זירת הבלוגים

אלי זהר היה שומר סף של התרבות הישראלית

עו"ד אלי זהר מת השבוע, ופרופ' נסים קלדרון, שהיה חבר בוועדת הקולנוע בראשותו של זהר, ראה בו מופת

אלי זהר ב-2008 (צילום: Michal Fattal / Flash90)

אלי זהר מת השבוע. לא היינו חברים. אני לא יודע עליו שום דבר אישי. אבל אני רוצה לכתוב עליו כמה מילים של הספד.

כיבדתי אותו. הערכתי אותו. ראיתי אותו עובד בשביל התרבות הישראלית כמו ששומר סף הגון וחכם צריך לעבוד. ראיתי אותו גם מסולק מן העבודה כאשר התחיל התהליך של סילוק שומרי הסף המיקצועיים וההחלפה שלהם במשרתי-פוליטיקאים.

יצא לי לעבוד עם כמה מנהלים של גופים שעסקו בתיאטרון, בקולנוע, בספרות. אלי זהר היה המודל שלי, המופת שלי. יש לי מודל שני – למזלו ולמזלנו הוא עוד חי ובועט.

ראיתי אותו עובד בשביל התרבות הישראלית כמו ששומר סף הגון וחכם צריך לעבוד. ראיתי אותו גם מסולק מן העבודה כאשר התחיל התהליך של סילוק שומרי הסף המיקצועיים וההחלפה שלהם במשרתי-פוליטיקאים

לפני 19 שנה השתנה מן הקצה אל הקצה מצבו של הקולנוע הישראלי. זה השינוי שהביא אותו אל קידמת היצירה הקולנועית בעולם, כאשר פסטיבלים יוקרתיים בונציה ובניו יורק מתחרים ביניהם על נוכחות של שמות כמו נדב לפיד וארי פולמן.

בשנת 2000 עבר בכנסת חוק הקולנוע. ארבעה חברי כנסת מארבע מיפלגות יריבות דחפו אותו:ראובן ריבלין, יונה יהב, דדי צוקר ויורי שטרן. החוק הבטיח תקציב ממשלתי קבוע לקולנוע הישראלי – תקציב שקפץ מ-16 מליון שקל שנהג להקצות, בעיקר לסרטים מסחריים, משרד המסחר והתעשיה, אל 76  מליון שקיבל המשרד הראוי – משרד התרבות. אבל הספיקה קפיצה של פי 5 בתקציב כדי לגרום לקפיצה של פי 60 בצופים הישראלים שנתנו אמון בסרטים ישראלים.

שנתיים לפני שהחוק עבר היתה לקולנוע הישראלי תדמית של קבצן בשולי האמנות המשפיעה ביותר בעולם המודרני. לכן ב-1998 עמד מספר הצופים הישראלים בסרטים ישראלים על 36 אלף. ב-2017, שבע עשרה שנה אחרי שהחוק עבר, עמד המספר על מיליון ו-699 אלף. קיבלנו קולנוע שנמצא בחזית היצירה העולמית, וגם בחזית החויה האמנותית המקורית של הישראלים.

שנתיים לפני שחוק הקולנוע עבר היתה לקולנוע הישראלי תדמית של קבצן בשולי האמנות המשפיעה ביותר בעולם המודרני. 17 שנה אחרי שעבר, קיבלנו קולנוע שנמצא בחזית היצירה העולמית והחויה האמנותית המקורית של הישראלים

אבל כסף זה ממש לא הכל כאשר מדובר באמנות. התרבות האנגלית יצרה את המושג "מרחק זרוע". משמעותו היא שכסף ממשלתי מוזרם אל תרבות ואמנות, אבל לא הממשלה קובעת איך יחולק הכסף ולמי מן הקהילה האמנותית הוא יינתן. כי רק בדיקטטורות השליט מואיל ברוב חסדו לממן את עושי דברו בקהילת האמנים, ומקבל מהם אמנות מגויסת. זו אמנות שהיא, למעשה, תעמולה. בדמוקרטיות, לעומת זאת, מקימים גופים של אנשי מקצוע, של מומחי אמנות שרחוקים "מרחק זרוע" מן השליטים שממנים אותם, ולכן הם ריבוניים בסמכותם ועצמאיים בהחלטתם. כך יש להם סיכוי להיות ענייניים בדאגתם לאיכות היצירה.

כי רק בדיקטטורות השליט מואיל ברוב חסדו לממן את עושי דברו בקהילת האמנים, ומקבל מהם אמנות מגויסת. זו אמנות שהיא, למעשה, תעמולה

מתן ולינאי, שגם לו חייבים תודה אנשי תרבות בארץ, כיהן כשר המדע התרבות והספורט כאשר עבר חוק הקולנוע. והוא ידע מהו "מרחק זרוע". והוא בחר באלי זהר לעמוד בראש מועצת הקולנוע שהוקמה כדי לבצע את החוק. הייתי אחד מחברי הוועדה.

זהר לא היה בעל זיהוי פוליטי כלשהו (עד היום אני לא יודע מה היו דעותיו). אבל הוא ידע, קודם כל, שכדי לבצע חוק שקשור בחלוקת תקציב צריך להתקין שורה ארוכה של תקנות, ולבסס שורה ארוכה של נהלים. צריך לדעת לנהל וצריך לדעת לארגן. והוא עשה את המלאכה בתבונה, בהדיפת לחצים פוליטיים (שהם מזג האויר תמיד, גם מול ממשלות ליברליות מאד), ושוב – בהקפדה על מרחק זרוע.

מועצת הקולנוע בראשות אלי זהר לא חילקה את הכסף בעצמה, היא יצרה מרחק זרוע נוסף בינה לבין ארבע-חמש קרנות קולנוע שרק הן, מתוך מעורבות עמוקה בזירת הקולנוע הישראלית, יחליטו איך לחלק אותו. צריך היה לקבוע קריטריונים. צריך היה לארגן פורומים של חברי המועצה למשימות חלקיות. צריך היה לשמוע תלונות ולענות עליהן. אלי זהר עשה את הכל. והוא האיש שהפך את חוק הקולנוע מאות מתה לכלי חי ומתפקד. כאשר הוא מקפיד על החשוב מכל: מועצת הקולנוע בראשותו קבעה הרבה באשר לחלוקה הוגנת של הכסף – אבל אסור היה להגיד מילה אחת בקשר לתוכנם של סרטים, ואסור היה לה להגביל את החופש האמנותי בכל הרמות.

אלי זהר הוא האיש שהפך את חוק הקולנוע מאות מתה לכלי חי ומתפקד. מועצת הקולנוע בראשותו פעלה לחלוקה הוגנת של הכסף – אבל אסור היה להגיד מילה על תוכן הסרטים או להגביל את החופש האמנותי

מישיבה לישיבה ראיתי אדם שהוא צירוף של כמה תכונות בניהול תרבות:

ראשית הוא אוהב תרבות.

שנית, הוא לא סנטימנטלי בקשר לתרבות. הוא הוגן וענייני.

שלישית יש לו חיסון טבעי כנגד הטיה כלפי בעלי שררה או כלפי בעלי שם אמנותי נוצץ. הוא עובד "בלי מורא ובלי משוא פנים" כמו שהיה כתוב פעם בראש הגליונות של "העולם הזה".

רביעית, בעולם אמנותי רווי באגו, לו עצמו אין בעיות אגו. הוא לא מצטנע והוא לא מתיהר (למה כל כך הרבה מנהלי תרבות באים לעבודה עם אגו פצוע או צורח, או שניהם יחד?).

חמישית, הוא עורך דין מיומן מאד, והוא בהחלט משתמש בידע המשפטי שלו כדי לקבוע תקנות ונהלים, אבל הוא לא משוויץ במשפטנות שלו. הוא יודע איפה נגמרות התקנות ואיפה מתחיל השכל הישר.

ששית, הוא לא מבזבז זמן (אידיוטים שימושיים נוהגים להסתיר את הצייתנות שלהם מאחורי פטפוטים).

פגשתם הרבה מנהלי תרבות כאלה? גם הפוליטיקה לא פגשה הרבה כאלה. כאשר החליפה לימור לבנת את מתן ולינאי היא פיטרה את אלי זהר. היום מנהלת ממשלת ישראל מסע מאורגן ושיטתי נגד מרחק הזרוע בתקציבי התרבות וכנגד עצמאות מועצת הקולנוע וקרנות הקולנוע.

ביום שימונה למועצת הקולנוע אדם שיעבוד כמו אלי זהר נדע שחלפו הימים השחורים שבהם שרת התרבות מסתכלת בעיניים של יוצרי קולנוע ואומרת להם cut the bullshit. גילוי נאות: אני חבר בוועד המנהל של קרן הקולנוע הישראלי.

כאשר החליפה לימור לבנת את מתן ולינאי היא פיטרה את אלי זהר. היום מנהלת ממשלת ישראל מסע מאורגן ושיטתי נגד מרחק הזרוע בתקציבי התרבות וכנגד עצמאות מועצת הקולנוע וקרנות הקולנוע

תקציר הפוסט הבא: פרופ' נסים מזרחי פתח בויכוח מעניין מאוד על קו הגבול שבין מחקר חברתי לבין פוליטיקה. הוא תקף ליברלים ישראלים והוא האשים אותם בכך שרוב הישראלים מצביעים נגדם. ואז ליברלים הצטרפו לויכוח וחלקו עליו. ואז הוא אמר שהם הפעילו כנגדו "אלימות ליברלית". מיסכן. כשהוא תוקף ליברל במלים ובטיעונים הוא הרי פוקח את עיניו ועושה לו חסד. אבל כשהליברל עונה לו, במלים ובטיעונים משלו, הוא "ליברל אלים".