אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סוּפָה

בין חצות לשתיים בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע, מבזק חדשות אחד עסק בסופת הגשמים - ומבזק נוסף בטילים הבליסטיים של ״סופה במדבר - שובו של האביר האפל" ● כמו שאמר קרל מרקס: ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כציוץ של נחמן שי

"לקראת הסופה: נציב הכבאות הודיע על העלאת כוננות, היערכות להצפות"

חדשות 12, 7 בינואר 2020

בין חצות לשתיים בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע, הגשתי את "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. במבזק חצות, שאחריו התחלתי לשדר, סוכמו הערכות שונות של גורמי ההצלה והיערכות לשעת חירום לקראת הסופה המתקרבת. מוראות סוף השבוע האחרון, עם אסון המעלית בשכונת התקווה, עדיין היו טריים בזיכרון.

החזאים התריעו שסופה נוספת מתקרבת ובאה, ועלולה להיות לא פחות חמורה מקודמתה. גם גלי צה"ל, תחנה שפועלת ממבנה ישן ביפו, נפגעה מנזקי הסופה בשבת שעברה. הקומה העליונה הוצפה במים עד גובה הקרסוליים. לא נעים.

לקראת סוף השעה הראשונה, בין שני שירים של בילי אייליש, החל פיד הטוויטר שלי לרגוש, עם ידיעות ממקורות שונים, על מתקפת טילים בליסטיים איראניים על בסיסי צבא אמריקאים בעיראק.

על פי הגל הראשון של הדיווחים – בעיקר בחשבונות טוויטר שמידת אמינותם לא ברורה, ומוקדשים לנושאי צבא וביטחון במזרח התיכון – אפשר היה להתרשם שאנחנו על סף מלחמת עולם, לא פחות. טילים בליסטיים איראניים על בסיסים אמריקאיים? הולי שיט! חוזרים לפרל הארבור, הפעם עם טראמפ כמפקד עליון במקום רוזוולט.

הקראתי לשהם, המפיקה שישבה איתי באולפן, חלק מציוצי המלחמה בטוויטר ואמרתי לה שאני מעריך שהתוכנית שלי – שתוכננה להיות מוזיקלית ונינוחה למדי – תיקטע עוד מעט במבזק חדשות דרמטי. ואכן, תוך כמה דקות החלה תכונה והתרגשות בחדר הבקרה מעבר לזכוכית. מחלקת החדשות התעוררה לחיים, וכעבור כמה דקות גם הפקיעה מידי את המיקרופון.

"אנחנו קוטעים את השידור לטובת עדכון חדשות מיוחד מחדר החדשות של גלי צה"ל. איראן פתחה לפני שעה קלה במתקפת טילים על בסיס של ארצות הברית. עשרות טילים נורו על הבסיס האמריקני אל-אסד שבמערב עיראק. גורם רשמי אישר לסוכנויות הידיעות רויטרס, כי המתקפה פעילה עד רגע זה ממש".

כתב חדשות החוץ שהצטרף לשידור הקריא את ההודעה של משמרות המהפכה האיראנים:

"הם מוסרים שבעלי הברית של האמריקנים יותקפו גם הם, אם הם יסייעו לארצות הברית. הם מודיעים במפורש, שבעיניהם ישראל וארצות הברית אחת הן. כלומר יש כאן איום מפורש גם כנגד ישראל".

שמע ישראל! אנחנו בכלל לא בסיקוול של פרל הארבור, אלא ב"סופה במדבר – שובו של האביר האפל". מי יודע, אולי הפריצה הזו לשידור באמצע הלילה עוד תיזכר בעתיד כמו אותה הודעת "נחש צפע" מסתורית מליל השידורים הבלתי נשכח מפתיחת מבצע "סופה במדבר", לפני 29 שנה בדיוק, בינואר 1991, שבעקבותיו נחת על ישראל מטח טילי סקאד מעיראק. שרק לא נעשה בשידור הזה את הטעויות שנעשו אז.

גם בשידור ההוא השעה היתה קרוב לשתיים בלילה. גם אז היה חורף וגשם ירד בחוץ. אלא שאז גם הופעלו אזעקות בכל הארץ, כי באמת נורו טילים ממזרח.

בשלב הראשון לא היה ברור אם אלה טילים קונבנציונליים או כימיים. מיכה פרידמן וצבי לידר, ששידרו אז ביחד, ניסו לנחש מה קורה. אפילו טוויטר לא היה להם, מסכנים. אז הם הימרו.

"פשוט יורד גשם. השמיים מעוננים ויש גם רעמים וברקים. אלה לא התפוצצויות של טילים", אמר צבי לידר. ומיכה פרידמן ניסה להרגיע: "ייתכן שיש כל מיני חומרים בלתי רצויים והגשם עושה רק טוב לעניין הזה, כלומר מנקה את האוויר ומוריד את החומרים הבלתי רצויים אל הקרקע מהר, כדי שאנחנו לא ניפגע".

גם נחמן שי, מפקד גלי צה"ל לשעבר ומי שהפך להיות המרגיע הלאומי במלחמת המפרץ, הרגיש כמוני. בארבע בבוקר הוא צייץ מג'ורג'יה שבארה"ב: "איראן, עיראק, טילים אמריקאים ואיומים על ישראל. יכול להיות שכבר הייתי בסרט הזה?"

כמו שאמר קרל מרקס – ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כציוץ של נחמן שי.

קשה היה שלא לחוש נימה קלה של געגוע בציוץ שלו. אם ישאלו הוא בטח יכחיש – אף אחד לא יודה היום בדעה צלולה שהוא מתגעגע למלחמת המפרץ, זה לא פוליטיקלי קורקט להתגעגע למלחמות – אבל לא מופרך לנחש שמדי פעם הוא נזכר בערגה בימי הזוהר שלו כדובר צה"ל, כשהוא היה לכמה שבועות הדרלינג הנחשק של נשות ישראל ואחד האנשים הפופולריים במדינה.

אז נעזוב את נחמן שי. גם אני וחברי מתרפקים לפעמים על ימי "סופה במדבר". כולנו היינו בינואר 91' אנשים צעירים מאוד, עדיין בלי ילדים, שהאחריות להם מעצימה את החרדות. תל אביב שלנו רטטה מהתרגשות ומהאדרנלין השוצף של האקשן.

לילות סהרוריים ב"מדבר" עם מסכות אב"כ תלויות על הכתף. מסיבות צהריים ברחבת הסינמטק. מרתונים של הופעות בשבת בבוקר ב"רוקסן", על הבמה עם אבטיפוס של תחילת הדרך, לקראת הסגר שהוטל על העיר בשעות החשכה.

והאווירה האפוקליפטית, המשונה, עם הומור הגרדומים שהתפתח סביבה, שירי "סדאם יא מיטומטם" והבאבא בובה של "זהו זה", דוד אבידן שמכריז על עצמו "תותח מילים מתנייע", השער הבלתי נשכח של "העיר" עם הכותרת "אמאל'ה".

והלילות על הגגות עם המשקפת – עוקבים אחר מעופם של הטילים הבליסטיים שבאמת הגיעו ממזרח, בדיוק כמו שהבטיחו הפרשנים, וגרמו נזקים קשים אבל איכשהו לא זרעו חורבן של ממש.

כן, קצת מוזר להתרפק על אירוע הרסני כל כך. ובכל זאת – כל אדם זכאי להתגעגע לנעוריו, גם אם הם לא התרחשו בין כרי דשא פסטורליים ופרפרים צבעוניים. נוסטלגיה היא לפעמים געגועים לסקאד. והזיכרונות האלה ממלחמת המפרץ מלווים תמיד בתהייה הקבועה אם כל זה באמת קרה? גם עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי, ימי מלחמת המפרץ בתל אביב נראים לי לפעמים כמו הזיה שלא באמת התרחשה, רק ריצדה על המסכים הירקרקים של סי-אן-אן, בלילות השידורים האינסופיים של פיטר ארנט מבגדד.

ופתאום השבוע, המבזק הזה בגלי צה"ל. והתחושה שההיסטוריה באמת יכולה לחזור על עצמה – ולא כציוץ של נחמן שי, אלא כמלחמה עם איראן, מעצמה אזורית שיש לה ארסנל טילים בליסטיים. איראן, שראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו מזהיר אותנו מפניה כבר עשרים שנה לפחות. יכול להיות שהפעם תרחישי האימה האלה, שלמדנו לחיות איתם ואפילו להקל בהם ראש, באמת עומדים להתממש?

האם אחרי כל השנים האלה – הנאום ההוא באו"ם עם ציור הפצצה מסרטי וולט דיסני, גניבת ארכיון הגרעין, ההכנות למבצע צבאי שנבלם בדקה האחרונה – אנחנו בכלל ערוכים למתקפת טילים בליסטיים מאיראן?

מי יודע בכלל כמה עשרות מיליארדי דולרים הושקעו עד היום בהכנות לקראת העימות הזה, שלפחות לכמה רגעים השבוע באולפן הסגור של גלי צה"ל ביפו, היה נדמה שהנה הוא מתחיל? ומי יידע להגיד איך היו נראים חיינו, אם הסכומים הדמיוניים הללו – שהיקפם לא ידוע לנו וספק אם אי פעם נדע אותם – היו מושקעים בשיפור התשתיות בערים, בחיזוק מערכת הביוב, בטיפול בכבישים ובמערכת התחבורה, בשירותי ההצלה ובמערכת הבריאות.

קצת לא נעים להגיד, אבל במהלך סופת הגשמים האחרונה נהרגו בישראל יותר אנשים מאשר בכל ימי מבצע "סופה במדבר" ב-1991. אז נחתו על ישראל 39 טילים בליסטיים ממזרח ושלושה אנשים נהרגו מפגיעה ישירה. 77 ישראלים נוספים הוכרו אחרי המלחמה כחללי פעולות איבה, אבל הם מתו כתוצאה משימוש לא נכון במסכות האב"כ שחולקו אז לציבור. כלומר, ההכנות הלקויות למלחמה ההיא הסבו לנו פי 25 יותר הרוגים מהמלחמה עצמה.

כן כן, זה טיעון דמגוגי, ילדותי ולא רציני. טיעון של ביטניקים. אני יודע. אבל לפני שאתם כותבים תגובת נאצה, אני מפציר בכם לצפות בסרטון המצורף. הוא מקוטלג בארכיון המדינה כיומן כרמל 209-1, מיום 11 בפברואר 1940, וכולל שלושה סרטונים שונים.

הסרטון הראשון נקרא "השיטפון האחרון בסביבות תל אביב". הוא נפתח בתיעוד של רחובות מוצפים מים, שנראים כאילו צולמו השבוע. אנשים נחלצים בקושי מחלונות בתים שקועים במים. חביות צפות על הזרם השוצף במורד הרחוב. אבות נושאים את ילדיהם המבוהלים על הכתפיים וחוצים בזהירות את הרחוב, כשהמים מגיעים כמעט לברכיהם. אנשים מטפסים על גגה של משאית ששקעה במי הסופה ומביטים סביב באימה.

אחרי סרטון קומי קצר על חידוש מסעיר בענף הלול – משקפיים לתרנגולות – מגיע הסרטון השלישי מתל אביב של תחילת 1940. הוא נקרא "חלוקת מסכות גז לילדי בית הספר בתל אביב".

בסרטון רואים תלמידים צעירים מודדים בפחד מסכות אב"כ ישנות. המבוגרים מתאמצים לחייך למצלמה כשהם מהדקים את רצועת המסכות. הילדים, בני 7-8 לכל היותר, עומדים בסבלנות בשורה ומחכים שאחד המבוגרים יניף אותם באוויר, יושיב אותם על השולחן ויעטה עליהם את המסכה המפחידה והמסורבלת, שאולי תשמור על חייהם ממתקפה כימית. מאחר שאלה סרטים ללא פסקול, נותר רק לנחש מה אמרו אז המבוגרים לילדים וכמה זה נשמע מבהיל.

80 שנה חלפו מאז. הילדים החמודים – אלה שחוצים בפחד את הרחוב המוצף בדרום תל אביב בסרטון הראשון או אלה שחובשים בפחד את מסכות האב"כ בסרטון השלישי – צריכים להיות היום באמצע העשור התשיעי לחייהם, אם התמזל מזלם והם לא רק נהנו מגנטיקה משובחת אלא גם הצליחו לשרוד את כל האסונות שזומנו לפתחם מאז.

והם יכולים להתנחם שלמרות כל השינויים והמהפכות והקידמה והחדשנות והטכנולוגיה, בישראל נותרו עדיין איים של יציבות, שלא השתנו בכלל מאז שנות ילדותם, אי אז בימים הרחוקים של טרום המדינה: הרחובות בדרום תל אביב עדיין מוצפים בחורף והמלחמה הגדולה הבאה נמצאת תמיד מעבר לפינה.

אוצר צלילים: שירי מלחמת המפרץ

עוד 1,303 מילים
סגירה