הבטתי לתוך העיניים שלה ופשוט ידעתי. הייתה הכרה מיידית לכך שהיא חוותה משהו שאסור היה שאי פעם יקרה. משהו בטון שלה, בתנוחת הגוף, בשפה המוכרת כל כך של אלו ששרדו תקיפה, עורר את המודעות שלי. והיא לא הייתה לבד בחדר, ממש לא. עמדתי מול חדר של בני נוער יהודים, שבחרו להשתתף בשיחה על MeToo# ורוחניות, כשאני מוקירה תודה על האומץ של מנהיגי הקהילה שהזמינו אותי לערוך שיחה כה פתוחה וחשובה.

השיחה הזו קריטית מאוד. מחקרים שבוצעו ב-2018 (כמו זה וזה) גילו כי אחת מתוך 4 בנות ואחד מתוך 6 בנים יעברו תקיפה מינית לפני גיל 18. מאותם ילדים, 2 מתוך 3 יהיו בגילאי 12 עד 17. מתוך כל 1,000 תקיפות מיניות, רק 310 מדווחות. ומתוך כ-63 אלף מקרים של התעללות מינית המדווחים, 93% מהתוקפים היו אנשים שהקורבנות הכירו.

ניסיון החיים שלי מיקם אותי בליבן של שיחות כאלו, מתנה כואבת שלמדתי לנווט דרכה, אפילו להעריך.

גדלתי בתור בתו של מורה כריזמטי ששינה את עולם המוזיקה והרוחניות עבור רבים כל כך. הוא כתב אלפי מנגינות, שהחיו מחדש תרבות שהפכה לחסרת חיים ומתאבלת אחרי השואה. המוזיקה שלו הפכה לכה מושרשת במרחבים היהודיים, עד שרבים אמרו כי היא הפכה להתגלמות התרבות היהודית עצמה, כפי ששמעתי פעם. הוא היה "פעימת הלב של העם היהודי". בנימה אישית, פעימת ליבו הרגישה כמו שלי.

כאשר אבי, הרב שלמה קרליבך, נפטר בפתאומיות ב-1994, ניסיתי למלא את החלל שנפער בכך שהופעתי במקומו ועל ידי הרמת הדגל שירה והוראה מסביב לעולם. הוא הפך להיות חלק כה עמוק מהעבודה הצומחת שלי, ואני קראתי את שמו בתדירות כה רבה, עד שאנשים לא הצליחו להבדיל ביני לבינו.

וכך, כשמספר נשים החלו ב-1998 להאשים את אבי בהטרדה מינית והתנהגות מינית בלתי הולמת, לא הצלחתי ליישב את העבודה הקדושה שלי/שלו והתיאור של מטרידן שמעולם לא הכרתי. המידע הזה הרגיש כמו חילול של היחסים שלי עם אבי, זה פגע ביכולות שלי לכבד אותו, ביכולת שלי לאהוב אותו כפי שאהבתי קודם לכן. והיתה טינה על כך שהוא לא יכול להגן על עצמו או לענות לשאלות שלי, שלא לדבר על אלו של מי שהאשימו אותו.

עד לפני שנתיים, עם הפרסום של הפוסט שלי בטיימס אוף איזראל My Sisters, I hear you, מעולם לא הגבתי פומבית להאשמות, על אף שנתקלתי בשיח כל הזמן. נטל השתיקה שלי החל להעיב עלי, והרגשתי שאני קרועה באופן מתמיד בין הרצון לכבד את אבי והצורך הנואש לדעת את האמת. אפילו עכשיו אני מרגישה את המתח הזה, בתור בתו האוהבת ובתור אישה המקדמת את כבודן של הנשים.

עשיתי כמיטב יכולתי להפריד את עצמי מהמחלוקת סביב פעולותיו של אבי במשך זמן רב, אבל ב-2017, כשתנועת MeToo# הגלובלית גרמה לתגובה בקהילה היהודית, הבחירה נעשתה עבורי. ההופעות שלי בוטלו, ושם המשפחה שלי לפתע נראה כמו טריגר לטראומה של נשים.

באופן אירוני, הכעס על יחסו לנשים נערם על הראש של הבת שלו. חרם על אבא שלי הפך לתקיפה נגדי. וכך, נאלצתי לפקוח את עיניי, משהו שאני רואה בתור מתנה עמוקה, עד כמה שזה מכאיב לקבל אותה.

אני מבינה עכשיו שלא בידלתי מספיק את עצמי ממנו. אולי האבל הפרטי שלי והרצון לשמור עליו קרוב אלי, מנעו ממני להיישיר מבט אל המצב. כי אם הייתי מתמודדת עם השערוריה, המשמעות הייתה שאני לא יכולה להחזיר אותו ולהבין שחוסר היכולת שלי לקבל את החלקים שלו שהייתי רוצה שלא יהיו אמיתיים נובע מחוסר היכולת שלי לשחרר אותו. משהו בתוכי היה צריך למות על מנת שאוכל להתמודד עם האמת המורכבת הזו.

כך, עמדתי באותו חדר מלא בני נוער כואבים, אחת מתוך כ-15 שיחות ציבוריות שניהלתי, חדר מלא בחוויות מאוד בלתי הוגנות, חדר מלא בעדות של תוקפנות מטרידנית מערכתית, חדר מלא באשמה עצמית מופנמת. ובנוסף, אם הייתי יכולה לזכות לארח את אבא שלי באותו מקום, הייתי אומרת לו שהוא טעה. הייתי עומדת לצד אבי שם, אבל לא הייתי בצד שלו. זו היתה ההתחלה החדשה שלו.

אבל למדתי משהו חשוב, משהו שאני משתפת בכל מקום שאני הולכת אליו: אנחנו לא יכולים לחכות להתחלה של מישהו אחר לפני שאנחנו מתחילים את הדרך של אמונה מחדש. זו אמת פנימית, כזו שכל אחד מאיתנו צריך להחליט לעצמו.

האמונה המלאה והמפותחת יותר הזו היא ההכרה בכך שכל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל עם עבודה פנימית לעשות. מה שקורה סביבכם או לכם יכול לעזור לכם להתקדם לכיוון הנכון, אבל זה רק הדלק עבור המסע האמיתי יותר של גילוי עצמי; זה לא מגדיר אתכם.

זה לא שהפסקתי לאהוב את אבא שלי. אני לעולם לא אפסיק. אבל ראיתי יותר מדי מכדי לעצום עיניים. הדמעות שלי שומרות על עיניי פקוחות, ואני רואה לתוך העיניים של קהילות שאני מבקרת שהעבודה הקדושה של אמונה רק החלה. הנסיעות שלי והכאב שלי לימדו אותי שאין קהילה בה ההתעללות לא קיימת, אין מקום בו ילדים מעולם לא מקבלים יחס שגוי ומחולל. למדתי יותר מידי מכדי להישאר בשקט.

מעולם לא ציפיתי שההאשמות נגד אבי יביאו אותי לכזה צער ותכלית. אני מבינה עכשיו שהמקום שהביא לי את הכאב הגדול ביותר גם העצים אותי להציע חוזק לאחרים הנמצאים גם הם בכאב גדול. המוזיקה שלי השתנתה לנצח בעקבות ההבנה הקשה הזו. הקול שלי כבר לא אותו דבר.

התקווה העמוקה ביותר שלי היא שבני הנוער באותו חדר, וכל האנשים מכל המגדרים בכל המקומות, ידעו שעל אף שהחיים קשים, אף אחד לא לבד וכל אחד מאיתנו אמיץ יותר ממה שאנחנו מבינים. ככל הנראה, יותר משליש מהנשים שדיווחו על אונס לפני גיל 18 חוו אונס בתור בוגרות.

אנחנו חייבים לנווט דרך המבוך הזה של מציאות נוראית, לכעוס עליה, לבכות כמה שאנחנו מרגישים, ומאותו מקום של אומץ, לעבוד כדי ליצור שינוי מהותי. ולזכור: ההלם של התעוררות הוא לא מפחיד כמו המשך השינה דרך הכאב.

הברכה של אמונה מחדש היא זו שאני מאחלת לשתף – בתור אמא, בתור בת, בתור אישה, בתור יהודיה, בתור אקטיביסטית. העבודה ממשיכה.

נשמה קרליבך היא זמרת, יוצרת ואשת חינוך המופיעה ומלמדת ברחבי העולם. כאמנית, הייתה שש פעמים ברשימה המורחבת של המועמדים לפרסי הגראמי ומכרה יותר ממיליון אלבומים - מה שהופך אותה לאחד מהאמנים היהודים המצליחים בעולם. לאחרונה הוציאה את האלבום העשירי שלה, "Believe".