זירת הבלוגים

העוול נעשה לא רחוק מביתי

אכתוב תחושות מהבטן בניסיון לעורר, רגש, עצב, פיוז קצר, שישאיר אולי גם אתכם ערים לנזק המצטבר

13/01/2020 15:42
מור אופק

בילדות למדתי לא להאמין למלאכי חזקיה.

בכל פעם כשהוא אמר 'מטוסינו שבו בשלום לגבולם' אבא שלי היה צוהל בציניות. אפשר לחשוב מי חיכה להם שם למטה בלבנון או עזה או מה זה בעצם משנה.

עניינים ברומו של עולם בסלון של סבתא רוסיה אבל לא בעניין שלנו. דודים, בני דודים, כותרות עיתונים, יאיר גרבוז, 'דבר אחר' .

כל יום שישי בואך ארוחת שישי של עוף ואורז שנדבק לרגליי היחפות המתריסות על רצפת החדר אוכל הקפואה.

גדלתי בקיבוץ מעוז חיים, בין השמש שדפקה בראש לבין המכונה האידיאולוגית המשומנת של המזמרה ההידראולית במטעי התמרים אשר בעמק בית שאן, לימים עמק המעיינות.

גדלתי בקיבוץ מעוז חיים, בין השמש שדפקה בראש לבין המכונה האידיאולוגית המשומנת של המזמרה ההידראולית במטעי התמרים אשר בעמק בית שאן, לימים עמק המעיינות

הסחות דעת, כדורגל, פוליטיקה, סרטי קאלט יהיו מנת חלקי עד שגוש ענק בגרון איים להתפוצץ.

אבל מי כמו הנכד של האדם החדש יעז להגיד משהו שיתפרש חלילה כפגיעה אישית.

אז מפה לשם שחררתי את 'כיבוי אורות' לאור. 2017 הוצאה עצמית (אינדיבוק).

עדות חיה לעוול הגדול. הניתוק הרגשי. איזה דפוק יצאתי, הנה תקראו את הספר. אין שם טיפת חמלה, אין שם טיפת אמפתיה. רק ציניות וקשרים הזויים בין אדם חדש למשפחתו, הוריו ואחיו.

חבריו וחבורותיו. שורה של מעשי אלימות מינית בין שומר לילה לילדים, אונס קבוצתי ועוד.

עדות חיה לעוול הגדול. הניתוק הרגשי. איזה דפוק יצאתי. אין שם טיפת חמלה. רק ציניות וקשרים הזויים בין אדם חדש למשפחתו, חבריו וחבורותיו. שורת מעשי אלימות מינית בין שומר לילה לילדים, אונס קבוצתי ועוד

הספר עורר הרבה אמוציות וגרר אותי למסע ברחבי הארץ לפגוש את הטראומה בעיניים.

מועדון לחבר, פסנתר, קפה ועוגה לפני, בעיטה לראש אחרי. קרוב לארבעים קיבוצים מהצפון ועד לעוטף עזה ובחזרה.

חתיכת מסע התאבדות לבוא ולהגיד לבולשביקים: תראו איזה נזק עשיתם. אני לא מרגיש כלום, אני יורד מהפסים, אני כבר ילד אמתי כמו כל הילדים.

מנסה לרדוף אחרי איזה אידיאל דמיוני ובלתי אפשרי ולהשיג אותו מול הבנות שלי ולהוכיח להן שאולי זה אפשרי להרגיש, להתגעגע, לאהוב.

כשהספר יצא עוד לא הייתי מודע לגדול האסון אבל זה מה שיפה בתהליך.

חתיכת מסע התאבדות לבוא ולהגיד לבולשביקים: תראו איזה נזק עשיתם. אני לא מרגיש כלום, אני יורד מהפסים, אני כבר ילד אמתי כמו כל הילדים

בסיום סיבוב ההופעות, עת סגרתי מעגל חשמלי בין אסון א' לזוועה ב', יכולתי להגיד לחברי מעוז בביטחון:

יש לי בשורות טובות בשבילכם: אתם לא לבד.

בכל קיבוץ התרחש לו איזה אסון על רקע אלימות מינית שהרשויות טרחו לטשטש היטב.

הם לא רוצים שנשאל שאלות, הם לא רוצים שנערער את היסודות.

.*  *  *

הבולשביקים תקועים בוויכוח האם זה נכון או לא נכון לבוא בטענות, האם חלק סבלו או חלק לא סבלו בלינה המשותפת, ואני צולל ומתעמק ברגעים ההם בין גיל אפס לשלושה שבועות.

אימא מניחה אותי על רצפת הלינוליאום והולכת.

הבולשביקים תקועים בוויכוח האם זה נכון או לא נכון לבוא בטענות, האם חלק סבלו או חלק לא סבלו בלינה המשותפת, ואני צולל ומתעמק ברגעים ההם בין גיל אפס לשלושה שבועות. אימא מניחה אותי על רצפת הלינוליאום והולכת

היא תחזור לקחת אותי בארבע. בשמונה בערב היא תחזיר אותי לבית התינוקות. כוחותינו שבו הביתה בשלום.

פרידה על בסיס יומיומי, אני הופך להיות אפאטי למטפלות, למגע אדם.

הפרידה הזאת היא מה שקובעת. העוול נעשה קרוב לביתי.

שרוול תקוע מתחת לחולצת הכפתורים מחכה ליד מנחמת שתחלץ טיפת חום מהמרפק.

איזה אושר, שניה וחצי של שכרון חושים ויאללה לטפס על איזה גבעה ולהשקיף על הנוף. ולהדחיק.

ומכאן עוד ועוד תובנות, תמיד לקחת צד, אף פעם לא להאמין למה שאומרים בחדשות.

אכתוב תחושות מהבטן בניסיון לעורר, רגש, עצב, פיוז קצר, שישאיר אולי גם אתכם ערים לנזק המצטבר על דסק החדשות של מלאכי.