לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע. החוק מנוסח בצורה מורכבת, האכיפה שלו בעייתית, וכמי שעומד כבר שנים כיועץ חינוכי ופעיל חברתי המלווה שורדות ושורדי התעללות, מול מאות ואלפי מקרים של התעללות ופגיעה בילדים – אני פוגש את הסעיף הזה עם הרבה מאוד קושי ורגשות מעורבים. 

לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ביום ראשון האחרון התקיים כנס "30 שנה לחובת הדיווח" מטעם מכון חרוב וסקר את ההסטוריה ואת השינויים בחוק בשלושים השנה האחרונות. 

הכנס הזה היה הכנס החשוב ביותר שנכחתי בו בזמן האחרון. ולמרות כל הביקורת שלי על החוק והיישום שלו במדינה, משתתפי הכנס דיברו אמת בלי לכבס מילים או לנסות לייפות או להקטין את המציאות, ומלוא הערכתי על כך.

בכניסה עמד מיצג "השתיקה הורגת" של האמנית יובל פליישמן. המיצג – בית בגובה ילד בן תשע. על דלת הבית השלט "כאן גרים בכיף" ומתוך הבית עולות צרחות קריאה לעזרה וקולות רמים של אלימות קשה. קיבלתי אגרוף לבטן.

בכניסה עמד מיצג "השתיקה הורגת" של האמנית יובל פליישמן. המיצג – בית בגובה ילד בן תשע, על דלתו השלט "כאן גרים בכיף" ומתוך הבית עולות צרחות קריאה לעזרה וקולות רמים של אלימות קשה

מישהו ניגש, הרים את הרמקול והקולות כבו. שאלתי מה הוא עושה, והוא ענה שמנמיך, כי הקולות האלה לא נעימים לו. "אני חושב שזה הרעיון של המיצג", עניתי לו. רציתי להפסיק את הקולות, לא להשתיק אותם. 

ואז ניגשה אלי האמנית והמנחה שלה (גיבור הילדות שלי זאב אנגלמאייר) ודיברנו על זה שגם כשמדברים על זה לא מוכנים באמת לדבר על זה. 

בכנס נכחו כ-250 איש. ומה שהכי כאב לי שם זה שהיו צריכים להקשיב לו 250 אלף איש. אבל המשתתפים דיברו בכנות ונתנו לאמת שם ומקום. 

הכנס נפתח בהקרנה של אחת הכתבות הכואבות לצפיה על מורן, ילדה בת שלוש שהפכה במשך חודשים לשק חבטות של אחד מדודיה, התעללות קשה שהובילה לאובדן הכרתה, ובסופו של דבר גם למותה. במהלך ההתעללות הממושכת איש מהוריה וקרוביה לא דיווח לרשויות על מצבה.

מורן, הטריגר הכואב לשינוי בחוק, היתה ילדה בת 3 שהפכה שק חבטות של אחד מדודיה, עד שאיבדה הכרה ובסופו של דבר נפטרה. במהלך ההתעללות הממושכת איש מהוריה וקרוביה לא דיווח לרשויות על מצבה

מורן הייתה הטריגר הכואב, שהפעיל את גלגלי הצדק להוסיף לחוק העונשין את הסעיף של חובת הדיווח, והכתבה הראתה את מנגנון שמירת הסוד הקולקטיבי סביב מקרי ההתעללות.  

הרצאה מצויינת ומקיפה של כרמית כץ סקרה את המחקר האחרון של מכון חרוב ומסקנותיו. התרשמתי שגם במחקר, ואולי באופן כללי באקדמיה, עדיין לא ממש בשלים להבין את המשמעויות העמוקות של התעללות בילדים שנמשכת לעיתים שנים. 

צילום מסך מהסרטון "זוכרים את מורן – מהי חובת הדיווח על התעללות בילדים"

אחד המיתוסים שביקשו לשבור שם היה שילדים שעוברים התעללות לא מגיבים בפייט/פלייט (fight\flight), אלא עושים אדפטציה למצב. לכל העוסקים בתחום צריך להיות ברור, לדעתי, שאי אפשר להשוות מצב של סטרס רגעי למצב של התעללות שנמשכת שנים, מתרחשת ב"אישור" הסובבים שלא מפסיקים את ההתעללות, ובכך הופכת להיות אורח חייו של הקורבן. 

צריך להיות ברור, לדעתי, שאי אפשר להשוות מצב של סטרס רגעי למצב של התעללות שנמשכת שנים, מתרחשת ב"אישור" הסובבים שלא מפסיקים את ההתעללות, ובכך הופכת להיות אורח חייו של הקורבן

נקודה נוספת היא שחובת הדיווח היא הצעד השני אחרי החשיפה עצמה. והשלב שאחריה חייב להיות הטיפול. הטיפול של רשות הרוווחה והמשטרה, שצריכות לחקור את האירוע.

בשלב החקירה של רשויות הרווחה והמשטרה יש ילדים שחוזרים בהם מההצהרה שלהם. פעמים רבות מכיון שלאחר הדיווח לוקח זמן רב אם בכלל שהמקרה מטופל. 

ההליך המשפטי לרוב מוביל לסגירת התיק תחת אמתלות שונות כמו "חוסר עניין לציבור" או "זיהום ראיות", ועוד ועוד סיבות לא מוצדקות בהן הילדים ממשיכים לספוג את ההתעללות. מה שמוביל רבים לאבד אמון במערכת ובמשמעות של חובת הדיווח.

יש ילדים שחוזרים בהם מהצהרתם בגלל התארכות הטיפול, וההליך המשפטי לרוב מוביל לסגירת התיק תחת אמתלות שונות כמו "חוסר עניין לציבור" או "זיהום ראיות", ועוד סיבות לא מוצדקות בהן הילדים ממשיכים לספוג את ההתעללות

אני חושב שאחת הנקודות המכעיסות ביותר עבורי היה פאנל אנשי התקשורת. שדנו בקושי לדבר על הדברים. התעללות בילדים מקבלת כותרות רק במקרה אסון, ורק כאשר "הנסיבות מאפשרות". וכך הציבור אינו מצליח לתפוס את היקף התופעה, ותרבות האונס וההתעללות ממשיכות בחסות השתיקה. 

אנשי התקשורת דיברו על נסיונות ההשתקה שהם עוברים, על הקושי לדווח על אירועים, על העובדה שניתן לדווח רק תחת נסיבות מאוד מאוד ברורות, עד כמה העורכים מחליטים, ועל איך הכתבות שמגיעות לכותרות עוסקות באייטמים "מושכים" כגון אסונות, פוליטיקה או מוות, ולא של הצלחות.

הכעיס אותי שאי אפשר אפילו לדבר על זה שלא מדברים על זה. שאי אפשר להגיד בתקשורת "ברגע זה 600 אלף ילדים הם קורבן להתעללות מתמשכת – ואנחנו לא מדברים על זה" – אז בואו נדבר על זה. 

החלק הכואב ביותר של הכנס היה המשפט האחרון של יצחק קדמן, שסיפר בראיון עם טלי ליפקין שחק את סיפורה של מורן מנקודת מבטו האישית, והכאב עדיין נשמע בקולו הסדוק. כששאלה אותו לבסוף "מה שלומך?" והוא ענה (בציטוט חופשי): "הייתי בסדר גמור עד שביקשתם ממני לדבר על הנושא הזה ששחק אותי עד דק בעשיה בלתי פוסקת הזו. חשבתי שזה מאחורי ומסתבר לי שלא". 

נחנקתי, חיכיתי יפה לסיום הכנס והלכתי ללחוץ את ידו. 

צריך לזכור שברגע זה 600,000 ילדים הם קורבן להתעללות מתמשכת, רובם על ידי אדם המוכר להם. ואתם כנראה מכירים מישהו כזה. 

 בואו נדבר על זה!

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים