זירת הבלוגים

אבל אז המבט

אפילו במותו, הסופר וחתן פרס ישראל לספרות יפה, אהרון אפלפלד, לא הצליח להיות אחד מהחבר'ה

09/01/2020 12:12
אהרון אפלפלד (צילום: איל יצהר)

גם באיחור של כשבוע היה זה נכון להעלות את תמונת עמוס עוז, שטוביה אושרי תפס את מקומו כאן בשבוע שעבר. אבל אז נזכרתי באהרון אפלפלד, שצילמתי באמצע שנות ה-90'.

בתחילת ינואר מלאו שנתיים למותו של אפלפלד, סופר וחתן פרס ישראל לספרות יפה, ושמתי לב שלא נתקלתי לאחרונה בטקסט, תמונה או איור שלו לציון הזמן שעבר.

אז אם טוביה אושרי כמושא צילום הוא סיבה לדחוק ולדחות קצת את עוז, אם יש מי שמחכה לו כאן, היה לי ברור שאפלפלד, כמושא צילום, גם הוא סיבה לדחות עוד קצת את עוז. כי בשעה שאת עמוס עוז זוכרים רבים, ודנים בו ובכתביו שנה אחרי, אפלפלד כבר נשכח, נדחק.

היה לי ברור שאפלפלד, כמושא צילום, גם הוא סיבה לדחות עוד קצת את עמוס עוז. כי בשעה שאת עמוס עוז זוכרים רבים, ודנים בו ובכתביו שנה אחרי, אפלפלד כבר נשכח, נדחק

אבל לא רק שעברו שנתיים וכבר לא מזכירים/זוכרים אותו, גם כשהסתלק אפלפלד והובא לקבורה, כפי שהעיד וכתב על האירוע מישק'ה בן דוד, הייתה זו לוויה צנועה, שנוכחות אנשי ספרות בה הייתה מצומצמת ביותר. אז מי זוכר?

כי הנה מסתבר שגם אחרי שנים כאן, אפלפלד פליט השואה לא הצליח להיות אחד מהחבר'ה. אולי גם כי לא רצה. הפופולריות של עוז אינה לגנותו של עוז, שאפלפלד היה מורה שלו בנערותו, אלא כדי לומר עלינו שאלו שהגיעו משם, גם לאחר שנים שהם חיים ביננו, וגם במותם, נשארים מודרים מעט. גם אם מבחירה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שצילמתי אותו, אלא האחרונה, ובכל אחד מהמפגשים אתו היה סוג של מסע שצריך לעבור כדי להגיע אל האיש, ואני חושב שלא הצלחתי. לא שאפלפלד היקשה, הוא שיתף פעולה בתהליך, אבל בכל פעם הרגשתי שהוא נמצא בזמן הצילומים במקום אחר, שותק, מרוחק פיזית עד כמה שיכול ואני במעין מרדף סמוי אחריו.

בכל אחד מהמפגשים אתו היה סוג של מסע לעבור כדי להגיע אליו, ואני חושב שלא הצלחתי. לא שאפלפלד היקשה, הוא שיתף פעולה בתהליך, אבל בכל פעם הרגשתי שהוא נמצא במקום אחר, שותק, מרוחק פיזית, ואני במעין מרדף סמוי אחריו

כאן, כשהוא יושב בגינת ביתו כשהערב סביבו מחשיך והאפלה מתחילה לעטוף אותנו, הייתה לי מחשבה כי אפשר שזו תהיה הפעם הראשונה שאוכל להתקרב אליו קצת, כי אולי מכאן כבר לא יהיה לו מקום לברוח אליו, אבל אז המבט.