניילון הללו גם הן נועדו למקרה שווירוס קורונה כלשהו יזנק לו לתוך חדר הצנתורים וישים עלי עין, אבל מהר מאוד הבנתי שהתפקיד של השקיות הללו הוא לאתר אם נשאר בי איזשהו שריד לכבוד עצמי ודימוי אנושי סביר – ולהכחיד אותו.

אני חייב לציין שהשקיות הללו עשו את תפקידן נאמנה.

* * *

שכבתי על מיטת הצנתורים רועד מקור.

לרגע חשבתי שהמצנתר הגיע מאנטארקטיקה ועל כן הכינו עבורו את הטמפרטורה שאליה הוא רגיל מהבית, ותהיתי למה צריך להביא כוחות רפואיים מבחוץ כשיש לנו בארץ כוחות רפואיים ברמה של ייצוא ממש, אבל אז נזכרתי שבאנטארקטיקה יש בעיקר פינגווינים, והבנתי שכנראה בכל זאת מדובר ברופא ישראלי מקומי, ושעל כן כנראה הוא זקוק לקור הזה כי מדובר בפרוצדורה מסובכת ודורשת ריכוז והתחממות הגוף.

התחממות הגוף שלו, לא שלי.

אחות חדר הניתוח ראתה אותי רועד מקור ושיניי נוקשות, ועל כן ריחמה עלי והניחה עלי שמיכה מחממת, ואני מניח שזו הסיבה שקוראים לה אחות רחמניה.

הגם שישנה אפשרות שהניחה עלי את השמיכה מחשש שנקישת הקסטנייטות של שיני תסיח את דעתו של הרופא בעת הצנתור.

ואז הצנתור החל.

* * *

מאחר שאינני באמת צינור ביוב, אין לי פתחים שדרכם ניתן להיכנס למערכת הקרדיו-ואסקולרית שלי, היא מערכת הדם-לב, ויש לעשות פתח כזה קרוב לעורק כלשהו שמגיע במרחק וזמן קצר יחסית ללב.

עורק כזה נמצא, למשל, בשורש כף היד.

על כן הרופא עושה לך חור קטן בשורש כף היד ובעורק הנמצא שם, ואז הוא מחדיר דרך הפתח הקטן הזה קפיץ שרשורי שדומה מאוד לזה של האינסטלטור, למעט העובדה שהוא קטן יותר ואפילו סטרילי.

אז זה מה שהרופא עשה לי.

לגבי מה שקרה מכאן והלאה, שבעטיו מצאתי את עצמי מאושפז בטיפול נמרץ אחר כך, הדעות חלוקות.

יש אומרים שבעת שבגופך מתבצעת הפרוצדורה הקרויה "צנתור", מקובל לתת לך טישטוש, כדי שלא תרגיש במלואן את אי-הנעימות ואי-הנוחות הכרוכות בפרוצדורה הזו, ועל כן כולם אומרים לך: "אין לך מה לדאוג. זה עובר מהר ולא ממש תרגיש משהו".

ויש לי מן מזל כזה, שגם כשנכנסתי לניתוח קטארקט בעין שבו החליפו לי את העדשה העכורה בעין ימין בעדשה חדשה, גם כן כולם אמרו לי: "אה, זה כלום – רבע שעה ואתה יוצא כמו חדש, ולא תרגיש כלום, כי שמים לך הרדמה וטשטוש".

אז במה שנוגע לניתוח הקטארקט, הרגשתי הכל.

ההרגשה היתה כאילו הרופאה חופרת לי בעין במשך חצי שעה עם מברג, ובכל מהלך הניתוח ההוא חלמתי על פרוצדורות יותר נעימות שהכרתי במהלך חיי, כמו למשל טיפול שורש ללא הרדמה.

והתגעגעתי אליהן.

זה, פחות או יותר, מה שקרה לי בצנתור.

אין לי מושג מה באמת קרה – האם הרופא הזריק לי חומר מטשטש שפשוט התפזר בגופי ללא כל השפעה ולא עשה כלום, או שהרופא ראה שהוא עומד בפני צנתור מורכב ונכנס ללחץ והזריק את כל חומר הטשטוש לעצמו.

כך או כך – הרגשתי הכל ב"לייב". כל נגיעה וכל תזוזה.

וכך, הרגשתי איך קפיץ-האינסטלטורים נכנס לי מבעד לחור בשורש כף היד, ואיך הוא זוחל תוך תחושה של דגדוג לאורך העורק באמה ואחר-כך בזרוע, ומשם פונה אל החזה בלי לאותת ועושה את דרכו אל הלב, עד שהגיע אליו.

התחושה שמשהו זוחל בתוככי גופכם בלתי נעימה בעליל, ושקלתי עמוקות אם להכנס לפאניקה ולהתחיל לצרוח ולצעוק, אבל אז נזכרתי שלפחות אבולוציונית אני שייך למה שקרוי "הומו סאפיינס", האדם הנבון, ועל כן אנשים נבונים לא עושים דברים כאלה כמו לצרוח בקול אלא הם שוקלים את המצב ומסבירים אותו לעצמם ומדברים עם עצמם בראש ואומרים לעצמם "חלאס, תירגע", וגם שומרים על פאסון של אדם שקול, ועל כן זה מה שעשיתי.

אבל אז אותגרתי שוב – בשלב הזה כשקפיץ-האינסטלטורים הגיע לחזה שלי, ונגע בלב.

אני בן שישים ושש כיום, ואינני אדם חסר-לב ממש, והרבה דברים נגעו ללבי עד היום – סיפורי אהבה, וגורלות אומללים של בני אדם, וסצינות מתוך סרטים, ואני יכול לספר לכם פה לגמרי בינינו שלפעמים אפילו מפרסומות אני יכול לבכות, בעיקר כאלו שמבוססות על המוטיב שמרקו סוף-סוף מוצא את אמא שלו. אז הרבה דברים עד היום נגעו לי בלב, אבל זו פעם ראשונה שנגעו לי בלב עם קפיץ פתיחת סתימות של אינסטלטורים.

וחברים, הרשו לי לומר לכם גלויות – זה מה-זה לא נעים!

המצנתר התחיל לשחק בקפיץ-האינסטלטורים ההוא בדיוק כמו שעושה האינסטלטור כשהוא מגיע אל סתימה בביוב, כדי לפתוח את הסתימה. המצנתר עשה זאת כדי שיוכל להחדיר אל הסתימה בלון ולפתוח אותה לרווחה. התנועות הללו גרמו לי להרגשה כל כך לא נוחה, עד שאופציית הצריחה בקול גדול ואפילו השאגה באי-נוחות עלתה שוב על השולחן, אבל הצלחתי להתגבר על הדחף ובמקום זה עברתי לדמיון מודרך שירגיע אותי קצת – דמיינתי למשל שאני על כיסא של רופא שיניים שעוקר לי את השיניים אחת אחת ללא הרדמה, ומכיוון שלעומת ההרגשה בצנתור זה היה הרבה יותר נעים, הדמיון המודרך הזה הרגיע אותי קצת.

ואז המצנתר ניפח את הבלון בעורק הסתום.

כדי שתבינו את המשמעות: העורק סתום בכל מיני שומנים שהצטברו על דפנותיו, ושידועים בשמם הרפואי "שווארמה כבש", הגם שיש כאלו הטוענים שמדובר במשקעים של אסאדו וצ'וריסוס. יש גם כאלה, אגב, מעטים אמנם, שקוראים לזה בשם החיבה העממי "כולסטרול". זהו חומר שמנוני ודביק, שמקובל במהלך הצנתור להחדיר אל תוכו בלון קטן, ואז מנפחים את הבלון והחומר השומני הלז נע ונדחק אל שולי העורק, נלחץ אל הדפנות, ופותח פתח לדם לזרום בו.

כדי שהעורק לא ייסגר חזרה דוחפים בו מתקן מתכתי סלילי קטן הקרוי "סטאנט", והוא מחזיק את הדפנות ואת השווארמה בצדדים, ולפעמים גם את הצ'וריסוס והאסאדו, הרחק מהחלל המרכזי של העורק.

אלא מאי? שכשמנפחים את הבלון, כמו שציינתי למעלה, הוא לוחץ כאמור את העורק ודפנותיו מאוד, ונוצרת תחושה ממשית של התקף לב, ומאחר שלא הייתי מטושטש אלא ער וצלול לחלוטין, ומאחר שהגוף שלי הכיר את ההרגשה של התקף לב באורח טרי, שהרי התקף לב כזה עברתי רק בחודש הקודם, הגוף שלי החליט להגיב.

לא עזרו כל התובנות שהאכלתי אותו במאמץ רב באמצעות המוח שלי שעדיין עבד, כנראה – הגוף שלי הגיב בסטרס נוראי שכמוהו לא זכור לי שהרגשתי אי-פעם. כל שריר שבגוף שלי נמתח ונדרך עד המקסימום, ולרגע חשבתי שאני מתעלף, ואז שמעתי את הרופא קורא: "הוא בפרפור! הוא בפרפור!"

* * *

כאן המקום לספר לכם שהלב בנוי כמו בית צמוד קרקע של שיכון עובדים – יש לו שני חדרים בקומה הראשונה, ומעליהם שניים קטנים בקומה השנייה הקרויים גם עליות או פרוזדורים. כל אלו עובדים בקצב קבוע ואחיד, פחות או יותר, כדי לעביר דם מאחד לשני ומהם אל שאר חלקי הגוף. כדי שהדם יגיע כסדרו החבר'ה האלה צריכים לעבוד באורח מתואם ומסונכרן כמו תזמורת פילהרמונית שמנגנת, נניח, יצירה של בטהובן. אם החלקים מתחילים לאלתר וכל אחד מנגן באילתורים עצמאיים משלו, מתקבל משהו שדומה יותר לג'אז.

ג'אז הוא סגנון מוסיקלי מאוד אהוב עלי, אבל כשהלב שלך מתחיל לנגן ג'אז במקום את החמישית של בטהובן, אתה יכול לרשום צוואה ולהתחיל להיפרד.

לפי הקריאה הרמה והנזעקת של הרופא המצנתר – "הוא בפרפור!" – ולפי הטון של הקריאה, מיד הבנתי שהוא מתכוון "תביאו לו מיד דף נייר ועט, שיספיק לרשום צוואה, או לפחות כמה מילות פרידה!", וכבר התחלתי לתכנן איזה מילים אני הולך לרשום כדי שכל מי שיקרא אותן יזיל דמעות ויגיד: "וואו, כמה למדנו על החיים מהאיש הזה! כמה חכמת חיים יש במילים האחרונות שלו!", ואולי אפילו מישהו יקריא אותן בקול ביוטיוב ואנשים יעבירו את זה לחברים הכי טובים שלהם בוואטסאפ או במסנג'ר, וכולם ירגישו שלמדו מהמילים שלי משהו חשוב על החיים.

אולי אפילו יקריאו את זה במסגרת הרצאה של TED!

הבעיה הייתה שלא היה לי שום דבר חשוב להגיד על החיים, חוץ מהעובדה שניסיתי אותם והם לא משהו – בלאפה של שווארמה סעיד בבאקה-אל-גרבייה יש יותר תוכן וטעם, ובקרמבו וניל של שטראוס יש יותר עינוג.

אז שתקתי, וכנראה שטוב שכך.

בראשי עברה תמונה מהילדות שלי – ליד הבית שלנו הייתה חנות דגים. בחנות הזו הייתה בריכה מבטון ובה שחו קרפיונים. מעת לעת כשחשקה נפשה של אמי להכין לנו דג, היא שלחה אותי אל חנות הדגים להביא מהחנות הזו קרפיון אחד. המוכר – קצת קשה לי לקרוא לו "הדייג" כי הוא דג מתוך בריכת הבטון בחנות בלבד – הכניס רשת מחוברת למוט אל המים ושלף משם דג. תמיד הדג נהג לפרפר ולפרפר על הדלפק בחנות עד שהמוכר לקח מוט עץ שטוח שהיה זמין לו בצידי הדלפק בדיוק למטרה הזאת, וחבט בראשו של הדג מכה ניצחת, לפעמים שתיים, עד שהדג דמם.

כששמעתי את הרופא צועק :"הוא בפרפור", דמיינתי את האח התורן שלידו מביא לו מקל שטוח כזה, כמו של מוכר הדגים שבחנות הדגים בשנות החמישים בשכונת מפדה בדרום מזרח רמת גן, ואת הרופא חובט בראשו של הלב שלי ומרגיע אותו במכה מוצלחת אחת. כמו שמרגיעים דג.

זה לא קרה.

במקום זה קיבלתי זריקה מהסוג שאמור היה להחזיר את הלב שלי ממנגינה של ג'אז לנגינה של סימפוניה של בטהובן או באך, אבל גם זה לא ממש קרה.

אז הרופא סיים בזריזות להכניס לי את הסטאנט, ואמר לי בנימה נוזפת: "יש לך עוד בעיות בלב, שתדע לך!", ופתאום הרגשתי מלא אשמה, הגם שלא ידעתי בדיוק על מה, ומשם גלגלו אותי לחדר ההתאוששות, ולאחריו לטיפול הנמרץ.

אז הגעתי כאמור אל הטיפול הנמרץ של מכון הלב בבית החולים לניאדו בנתניה, ששם אני כבר בן-בית ממש, כי זו כבר הייתה הפעם השניה, ושם קיבלתי כרטיסיית ניקוב ואמרו לי שמכאן ולהבא בכל אישפוז אקבל ניקוב אחד, ועל כל עשרה ניקובים אקבל קפה חינם.

אבל מאחר שבטיפול הנמרץ במכון הלב בבית החולים לניאדו מדובר בקפה נמס עלית מהסוג הפשוט ביותר, ולפעמים אפילו חלב חסר בפינת הקפה ששם, נראה לי שאוותר, ואחכה שהסגר הזה ייגמר ויפתחו את סניף ארומה בצומת רופין, ואסע לשם לקנות קפה הפוך או אספרסו חזק, ונאמר כולנו אמן.

כי הקפה של ארומה צומת רופין מאוד אהוב עלי, אני שמח לציין.

מליון ומאתיים עשרים אלף מצביעים ומצביעות נתנו את קולם לכחול-לבן בבחירות האחרונות. עוד כ-180 אלף הצביעו למפלגת העבודה ול"גשר". סה"כ כמליון וחצי איש ואישה רשאים להפנות אצבע מאשימה לבני גנץ וגבי אשכנזי, עמיר פרץ ואיציק שמולי ושותפיהם הישירים והעקיפים.

עוצמת תחושת הבגידה שחש הציבור העצום הזה היא חסרת תקדים. בתולדות הפוליטיקה הישראלית מעולם לא בגדו מעטים כל כך ברבים כל כך, בזמן קצר כל כך ובנסיבות חמורות כל כך.

עוצמת תחושת הבגידה שחש הציבור העצום הזה היא חסרת תקדים. בתולדות הפוליטיקה הישראלית מעולם לא בגדו מעטים כל כך ברבים כל כך, בזמן קצר כל כך ובנסיבות חמורות כל כך

כן, המילה "בגידה" בהקשריה הפוליטיים נחשבת קשה במיוחד, אבל מה שעשו גנץ ואשכנזי נופל בהחלט בקטגוריה הזו. השפה העברית ענייה במילים ביחס לאנגלית. בלעז מבחינים בין Treason לבין Betrayal. ראשי "חוסן לישראל" לא בגדו במדינה, בוודאי לא לשיטתם. אבל הם בהחלט בגדו בבוחריהם ומעלו קשות באמונם. במעשם זה הם לא משכו לבנה אחת או אפילו עשר לבנים מחומת ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית. הם קעקעו אותה מן היסוד.

את שיקוליהם ניתן רק לנחש. ההסברים שמספק גנץ על "מצב החירום" או על "הימנעות מבחירות רביעיות" אינם מחזיקים מים. בהחלטות נכונות בנושא הקורונה יכלה כחולבן לתמוך מבחוץ. ובחירות רביעיות הן פיקציה, כל עוד הקורונה משתוללת, ובוודאי אילו היה עובר "חוק הנאשם" שהיה מאלץ את נתניהו לא להתמודד.

הסברים אפשריים יכולים להיות מתחום הנפש – קריסת-מערכות של גנץ, בדומה לזו של יצחק רבין ז"ל ערב מלחמת ששת הימים; או מן התחומים האפלים, המאפיוזיים, שמהם הגיעו ה"חומרים" שקמפיין נתניהו ייחס לגנץ; או מאינטרסים סמויים אחרים. ייתכן שנדע יותר בעתיד, וייתכן שלא, מכל מקום המעשה נעשה, ואותו – אלא אם יחזור בו גנץ בדקה ה-90 – לא ניתן להשיב.

היקף המעילה באמון כה נרחב, ותחושת הבגידה כה עמוקה, כך שהפוליטיקה הישראלית לא תשוב עוד להיות מה שהיתה. ממילא אמון הבוחרים בפוליטיקאים היה בשפל המדרגה, אך הסבב השני נתן פתח לתקווה שהמסר הופנם. לאחר הבחירות בספטמבר, הקפידו כל המפלגות שלא להפר את הבטחות הבחירות שלהן, ולרגע קצר נדמה היה שהנורמות השתנו. עכשיו ברור שזו היתה אנומליה קצרצרה, ושהמערכת הפוליטית רקובה באופן סופני.

הסברים אפשריים יכולים להיות מתחום הנפש – קריסת-מערכות של גנץ, בדומה לזו של רבין ז"ל ערב מלחמת ששת הימים; או מן התחומים האפלים, המאפיוזיים, שמהם הגיעו ה"חומרים" שקמפיין נתניהו ייחס לגנץ

העובדה שקבוצות מסוימות, חלקים מקרב "האליטות הישנות", וכן מרבית כלי התקשורת, מעניקים רוח גבית למהלך של גנץ ואשכנזי, מעידה – ולא במפתיע – שהשחתה שמתחילה בפוליטיקה, לא נעצרת בפוליטיקה.

האמת הקשה היא שהמערכת הסימביוטית המשולשת הון-שלטון-עיתון, שאמנם לא הומצאה בשנות נתניהו, אולם שוכללה ותפחה למימדים מפלצתיים באכוונתו וביוזמתו, התנתקה מזמן מצרכי הציבור הרחב. כפי שברשתות החברתיות התפתחו "תיבות-תהודה" מופרדות ביניהן, כך בעולם האמיתי הפכה המערכת הסימביוטית הזו לתיבת-תהודה סגורה ומנותקת.

נראה שבשלה העת ל"שירת הסטיקר 2", שתכנס יחדיו ביטויים חדשים יותר ופחות, המייצגים את רוחו הרעה של הזמן הזה, כמו: "יד רוחצת יד", "שמור לי ואשמור לך", "שלח לחמך", "תהיו כחלונים", "נשמור על נתניהו מאוחדת", "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", "מה? מה פתאום?", "אין כלום ולא היה כלום", "הנחיתי והוריתי", "זה לא קרה, ואם קרה אז מה קרה?", "לעולם לא אשב עם נתניהו", "מצפוני לא מאפשר לי לציית להוראת בג"צ", "לא כל חוק צריך לקיים", "להיכנס מתחת לאלונקה", "צריך למנוע בחירות רביעיות", ו-"איני עוסק בכך".

עבור רוב האזרחים והאזרחיות, מצביעי כלל המפלגות, האפקט המצטבר של הניתוק, הפניית העורף והשקרנות הכרונית של הפוליטיקאים הוא אובדנו המוחלט והסופי של האמון במערכת. זהו קו-שבר היסטורי.

עבור רוב האזרחים והאזרחיות, מצביעי כלל המפלגות, האפקט המצטבר של הניתוק, הפניית העורף והשקרנות הכרונית של הפוליטיקאים הוא אובדנו המוחלט והסופי של האמון במערכת. זהו קו-שבר היסטורי

ישראלים מגדירים את עצמם על פי מאורעות גדולים בחיי האומה, בדרך כלל מאורעות טראומטיים. דור מלחמת העצמאות, דור מלחמת ששת הימים, דור מלחמת יום הכיפורים, דור מלחמת לבנון הראשונה. השבוע חשו רבים מבני דורי, אלה שעבורם הטראומה המכוננת היתה רצח רבין, תחושות דומות לאלה של ה-4/11/95.

מה תהיינה ההשלכות ארוכות-הטווח של השבר? מציאות ישראלית של משבר אמון, משבר בריאותי, משבר כלכלי, משבר חוקתי-משפטי, המתקיימת בתוך משבר גלובלי מסוג חדש לגמרי, תיצור גם הזדמנויות חדשות.

לציבור הישראלי מגיעה מערכת פוליטית-דמוקרטית מסוג אחר לגמרי, כזו שתקיא מתוכה את התופעות הבזויות של בגידה באמוננו, את המעשים המושחתים, את הנורמות הקלוקלות, ואת הביטויים שנועדו להלבין אותם. התיקון הוא הכרחי, והוא יגיע. לא מלמעלה, מן המנותקים הנהנים מן הסימביוזה, אלא מלמטה, מתוך העם. זו חייבת להיות הבגידה האחרונה.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית