מאז פורסם לראשונה בגרמניה ספרו של מרטין בובר "אני ואתה", לפני כמעט מאה שנה, הפך הספר לקלסיקת פולחן של תאולוגיה מערבית מודרנית.

הספר שאב השראה אינטלקטואלית ורוחנית מהבודהיזם, היהדות, הנצרות והטאואיזם, וכן מהוגים מערביים חילוניים רבים של אחרי עידן הנאורות, דוגמת פרידריך ניטשה, כדי לטעון כי יש ממד אתי לחיים.

בובר ייחס את הממד הזה למשהו שנמצא מעל האדם. הוא קרא לאותו ממד מציאות "נעלה", והאמין שהיא מתקיימת דרך דיאלוג עם הזולת ועם כוח עליון.

לדברי פול מנדס-פלור, פרופסור למחשבה יהודית בעת החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים, הנושא המרכזי שעובר כחוט השני כמעט בכל הגותו התאולוגית והפילוסופית של בובר כולל בעיקרו של דבר שני רעיונות מפתח: שנקודת המוצא לכל דרך רוחנית איננה דוֹגמה דתית אלא ניסיון היומיום האנושי, ושאמון אקזיסטנציאלי הוא דאגתו העיקרית של כל אדם.

"בובר הושפע מהרעיון שהמילה העברית אמונה קשורה באמון", אומר מנדס-פלור בן ה-78. הוא מציין כי הקיבעון הכפייתי של בובר על אמון עשוי להיות טמון במנגנון התמודדות פסיכולוגי שנבע מטראומת ילדות מוקדמת.

מרטין בובר כסטודנט בווינה, סביבות 1897-1896 (צילום: ארכיון מרטין בובר, הספרייה הלאומית של ישראל, ירושלים/באדיבות העיזבון הספרותי של מרטין בוב))

"הפיגום האקזיסטנציאלי במחשבתו של בובר טמון עמוק בחוויה שלו כילד בן שלוש, שאמו עזבה את אביו לטובת קצין רוסי", אומר מנדס-פלור. "בובר היה פגוע מכך עמוקות עד סוף חייו, משום שאמו מעולם לא סיפרה לו מדוע היא עזבה".

"בובר הבין עד כמה יחסים בריאים בין בני אדם חיוניים לבנייתם של חיים מלאים, מפני שמגיל צעיר חסרה לו אהבת אם ללא תנאים", הוא ממשיך. "בסופו של דבר, הוא הבין שאהבה ללא תנאים היא האהבה שבינינו לבין אלוהים".

מנדס-פלור, מחבר הספר החדש "מרטין בובר: חיים של אמונה ומחלוקת", אומר כי "בובר הושפע מאוד מהבודהיזם, שהוא חש שיש בו סוג של רוחניות שמנחה אותנו כיצד להתייחס לעולם. הקו הבודהיסטי במחשבתו מתמקד בהבדל בין לשמוע ולהקשיב, מתוך אמונה שהקשבה היא אקט רוחני ואקזיסטנציאלי".

בובר נחשב גם למגשר חלוצי בין האמונה הנוצרית לזו היהודית, וחיפש קווי דמיון היכן שאחרים ראו הבדלים. "כמו ציונים מוקדמים רבים, בובר הרגיש שישו היה חלק מהמסורת היהודית", אומר מנדס-פלור. "אחרי הכול, ישו היה יהודי. 

"אין דבר זר ליהודים בתורה שלימד ישו, בשורת הצלוב המושיע היא שמרחיקה את היהודים מתורה זו. בובר האמין שישו מנצרת וישו של הבשורות המוקדמות היה ממש חלק מהיהדות, ופאולוס הוא שהוציא את תורתו של ישו מהיהדות".

סטודנטים באוניברסיטה העברית חוגגים את יום הולדתו ה-85 של בובר (צילום: באדיבות העיזבון הספרותי של בובר)

יהודי גרמני שהרגיש כמו פולני

בובר נולד בווינה ב-1878, ונחשב בעיני רבים לאחד הפילוסופים וההוגים הרוחניים החשובים של המאה ה-20. התרגום הגרמני שלו לתנ"ך, שבו החל עם חברו פרנץ רוזנצווייג, נחשב לאבן דרך ולהישג תרבותי. ב-1953 הוענקו לו פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמנים וכן פרס ישראל למדעי הרוח.

לטענת מנדס-פלור, בובר, שהיה מצולק מפצעי הילדות שלו, נראה לעתים כלפי חוץ כאדם יהיר, נרקיסיסט ומרוכז בעצמו. זמן קצר לאחר שאמו נטשה אותו הוא נשלח להתגורר אצל הורי אביו בלמברג. למברג, כיום לבוב, באוקראינה, הייתה הבירה המנהלית של הפרובינציה האוסטרו-הונגרית גליציה, והתנהלו בה חיים יהודיים רוחניים, תרבותיים וכלכליים תוססים, שיימחקו כמעט כליל בשואה.

"בובר נתפס לרוב כיהודי גרמני, משום שהוא התפרסם בעיקר בגרמניה, ורוב חייו האינטלקטואליים התנהלו שם לפני שהיגר לפלשתינה", אומר מנדס-פלור. "אבל הוא תמיד התעקש שהוא יהודי פולני, ובבית הוא דיבר פולנית ויידיש עם סביו".

"בובר נתפס לרוב כיהודי גרמני, משום שהוא התפרסם בעיקר בגרמניה, ורוב חייו האינטלקטואליים התנהלו שם לפני שהיגר לפלשתינה. אבל הוא תמיד התעקש שהוא יהודי פולני, ובבית הוא דיבר פולנית ויידיש"

בובר זכה לבולטות ציבורית בקרב האינטליגנציה האירופית בתחילת שנות העשרים שלו. נקודת המפנה הגיעה עם מכתב שקיבל בנובמבר 1908 מליאו הרמן, יושב הראש החדש דאז של "בר כוכבא", אגודת הסטודנטים היהודים בפראג.

חברי הקבוצה התעניינו בציונות תרבותית ובחזון של כוח יהודי. במכתבו שאל הרמן את בובר אם הוא יוכל "להזכיר לציבור המתבולל בפראג את יהדותו".

התוצאה הייתה שלוש הרצאות שנשא בובר על יהדות בין ינואר 1909 לדצמבר 1910. "הסטודנטים האלה לא היו מחוברים ליהדות המסורתית, אבל הם התעניינו מאוד בליבה הרוחנית של היהדות, ובובר היה המדריך שלהם", אומר מנדס-פלור.

חבר שולי באגודת בר כוכבא באותו הזמן היה סופר פראגאי חסר ביטחון ואנונימי יחסית בשם פרנץ קפקא – יהודי מתבולל בעל סקרנות רוחנית שלא הייתה לו גישה לעולם היהדות המסורתית, לא דרך משפחתו ולא דרך המעגל החברתי שלו.

מנדס-פלור מאמין שלהדרכה הרוחנית של בובר הייתה השפעה רבה על כתיבתו של קפקא. הדבר בולט במיוחד ברומן "המשפט", שבו אלוהים מוצג כשופט אימפוטנטי. קפקא שאב את החיזיון הזה מתהילים ועיבד אותו אל העלילה, כאשר גיבור הרומן, ק', נידון למוות אף על פי שלא עשה כל רע ולא הפר שום קוד מוסרי.

קפקא היה כה רדוף על ידי הדימוי המקראי של אלוהים כשופט, שלאחר שקרא לראשונה את ספר תהילים הוא עלה על רכבת לברלין כדי לדון בו עם בובר.

"קפקא הרגיש שכל בני האדם מחויבים לתת דין וחשבון למשהו גבוה מהם, אבל הוא לא הצליח להבין למי ועל פי אילו קריטריונים", אומר מנדס-פלור. "הדילמה שלו נבעה מכך שהוא לא ידע מיהו אותו שופט, ולכן הוא ביקש הדרכה מבובר".

מרטין בובר בחברת מרטין היידגר (שני מימין), 1957 (צילום: באדיבות העיזבון הספרותי של בובר)

חילוני שהכיר את התנ"ך בעל פה

מנדס-פלור מאמין שחשוב להציב את הרקע התרבותי של בובר אל מול הרקע ההיסטורי והפוליטי שבו התקיימו ההרצאות והשיחות התרבותיות בפראג.

בית רוחני ופוליטי ליהודים היה אז עדיין בגדר חלום אוטופי, ויהודים רבים במרכז אירופה היו נתיני האימפריה ההבסבורגית, שהייתה לה מערכת מוסכמות משלה.

"בובר לא היה יהודי מתבולל טיפוסי; היה לו רקע חזק של יהדות מסורתית, הוא הכיר את ספר התפילה העברי בעל פה והיה מסוגל לקרוא טקסטים קלסיים בשפה העברית", אומר מנדס-פלור. "אז המשימה שהוא הציב לעצמו הייתה לתרגם את היהדות המסורתית לשפה, לדאגות ולרגישויות של העולם המודרני".

לעומת זאת, היהודים בפראג לא הכירו היטב את הרוחניות המסורתית של היהדות, משום שהם היו אזרחיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית המודרנית.

"בובר גם האמין שהדגש על הפרויקט המדיני של הקמת מדינה שהיהודים יהיו מוגנים בה מפני אנטישמיות הוא קצר רואי ועתיד להוביל לבידוד רב יותר של היהודים ולהתאבדות רוחנית ופוליטית"

"זהו היבט מכריע להבנת עבודתו של בובר", אומר מנדס-פלור. "הוא היה יהודי אוסטרו-הונגרי, ולכן הרעיון של הציונות – מדינה ליהודים בלבד – הפך לבעייתיי עבורו. בובר האמין שהיהדות פורחת בגולה כי היא חיה לצד תרבויות אחרות".

לדברי מנדס-פלור, בובר היה "ציוני בלתי טיפוסי" שצידד, באופן עקבי בציונות הרוחנית בכל פעם שהמחלוקת החריפה בין פוליטיקה ותאולוגיה עלתה בשיח הציבורי היהודי הסוער בנושא. "בובר חש שהדגש הקבוע של הציונות כתנועה פוליטית על שחרור היהודים מפגעי האנטישמיות' טשטש את מטרתו הבסיסית של פרויקט הציונות, שהייתה חידוש החיים הרוחניים, האתיים והתרבותיים של היהודים בהתאם לתכנים של העולם הקוסמופוליטי ולחוק האלוהי, התורה".

הוא מוסיף כי, "בובר גם האמין שהדגש על הפרויקט המדיני של הקמת מדינה שהיהודים יהיו מוגנים בה מפני אנטישמיות הוא קצר רואי ועתיד להוביל לבידוד רב יותר של היהודים ולהתאבדות רוחנית ופוליטית.

"בובר היה יהודי נלהב, אבל גם מאוד אוניברסלי במובן ההומניסטי. הוא האמין שכל אדם צריך להיות מובן כשלעצמו, בלי קשר לרקע שלו או לאמונתו הדתית".

פול מנדס-פלור, מחבר הספר "מרטין בובר: חיים של אמונה ומחלוקת" (צילום: אלן כהן)

"תכנית מלחמה עם שכנינו הערבים"

בובר הגיע לפלשתינה המנדטורית מגרמניה הנאצית במרץ 1938 וחי בישראל עד מותו ב-1965. הביוגרפיה מביאה דוגמאות רבות למאמציו המתמשכים של בובר להושיט ענף של זית לאוכלוסייה הערבית של פלשתינה ומאוחר יותר של ישראל.

אולם הניסיון לקדם פיוס ויחסי שלום לא תמיד התקבל היטב מצד עמיתיו היהודים, בעיקר בשנותיה המעצבות של ישראל, כשעתידה נראה לא בטוח.

שבועיים לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, כתב בובר מאמר שבו הצהיר שריבונות יהודית פירושה למעשה "תכנית מלחמה מתמשכת עם שכנינו הערבים".

"בובר עורר מחלוקת בישראל, הוא תמיד נשא הרצאות, הקים מחאות וכתב מאמרים בעיתונות בנושאים שהוא חש שהפוליטיקה הישראלית ניהלה בצורה שגויה, בייחוד ביחס לערבים. אבל  הוא תמיד זכה ליחס של כבוד"

בובר גם כתב בזמנו שהציונות המדינית תחת מנהיגותו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, "מחללת את שם ציון".

"בובר עורר מחלוקת בישראל, הוא תמיד נשא הרצאות, הקים מחאות וכתב מאמרים בעיתונות בנושאים שהוא חש שהפוליטיקה הישראלית ניהלה בצורה שגויה, בייחוד ביחס לערבים", אומר מנדס-פלור. "אבל גם כשהוא ניהל עימות פומבי, הוא תמיד זכה ליחס של כבוד. בן-גוריון, למשל, כיבד מאוד את האינטלקט של בובר, בייחוד את הפרשנות שלו לתנ"ך, ומאוד רצה את האישור שלו".

עטיפת הספר "מרטין בובר: חיים של אמונה ומחלוקת"

לדברי מנדס-פלור, אם בובר היה חי היום, הוא "ללא ספק היה מוטרד מאוד מהמצב הפוליטי הנוכחי בישראל. לפני מותו בשנות ה-60, בובר כבר היה מוטרד ממה שהוא ראה כהקמתה של מדינת ישראל באמצעות אלימות, תביעת זכויות ובריחתם של מאות אלפי פלסטינים מבתיהם כדי לפנות מקום למדינה יהודית", הוא אומר. "בובר חש שזו טעות יסודית ושזה יוצר עיוות מוסרי בפרויקט הציוני".

מנדס-פלור מודה שדרושה גם הבנה מסוימת של ניואנסים ושל הרקע ההיסטורי כדי לבחון את הנושא בהקשר המורכב שלו. דאגתו של בובר בנוגע לעימות עם האוכלוסייה הערבית בפלשתינה באה על רקע רחב יותר של ההיסטוריה האירופית של המאה ה-20. הוא מציין שהיהדות התמודדה אז עם אנטישמיות אכזרית שנתפסה לעתים כאפוקליפטית, ואכן הוכחה ככזאת בתקופת השואה.

הוא מודה שבאותן נסיבות היסטוריות בובר הבין שהדחיפות של הפרויקט הציוני הייתה דאגה טבעית, למרות ההסתייגויות שהיו לו בנוגע למדינת ישראל.

"בובר תמיד ניסה לשאול, 'איך אנחנו יכולים לאזן את אכזריותה של האנטישמיות מבלי לזנוח את משימתה הרוחנית והתרבותית של הציונות?'", אומר מנדס-פלור.

"הוא חי במתח הזה בין הדחיפות המדינית של הציונות – להקים בית מוגן לעם היהודי – לבין הדבקות בתכליתה ובמשימתה הרוחניות יותר".