על מידת הכעס של אלחנן

 (צילום: iStock-wildpixel)
iStock-wildpixel

חודשים ארוכים הוא לא הרים את העיניים להסתכל עלי. בהתחלה התפלאתי, אחר כך הבנתי והתרגלתי. במידה מסוימת זה היה אפילו נוח, יכולתי לסרוק אותו לגמרי, לתת לעיניים שלי לטייל בחופשיות – על החליפה השחורה, על החולצה הלבנה שתמיד מאוד מגוהצת, על הנעליים הישנות. יכולתי להסתכל עליו ממש ושום דבר לא הפריע לי, עיניים לא נפגשו בעיניים.

זה היה בהתחלה.

לקח לי גם זמן להתרגל לדיבור המהיר והשקט שלו, במפגשים הראשונים הייתי יושבת כולי מכוונת אליו, רכונה קדימה, ששום מילה לא תיבלע, אני יודעת שהכל חשוב, אני יודעת שהוא לא מדבר כמעט, לא ככה, רק איתי ומכיוון שכך עלי להקשיב היטב.

"אני חושב שאני כועס", הוא אומר.
טוב מאוד, אני אומרת, סוף סוף זה יוצא.

הוא מרים את המבט והעיניים שלנו נפגשות. הפעם הראשונה היתה לפני חודשיים, אני אפילו לא זוכרת על מה דיברנו, אני רק זוכרת את ההפתעה המוחלטת שלי כשזה קרה. הוא הרים את המבט והסתכל עלי. קפאתי והשתתקתי. הרגשתי כמו ארנבת בלילה, כשפתאום אור חזק של פנס לוכד אותה. אני זוכרת את המבוכה שבאה יחד עם ההפתעה. זה מצויין, חשבתי לעצמי, שימי לב, משהו חשוב קורה פה. ניסיתי לפוגג את המבוכה אבל לא הצלחתי, מה גם שהיה משהו במבט שלו שהיה מאוד שונה ממבטים אחרים.

הוא מרים את המבט והעיניים שלנו נפגשות. הפעם הראשונה היתה לפני חודשיים. אני אפילו לא זוכרת על מה דיברנו, אני רק זוכרת את ההפתעה המוחלטת שלי כשזה קרה. הוא הרים את המבט והסתכל עלי. קפאתי והשתתקתי

כשהוא הסתכל  עלי הוא באמת הסתכל עלי. קצת קשה להסביר את זה. תחשבו על ילד קטן, שעוד לא יודע את חוקי הנימוס הלא כתוב. תחשבו על הילד הזה ברחוב, או בסופר, הוא מטייל עם אמא שלו ופתאום עובר מולם איש מאוד מאוד שמן.
"יו אמא, תראי איזה שמן האיש הזה".
"זה לא יפה לדבר ככה", אומרת אמא.
הילד משתתק אבל הוא ממשיך להסתכל על האיש, הוא לא יכול להוריד ממנו את העיניים, הוא גם לא יודע שצריך. רק כשאמא שלו ממש נוזפת בו: "תפסיק יותמי, זה לא יפה לנעוץ עיניים ככה", הוא מתחיל להבין. יכול להיות שאחר כך, בבית, אמא שלו מסבירה לו (ברוך, אני מקווה) שלא מסתכלים ככה על אנשים, שזה יכול להעליב אותם ושזה נקרא חדירה לפרטיות.
ככה אנחנו לומדים.
אלחנן למד אחרת, הוא למד בכלל לא להסתכל על נשים, ואולי לכן כשהרים, סוף סוף, את עיניו והסתכל, היה לו מבט של ילד.
הוא נעץ את העיניים שלו בי ולא הוריד אותן. ראיתי, בפעם הראשונה, שיש לו עיניים ירוקות אפורות, מין צבע כזה שלא ראיתי אצל אף אחד אחר. זה נמשך הרבה זמן ואני הרגשתי איך הפנים שלי מסמיקות, והייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה בסדר להיות נבוכה.

אלחנן למד אחרת, הוא למד בכלל לא להסתכל על נשים, ואולי לכן כשהרים, סוף סוף, את עיניו והסתכל, היה לו מבט של ילד. הוא נעץ את העיניים שלו בי ולא הוריד אותן

"אני לא מרגיש שזה בסדר שאני כועס", הוא אומר, "אני מרגיש שאני צריך לעשות השתדלות ולהתגבר על זה".
למה?
"כי להורים שלי היו רק כוונות טובות", הוא ממלמל, "כי…ככה זה אצלנו, כולם מתחתנים בגיל מאוד צעיר. מה גם שההורים שלי טרחו כל כך עד שמצאו לי את השידוך המתאים, מה ידעתי אני, הייתי בן תשע עשרה".
זה ממש ילד, אני אומרת.
"אני צריך לשמוח", הוא ממשיך, "אני צריך לשמוח בחני, היא אישה כל כך טובה, ואני באמת שמח, רק שאני…מאוד כועס, וזה פוגם בשמחה שלי, ואני לא יודע מה לעשות עם זה".
לכעוס, אני מציעה בשקט.
"תודה רבה באמת" המבט שלו נעשה זועף.
איזו עוד ברירה יש לך?
"אבל אני לא רוצה לכעוס", זו פעם ראשונה שהוא מרים את קולו בטיפול, "אני לא רוצה לכעוס, מה זה יתן לי, מה זה יעזור לי בכלל".
אנחנו שותקים קצת.

"אני צריך לשמוח", הוא ממשיך, "אני צריך לשמוח בחני, היא אישה כל כך טובה, ואני באמת שמח, רק שאני…מאוד כועס, וזה פוגם בשמחה שלי, ואני לא יודע מה לעשות עם זה"

אני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו. יש לי מין שאלון כזה, שחיברתי בעצמי תוך כדי שאני נעזרת בספרי פסיכיאטריה ישנים של אבי (מהזמן שפסיכיאטרים עוד היו מדברים עם מטופלים). אני שואלת שם הרבה שאלות, ובין היתר שואלת על מערכת היחסים הנוכחית, אם קיימת. אני זוכרת איך אמר לי שנישואיו מאושרים מאוד, שהוא שמח בחלקו, שהכל בסדר. אני זוכרת את המהירות שבה ענה על השאלות שלי, ואיך חשבתי בלב שהוא עונה מהר מדי. אני זוכרת גם ששאלתי אותו בסוף הפגישה הראשונה, מה היה רוצה שיקרה כאן, בחדר הטיפולים, או במילים אחרות, מה מפריע לו והוא שתק בעקשנות ואמר שהוא לא יודע.
נברר יחד, אמרתי לו אז, הכל בסדר אני שמחה שהגעת.

הגבר העדין הזה, עם החליפה השחורה והחולצה המגוהצת מתחת, עם השיער הבהיר הפלומתי והעיניים הירוקות אפורות כבר בן ארבעים וחמש, אבל משהו בו נשאר מאוד ילדי, אני זוכרת איך התפלאתי גם, באותה פגישה ראשונה, כששמעתי שהוא אבא לעשרה ילדים.
עשרה ילדים, לא התאפקתי, זה המון, איך אתה מסתדר?
"מסתדרים, ברוך השם", הוא ענה.
אני בקושי מסתדרת עם שניים, צחקתי אליו.
זה היה בהתחלה, והוא לא הגיב להערה שלי ובטח שלא צחק אלי בחזרה.

אני זוכרת איך אמר לי שנישואיו מאושרים מאוד, שהוא שמח בחלקו, שהכל בסדר. אני זוכרת את המהירות שבה ענה על השאלות שלי, ואיך חשבתי בלב שהוא עונה מהר מדי

"אני עדיין כועס", הוא אומר לי בפגישה הבאה, "אני לא מצליח להתגבר על זה".
על מי אתה כועס?
"אני לא יודע".
ובכל זאת…
"אני יודע שזו לא אשמתם", הוא אומר.
של ההורים שלך?
"של ההורים שלי…הם חיתנו אותי בגיל כל כך צעיר, כי זה מה שכולם עושים. זה מה שמקובל אצלנו, והם באמת רצו בטובתי".
הם לא יודעים אחרת, אני אומרת.
"הם לא יודעים", הוא נאחז במילים שלי כאילו שזה החבל שיציל אותו מטביעה.
אבל הכעס…אני אומרת, לא מקשיב למילים ההגיוניות שלנו, הוא פשוט קיים.
"כן", הוא אומר, "למה זה לא נעלם, וזהו?"
בוא נדבר עוד, אני מציעה, בוא נדבר עוד על הכעס הזה.
"האמת שלפני שבאתי אלייך לא ידעתי בכלל שאני כועס…".
נכון. אבל ידעת שמשהו מפריע לך.
הוא מסתכל עלי.
עובדה שבאת.
"כנראה שאת צודקת".

כשגרתי באוסטרליה קראתי הרבה על האבורג'ינים, התושבים המקוריים של אוסטרליה. קראתי שהם חיו בשבטים די קטנים, ושהיה להם את הטבע ואת התרבות היפה שלהם, ושהכל היה בסדר עד שבא האדם הלבן. בגלל שהם לא שוחרי מלחמות היה לו קל, לאדם הלבן, להתעמר בהם ולהרוג אותם. האדם הלבן גם חשב שהוא עושה להם טובה כשהוא חושף אותם לתרבות המערבית ולנצרות, רק שזה לא בדיוק הצליח. כשאני חייתי שם, לפני כחמש עשרה שנים, לא ראיתי אף פעם אבורג'יני בתפקיד בכיר באיזשהו משרד, לעומת זאת ראיתי אותם, יחפים ושיכורים, מתנודדים לצידי הכבישים בלילה. הם לא הצליחו להשתלב. אחר כך קראתי שאוסטרליה מאוד התחרטה על הנזק שגרמה להם (הוי, היהירות של האדם הלבן) וכשהבינה שתהליך השילוב שלהם בחברה נכשל – בנתה לכבודם שמורות מלאכותיות (כי את שלהם הרסו כמובן) ועודדה אותם לחזור ולחיות שם. ובאמת, יש באוסטרליה מקומות שאליהם האדם הלבן לא יכול להכנס, לכאורה הכל שב לקדמותו, רק שזה לכאורה, ולא כך הדבר באמת.

בגלל שהאבוריג'ינים לא שוחרי מלחמות היה לו קל, לאדם הלבן, להתעמר בהם ולהרוג אותם. ולחשוב שעושה להם טובה כשחושף אותם לתרבות מערבית ולנצרות. כשחייתי שם לא ראיתי אבורג'יני בתפקיד בכיר, אבל כן ראיתי אותם, יחפים ושיכורים, מתנודדים לצידי הכבישים בלילה

מרגע שנחשפת למשהו מסוים, אתה לא יכול לחזור אחורה, קשה מאוד לא לדעת את מה שאתה יודע, לשכוח את מה שכבר ראית, ובעצם אי אפשר. אני מסתכלת על אלחנן ומרגישה אשמה פתאום. אני מזכירה לעצמי שאני לא הכרחתי אותו, שהוא הגיע מרצונו, שלא אני יצרתי את הסבל והכעס שלו, והוא בא איתם מהבית. אבל אני גם יודעת שהמודעות מפריעה לנו להמשיך ולתפקד כאילו הכל כרגיל, המודעות מפריעה לנו להדחיק ולכן, במידה מסוימת, החיים שלנו נעשים קשים יותר איתה.
מודעות ארורה, אני אומרת לפעמים.

אתה מתחרט? אני שואלת את אלחנן.
"מתחרט שמה?"
אתה מתחרט לפעמים שבאת אלי לטיפול?
אלחנן שותק וחושב, ואחר כך מרים את עיניו אלי ואומר מאוד לאט "אני ממש לא מתחרט, אל תרגישי אשמה. אני מקבל פה משהו שלא קיבלתי אף פעם".
מה זה הדבר הזה?
"הזדמנות", הוא אומר, "הזדמנות לבחור".
אחר כך הוא מוסיף, "אבל… זה קשה. אני מרגיש שבמידה מסוימת החיים שלי הפכו קשים יותר מאז שאני פה. עכשיו למשל, אני מרגיש שאני כמו חבית של חומר נפץ".

אני מזכירה לעצמי שהוא הגיע מרצונו, שלא אני יצרתי את הסבל והכעס שלו, והוא בא איתם מהבית. אבל אני גם יודעת שהמודעות מפריעה לנו להמשיך להדחיק ולתפקד כאילו הכל כרגיל, ולכן, במידה מסוימת, החיים שלנו נעשים קשים יותר איתה

במהלך חודשים ארוכים אלחנן כועס. הוא כועס שחיתנו אותו בגיל תשע עשרה, הוא מבין שהיה רק ילד. הוא כועס שאף אחד לא שאל אותו לדעתו, הוא כועס שלא ידע בכלל שמותר לו שתהיה לו "דעתו". הוא גם כועס שעכשיו, כשהוא מבין את הדברים, הוא בעצם בן ערובה.

"את מבינה", הוא אומר, "ההתלבטות הזו, שאת עדה לה, התהליך המורכב הזה שביני לבין אלוהיי (אם הוא קיים בכלל), גם ככה, זה מאוד קשה…".
זה מאוד קשה, אני מסכימה.
"אבל אני לא יכול לעשות את ההתלבטות הזו בנחת, אני לא יכול לבחון באמת אם אני מאמין או לא, ואיך אני מאמין, ואיפה אני רוצה להיות, אני בן ערובה. הם מחזיקים אותי".
מי מחזיק אותך?
"הם, הם, כל הקהילה האיומה הזו, עם החוקים שלהם. מה יהיה עם הילדים אם פתאום אחליט להתגרש ולצאת בשאלה? אני אוכל בכלל לראות אותם? ומה יהיה לכשיגיע תורם לשמוע שידוכים? איזה חתן תקבל לאה הקטנה שלי כשאבא שלה חוטא כזה גדול? עזבי חתונה…איך תראה בר המצווה של יוסף החמוד שלי, הוא כבר בן אחת עשרה…את יודעת כמה כולם יסבלו אם אעשה צעד כזה? את יודעת מה יהיה מעמדה של אשתי כגרושה? הם בעצם מחזיקים אותי כאסיר שלהם".
זה האושר שלך מול שלהם? אני שואלת.
"זה האושר שלי  מול שלהם", הוא עונה, "ואני כל הזמן סובל, ואני כל הזמן כועס. לפעמים אני מסתכל על הבחורים בישיבה ואני שואל את עצמי כמה מהם כמוני, מסתובבים כמו פצצות מתקתקות עם הכעס הזה, והאכזבה וכל הרגשות האלה שאסור לנו בכלל להרגיש".
רובם לא יודעים בכלל שהם כועסים, אני אומרת.
"ואם הם לא יודעים, הם לא כועסים- הרגש הזה נעלם?" הוא מסתכל עלי, "את חושבת שלא הקשבתי לך?".
אני שותקת.

"לפעמים אני מסתכל על הבחורים בישיבה ואני שואל את עצמי כמה מהם כמוני, מסתובבים כמו פצצות מתקתקות עם הכעס הזה, והאכזבה וכל הרגשות האלה שאסור לנו בכלל להרגיש"

אני נזכרת באסתי, שהגיעה אלי, לפני כמה שנים, מאחת החסידויות הקיצוניות בירושלים. אני נזכרת בגוף השברירי שלה שהיה מתכווץ בכל פעם שהיתה בוכה, אני נזכרת גם בקול החרישי שלה, ובדיבור העדין. אסתי היתה מאוד אומללה בחיי הנישואים שלה, וחודש אחרי שהתחלנו את הטיפול היא הגיעה אלי וסיפרה לי שכל הגוף שלה מכוסה בפריחה.

"זה התחיל יום אחרי הפגישה האחרונה שלנו", היא סיפרה, "כל הגוף שלי מכוסה בפצעים אדומים, מהברכיים ועד הצוואר".
מזל שזה לא הגיע לפנים, אמרתי לה
"מזל", היא הסכימה איתי, "ברוך השם לא רואים כלום".
לא רואים, אבל זה כואב? שאלתי.
"זה מגרד".
"הייתי אצל הרופאה", היא המשיכה, "היא אמרה לי שזה וירוס, ושזה יעבור, בעזרת השם, תוך בערך חודש".
חתיכת וירוס, אני אומרת. ואין מה לעשות?
"הרופאה אמרה ששום דבר לא עוזר, ושזה יעבור מעצמו".
את חושבת שיש לזה קשר למצב הנפשי שלך?
"את יודעת", היא הסתכלה עלי וחייכה, "שלא כהרגלי (כי את יודעת שאני ביישנית) דיברתי איתה, עם הרופאה, ושאלתי אותה בדיוק את זה".
ומה היא אמרה?
"שאלתי אותה אם זה יכול להיות שזה קורה בגלל שאני במתח, כמו שאת תמיד אומרת, או בגלל שאני מחזיקה הרבה דברים בבטן".

הסתכלתי על אסתי, על האצבעות הדקות שלה ועל טבעת הנישואין העגולה. האצבעות שלה החליקו על החצאית, חיפשו שם לכלוך לא נראה, או קמט, הן נראו כמו ציפורים מוזרות, האצבעות האלה, והן זזו הרבה בפגישות שלנו. "הרופאה אמרה שאין לזה קשר", אמרה לי אסתי, "היא אמרה שזה פשוט וירוס".
שתקתי.
"מה את חושבת?"
אני חושבת שאת מאוד במתח, ויש לזה קשר דווקא, עניתי.
"אבל…הרופאה אמרה שלא".
הרופאים לא יודעים הכל, אני אומרת לה, הם לא אלוהים.

אסתי היתה מאוד אומללה בחיי הנישואים שלה, וחודש אחרי שהתחלנו את הטיפול היא הגיעה אלי וסיפרה לי שכל הגוף שלה מכוסה בפריחה. "כל הגוף שלי מכוסה בפצעים אדומים, מהברכיים ועד הצוואר", היא סיפרה

אחרי הרבה שנים בקליניקה אני יודעת, ורואה, שרגשות כמו מתח, עצב וכעס לרוב לא נעלמים מעצמם. אנחנו יכולים לדחוק אותם פנימה, כמו שאנחנו באמת עושים הרבה פעמים (ובטח שאנחנו עושים כך בחברה שאוסרת עלינו להרגיש אותם) אבל תמיד יהיה לזה מחיר. לפעמים המחיר יהיה עקיף ולא נראה את ההקשר, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

אני חושבת שגם אסתי הבינה את זה, אלחנן בוודאות ידע את זה. כל אחד מהם בחר בחירות אחרות. אסתי הפסיקה את הטיפול אחרי זמן קצר, קשה היה לה להמשיך ולבוא אלי כשהיא מטופלת בשבעה ילדים, מה גם שבעלה, שבאורח פלא אישר בהתחלה את זה שתבוא לאישה חילונית, אמר שאינו רואה שום התקדמות מאז שהיא באה אלי, אם כבר להיפך.

אני חושבת עליה לפעמים ומקווה שחייה טובים, אלחנן לעומת זאת, אחרי שנה וחצי של טיפול, התגרש ועזב את העולם החרדי.

"את יודעת מה", הוא אמר לי בפגישה האחרונה, "לפעמים אני מתנחם בזה שלמרות שגרמתי לחיים של הילדים שלי להיות קשים יותר, ופגעתי להם בשידוכים וכל זה, אולי בכל זאת, יצא הפסדם בשכרם".
למה אתה מתכוון?
"אני חושב שיש לי מתנה משמעותית להעניק להם".
תסביר.
"את הרי יודעת איזה מחיר אני משלם על הבחירות שלי", הוא אומר.
אני נאנחת. אני כל כך מקווה, אני אומרת לו, אני כל כך מקווה שבסוף תצליח לראות שוב את הילדים שלך".
"אני אצליח", הוא מסתכל עלי, "לא יעזור להם כלום, אני אצליח".
שנינו שותקים קצת ואז אני אומרת, מה עם המתנה שדיברת עליה, מה זו המתנה הזו?
"יכולת הבחירה", קולו רועד קצת, "אני רוצה להעניק להם את מה שלי לא היה אף פעם, את מה שאני הייתי צריך לתבוע בכוח, ובמחיר כבד…".
אנחנו מסתכלים אחד על השני ואני אומרת לו, אלחנן, זו מתנה מופלאה.
"אני גם חושב ככה, ואני מקווה שיום אחד הם יעריכו את זה… כי… לא אכפת לי בעצם אם הם יהיו יראי שמיים, דתיים או חילוניים, אני מתכוון לזה, ממש לא אכפת לי… אבל הייתי רוצה להעניק להם את היכולת לבחור את דרכם בעצמם. לשם זה אני נלחם על הקשר איתם כל כך חזק, ואמשיך לעשות כך עד שאצליח".
אין כמוך אלחנן.
הוא מחייך.

לא אכפת לי בעצם אם הם יהיו יראי שמיים, דתיים או חילוניים, אני מתכוון לזה, ממש לא אכפת לי… אבל הייתי רוצה להעניק להם את היכולת לבחור את דרכם בעצמם

אם באמת יש אלוהים, אני אומרת לו, אני חושבת שהוא היה רוצה שהמאמינים שלו יבחרו בו בהכרה, ומודעות שלמה, ולא מתוך כורח אוטומטי.
"אם יש… ".
אם יש, אני אומרת, יפה לך מאוד החולצה החדשה.
"זו פעם ראשונה שאני לובש אדום"
חתיכת צבע…
"כן", הוא מחייך, "אם היית אומרת לי לפני שנתיים שיום אחד אני אשב כאן בחולצה אדומה הייתי חושב שאת משוגעת".
החיים מפתיעים, אני אומרת.
"החיים מפתיעים", אומר אלחנן.

*סיפורי הקליניקה אינם חושפים מטופלים אמיתים. אלה קטעים שחיברתי כאילוסטרציה למקרים ושיחות טיפוליות

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,268 מילים ו-2 תגובות
סגירה