זירת הבלוגים

אשקלון לנצח

נסים מזרחי אומר שמצביעי הימין מצביעים בעד חום המשפחה. וכיבוש? אין כיבוש אצל נסים מזרחי. התאדה הכיבוש

פרופ' נסים מזרחי, צילום מסך מ"כאן"

"אשקלון לנצח" – את שתי המלים האלה שולח לי חבר במייל קצר מאוד כל כמה חודשים. הוא לא צריך להוסיף מלים. אני מכיר את הקוד. יצא ככה שאת שנות ההתבגרות שלו הוא עשה באשקלון. ויצא ככה שהיה לו אז חבר, גדעון קראו לו, שהיה אומר לו: "אתם, החברים, מדברים על סרטים, ומדברים על מורים, ומדברים על כדורסל, לא חשוב על אתם מדברים, כי בסוף, בלב, אתם מתכוונים רק לדבר אחד: לזיונים".

יצא ככה שהיה לו אז חבר, גדעון קראו לו, שהיה אומר לו: "אתם, החברים, מדברים על סרטים, על מורים, על כדורסל, לא חשוב על אתם מדברים, כי בסוף, בלב, אתם מתכוונים רק לדבר אחד: לזיונים".

עברו שנים מאז שהוא סיפר לי על הגדעון הזה ועל המשפט הקבוע שלו. אבל מאז, בכל פעם שמתלקח ויכוח פוליטי, מגיע הרגע שאחד המתווכחים אומר לאחרים שלא מסכימים איתו מה שהיה אומר גדעון מאשקלון: "לא חשוב מה שאתם אומרים, אני יודע שבסתר לבכם יש לכם כוונה אחרת". וכיוון שזה קורה הרבה, הוא שולח לי שוב ושוב את הקוד: "אשקלון לנצח".

אז אחרי ההקדמה הקטנה הזאת ניגש אל הראיון שנתן הסוציולוג נסים מזרחי לבעלת הטור בהארץ קרולינה לנדסמן ב-26 בדצמבר. הרבה מלים עפו ועפות סביב הראיון הזה, ואני רוצה להוסיף את השתים וחצי מלים של גדעון מאשקלון ושלי.

מזרחי בא להסביר את דפוס ההצבעה של רבים מן המזרחים בישראל למען מפלגות הימין. והוא טען שהשמאל אשם בכך, כי השמאל מזלזל במסורת המשפחתית של יהודי המזרח (והם, חושב מזרחי, רואים בלאומיות היהודית הרחבה של המשפחה), כי השמאל מזלזל במסורת הדתית של יהודי המזרח (והדת, אומר מזרחי, רואה בגויים זרים שמותר וצריך להפלות אותם). ואז, הוא מסביר, דפוס ההצבעה לימין הוא – בעומק הדברים – לא הצבעה בעד הימין אלא הצבעה נגד השמאל, הצבעה שהיא בעצם מחאה כנגד עולם הערכים הליברלי שבז לעולם הערכים "המזרחי"(לא אני אומר שיש דבר כזה. מזרחי אמר).

ואז, הוא מסביר, דפוס ההצבעה לימין הוא – בעומק הדברים – לא הצבעה בעד הימין אלא נגד השמאל, שהיא בעצם מחאה כנגד עולם הערכים הליברלי שבז לעולם הערכים "המזרחי"(לא אני אומר שיש דבר כזה. מזרחי אמר)

אני לא מסכים עם מילה אחת של מזרחי, אבל נניח לרגע שהוא צודק. אנחנו חיים בעולם פוליטי עירני מאד – מפלגות נופלות ומפלגות קמות, מפלגות משתנות מן הקצה אל הקצה, ישראלים הקימו ים של עמותות פוליטיות, ישראלים מצביעים אחרת לכנסת ולמועצות מקומיות. ואין מחסור גם במפלגות סקטוריאליות- חרדיות, או דתיות-עדתיות, או ערביות, או רוסיות.

אם מזרחי צודק – למה לא הקימו מזרחים מפלגה עדתית שמאגדת את כל אלה שמזרחי, בתיאוריה שלו, מאגד לאגודה אחת – כל המזרחים כולם? אם האג'נדה האמיתית של המזרחים היא המסורת האנטי ליברלית שמייחס להם מזרחי (לא אני), למה הם צריכים להסתיר אותה מאחורי האג'נדה של הכיבוש של הליכוד?

התשובה הפשוטה שלי לתיאוריה המזרחית הזאת היא שהמזרחים מפריכים אותה. והם עושים זאת בביטוי הברור ביותר שישראלים נותנים לדעותיהם: במפלגות שלהם ובהצבעה למען מפלגות.

התשובה הפשוטה שלי לתיאוריה המזרחית הזאת היא שהמזרחים מפריכים אותה. והם עושים זאת בביטוי הברור ביותר שישראלים נותנים לדעותיהם: במפלגות שלהם ובהצבעה למען מפלגות

למה ניכשלו כל הנסיונות שנעשו – כמו זו של תמ"י של אהרן אבו חצירא – להקים מיפלגה עדתית מזרחית כוללת בישראל? למה הצליח רק הנסיון להקים מיפלגה שחיברה בין העדתי-מזרחי לבין עולם הישיבות ( שבו הפלית המזרחים היא חמורה הרבה יותר מאשר בעולם הליברלי. אבל על ההפליה הזאת עובר מזרחי בשתיקה. הוא הרי עסוק בחטאי הליברלים)?

ולמה דווקא הנסיון של ש"ס יצא לדרך בראשות רב שהיה יונה מדינית צחורה, ושהדריך את ש"ס להיות שותפה לממשלת רבין השניה? ולמה בשנים האחרונות הפכה ש"ס את עורה המדיני ונעשתה ימנית? כל השאלות האלה בורחות מתחת לשטיח העדתי-מזרחי שפורש מיזרחי.

והן בורחות כי הוא, כמו גדעון מאשקלון, לא מאמין לאנשים שהם מצביעים בבחירות למיפלגות שהם מאמינים בדרכן. הוא יודע טוב יותר מן המזרחים למה מצביעים המזרחים.

והן בורחות כי הוא, כמו גדעון מאשקלון, לא מאמין לאנשים שהם מצביעים בבחירות למיפלגות שהם מאמינים בדרכן. הוא יודע טוב יותר מן המזרחים למה מצביעים המזרחים

נעצור רגע. היתה בישוב היהודי בארץ ישראל אפליה של תימנים עוד בימי דגניה. אחר כך, כאשר הגיעה העליה הגדולה מארצות ערב, היתה אפליה של מזרחים, והיתה גזענות, והיו סטריאוטיפים אידיוטיים ומעליבים.

אבל מי שרואה רק את המצוקה המזרחית, מי שמפריד אותה ממצוקת העליה הכוללת – לא קרא את ברנר על שבע אפליות ושבעים ושבע דעות קדומות עוד בשנות העשרים, ולא קרא את רונית מטלון שלא רק כתבה היטב על אפלית מזרחים, היא כתבה גם על אפלית רוסים ועל אפלית פלסטינים.

הצעקה המזרחית מוצדקת. בתנאי שלא מפרידים אותה מצעקות אחרות. בתנאי שהיא לא באה להשתיק צעקות אחרות. והצעקה של נסים מזרחי באה מאד להשתיק צעקות אחרות.

הצעקה המזרחית מוצדקת. בתנאי שלא מפרידים אותה מצעקות אחרות. בתנאי שהיא לא באה להשתיק צעקות אחרות. והצעקה של נסים מזרחי באה מאד להשתיק צעקות אחרות

מזרחים שלא הקימו מפלגה מזרחית אמרו, ואומרים, לנסים מזרחי, שהם לא רואים את המצוקה שלהם בניפרד, והם רוצים לראות את עצמם קודם כל כישראלים, ורק אחר כך כמזרחים. ומי שתוקע אותם בפינה הניבדלת הוא נסים מיזרחי ודומיו. כי מזרחי עושה את ההפך ממה שצפוי מסוציולוג – הוא רואה רק את הפינה שלו, הוא לא רואה פינות אחרות. והוא מסרב לראות מידות ופרופורציות.

למה הצביעו רבים מן המיזרחים בעד מפא"י הההיסטורית בשיא ימי המעברות והאפליה? מזרחי ודומיו אומרים שהישלו אותם, שהוליכו אותם שולל. ואני שואל: מי מתייהר כאן? מי שם עצמו מעל הוריו והורי הוריו? פליטים שוכני מעברות סבלו מאוד-כלכלית ותרבותית, ודתית. אבל היו להם פרופורציות. היתה להם יכולת השוואה. הם ידעו שקר מאד במעברה, ושמכנים אותם בשמות מעליבים, אבל הם גם ידעו שהציונות נתנה לפליטים היהודים תעודת זהות, וכרטיס קופת חולים, ותור לשיכון. והם גם הביטו הצידה וידעו מה עלה בגורלם של הפליטים הפלסטיניים אחרי הנכבה.

ולמה הצביעו רוב הישראלים בעד ממשלת רבין, ובעד ממשלת ברק? כי אנשים משתנים, ועדות משתנות, ודעות משתנות. ורק גזענים, וכמה אקדמאים שמאוהבים בתיאוריות הנוקשות שלהם, מתארים עדות סגורות, וחסרות אופק אל עדות אחרות, וחסרות תמונה כוללת של ישראליות, ומצביעות על פי איזו אג'נדה נסתרת ולא על פי דעות גלויות. יש עדות סגורות. פרומיל אחד של הישראלים הם נטורי קרתא. כל האחרים נעים, ומשתנים, וניפתחים, ומצביעים, ומשנים את הצבעתם.

ולמה הצביעו רוב הישראלים בעד ממשלת רבין, ובעד ממשלת ברק? כי אנשים משתנים, ועדות משתנות, ודעות משתנות. ורק גזענים, וכמה אקדמאים שמאוהבים בתיאוריות הנוקשות שלהם, מתארים עדות סגורות

פוסט כזה צריך לקצר. אז מותר לקפוץ אל דפוס ההצבעה בשנים האחרונות של מזרחים רבים לימין. זו לא הצבעה מזרחית. זו הצבעה בעד הכיבוש. זאת האג'נדה הגלויה, החזקה, המתחזקת יום יום בכל מהדורת חדשות, של מיפלגות הימין. ומי שמצביע בעדה עושה את זה בגלל הגלוי והברור, לא בגלל איזה עדתיות סמויה.

והגלוי הוא שהכיבוש מחנך אנשים. ולאחר הקריסה של תהליך אוסלו הוא מחנך עוד יותר. עצם ההתמשכות של הכיבוש עושה אותו נורמאלי. וכאשר יש בישראל איום בטחוני אמיתי באויר, אנשים, גם בארצות אחרות, נענים לנורמליות של הכוח, ועוצמים עיניים כלפי ההשחתה והברוטאליות שבהפעלת כוח לא הכרחית ולא חיונית.

חיידק טורף של אלימות ואכזריות נדמה לאנשים כמו חיסון הכרחי בסביבה מזרח תיכונית (כן, הם מביטים מסביב ורחוק) כנגד אלימות גדולה יותר.

עצם ההתמשכות של הכיבוש עושה אותו נורמאלי. וכאשר יש בישראל איום בטחוני אמיתי באויר, אנשים, גם בארצות אחרות, נענים לנורמליות של הכוח, ועוצמים עיניים כלפי ההשחתה והברוטאליות שבהפעלת כוח לא הכרחית ולא חיונית

תוסיפו לזה את קריסת מדינת הרווחה הישראלית (שהיא אשמת השמאל הגדולה. אשמת העדתיות קטנה ממנה). משמעותה של הקריסה הזאת היא שאין כלים אמיתיים, ממשלתיים, לתקן את אי השיוויון העמוק שבין הישראלים. וזה משמיט מידי השמאל את היכולת להציע למעמד הבינוני ומטה שיפור משמעותי במצבו.

כי כשממשלות מוותרות על מעורבותן המסיבית, השוק יודע רק לשכפל עוני (יחסי. כי גם כאשר רמת החיים הכללית עולה, סובל העני לא רק מן העוני שלו, אלא גם מן הפער שגדל בינו לבין העשירים ממנו).

אבל אצלנו הממשלות לא ויתרו על מעורבותן. מדינת הרווחה הישראלית חיה ונושמת בשטחים הכבושים. מפעל ההתנחלות הענק לא בידי השוק הוקם ולא השוק מתחזק אותו. הוא הוכחה צועקת שכשממשלה רוצה להקים ולתחזק כלכלה היא יכולה, ובגדול.

אבל אצלנו הממשלות לא ויתרו על מעורבותן. מדינת הרווחה הישראלית חיה ונושמת בשטחים הכבושים. מפעל ההתנחלות הענק לא בידי השוק הוקם ולא השוק מתחזק אותו

ואז מדינת הרווחה הכובשת, שמונעת מענייה שלה מדינת רווחה, מספרת להם שהם חזקים וגאים בלאומיות שלהם, ומספקת להם ביטחון בעולם חסר ביטחון,  וגם משקרת להם שהליברלים "שכחו מה זה להיות יהודים". ואז בא אקדמאי, חוזר על השטות הזאת ועוזר לתעתוע הזה. מצביעי הימין מצביעים בעד כיבוש. לא, אומר מזרחי, הם מצביעים בעד חום המשפחה. וכיבוש? אין כיבוש אצל נסים מזרחי. התאדה הכיבוש.

תקציר הפוסט הבא: משמח ומפתיע לטובה: כתב יד בלתי גמור שנישאר בעזבונה של רונית מטלון צועד בראש רשימת רבי המכר. "שלג" הוא ספרות במיטבה, במורכבותה, בלבטיה. וצריך היה עורך נבון, ורגיש לספרות, כמו דרור משעני, שידע איך להביא בפני הקוראים טקסט שנמצא בטיוטות רבות. וגם משהו על השאלה האתית של לפרסם טקסט שסופרת החליטה בחייה שלא לפרסם.