בשני לאפריל שנת 1913, בתיאטרון השאנז אליזה, התעוררה מהומת אלוהים. על הבמה הוצגה יצירת הבלט "פולחן האביב" של להקת הבלט רוס (הבלט הרוסי) לפי הלחן של סטרווינסקי והכוריאוגרפיה של רקדן הלהקה ניז'נסקי. נושא היצירה פשוט מאין כמוהו – שיחזור פולחן פגאני של הקרבת בתולה לאלים בקרב שבט ממוצא סלאבי, טרם הגעת הנצרות.

חברי להקת הבלט רוס, אשר הגיעו מסנט פטרבורג לפריז על מנת להצטרף לגל אומנותי חדש ומודרני, במטרה לעורר את עולם הבלט השמרן, לא דימיינו לעצמם את עוצמת התגובות ליצירה זו. יצירה שביקשה לחשוף את הקהל האנין לזמנים פראיים של האנושות.

המהומה שהתעוררה בזמן מופע הבכורה הייתה כה רועשת, עד כי הרקדנים התקשו לשמוע את התזמורת וניז'נסקי תופף בידיו על מנת לסמן לרקדנים הנבוכים את הקצב, ודרש כי ימשיכו לרקוד את היצירה ויהי מה.

המהומה שהתעוררה בזמן מופע הבכורה הייתה כה רועשת, עד כי הרקדנים התקשו לשמוע את התזמורת וניז'נסקי תופף בידיו על מנת לסמן לרקדנים הנבוכים את הקצב, ודרש כי ימשיכו לרקוד את היצירה ויהי מה

המהומה שפרצה באולם התיאטרון נבעה מכך שהצופים שהתכנסו באולם חזו בדבר שלא ראו קודם לכן בחייהם. דבר ששבר כל מוסכמה ועלה הדמיון הפרוע ביותר של חובבי הבלט והמחול באותה העת.

כך, שינוי קטן כמו הפניית רגלי הרקדנים פנימה וצמוד לקרקע לעומת הבלט הקלאסי בו מפנים את הרגליים כלפי חוץ תוך שאיפה תמידית מעלה, שינה את עולם המחול לעד.

הקהל, שלא שיער כי הוא עומד להיות עד לתעוזה כזו, לא הצליח להתאפק עד סוף היצירה, שאורכה אינו עולה על 40 דקות. אוהדים נפעמים ומתרגשים התווכחו בקול עם צופים זועמים שהפכו תוך זמן מועט לשונאים של ממש.

הקהל, שלא שיער כי הוא עומד להיות עד לתעוזה כזו, לא הצליח להתאפק עד סוף היצירה, שאורכה אינו עולה על 40 דקות. אוהדים נפעמים התווכחו בקול עם צופים זועמים, שהפכו במהרה לשונאים של ממש

באותו הערב של ה-2 באפריל 1913 בתיאטרון השאנז אליזה, ידעו אותם אנשים בקהל, ללא הבדל אם היו מעריצים או שונאים, כי חזו במשהו חדש, שניפץ את הזמן ופרץ באופן מוחשי לעולם. הם ידעו כי חזו באוונגרד.

בצרפתית, אוונגרד מתייחס ל"משמר קידמי" ובאמנות ובהגות הכוונה לאומנים ויצירות שאינם מנותקים מהחברה אך גם מקדימים את זמנם ומרמזים על הלך מחשבה חדש שאין לעצור אותו. אין זה אומר כי אוונגרד היא מילה נרדפת ל"חדשנות" אלא להבנה מחודשת שלא התקיימה קודם של המציאות והוצאתה לפועל.

כל התנאים האלו אינם יכולים להגדיר את הקבוצה החברתית הישראלית של אוהדי ראש הממשלה המכונים לעיתים "ביביסטים" ולאחרונה בעזרת דבקותו של הד"ר אבישי בן חיים – "ישראל השנייה". אך בעוד שכולם אוהבים לעסוק בנושא זה, אני רוצה לחזור, כפי שרמזה ההקדמה הארוכה, למקרה בו אותו ד"ר אבישי בן חיים הגדיל וכינה אותה חבורה של כמה אלפי מבוגרים, ברובם יוצאי עדות המזרח "אוונגרד תוסס".

אני רוצה לחזור למקרה בו ד"ר אבישי בן-חיים הגדיל וכינה את אותה חבורה של כמה אלפי מבוגרים, אוהדי רה"מ המכונים לעיתים "ביביסטים, ולאחרונה בעזרת דבקותו "ישראל השניה", בכינוי: "אוונגרד תוסס"

אני לא כופר בכך שלקבוצה זו יש מקום וסיבה אמתית להתקבץ, לאהוד את ראש הממשלה, להפגין נגד מה שהם תופסים כעוולה למושא הערצתם ולהשמיע את קולם. אך לא ניתן לקרוא לאותה חבורה, מרתקת ככל שתהיה, אוונגרד.

בביטחון גדול ניתן להגיד כי הם לא יצרו דבר, לא תרמו דבר שלא נראה קודם או מתקדמים למקום כזה, ונראה כי אינם מבקשים לעשות זאת.

אף יותר מכך, אין לראות בהם יצירה ישראלית אותנטית, אלא חלק מזרם גובר במערב של פופוליזם שמאס בדמוקרטיה הליברלית. וזאת זכותם.

ניתן להגיד בביטחון כי הם לא יצרו דבר, לא תרמו דבר שלא נראה קודם, ונראה כי אינם מבקשים לעשות זאת. יותר מכך, אין לראות בהם יצירה ישראלית אותנטית, אלא חלק מזרם פופוליסטי שמאס בדמוקרטיה הליברלית

כך נשארנו עם ד"ר אבישי בן חיים, דמות מכובדת, אמינה, שהצליחה לתווך ולקדם מידע על החבר, על שלל המחנות הפוליטיים שמוקירים את תרומתו לתיווך השסע העדתי באופן רהוט ומשכנע.

דווקא לאור כל התארים המחמיאים והכנים האלו עולה בי צמרמורת קרה המשתלטת על מחשבתי – האם עד כדי כך אנו חיים בתקופה בה למילים כבר אין משמעות? או אולי ריקון המילים מתוכנן ואמתותן הוא האוונגרד התוסס? נותר רק להשאיר שאלה פתוחה ומטרידה זו למחשבותיו של ד"ר אבישי בן חיים.

מומחה לכלכלה התנהגותית ועוד דברים שאולי יעניינו אתכם. מסתובב בין תל אביב למוסקבה