המחוגים של השעון הקטן אומרים שכבר שמונה ושתי דקות. אני יושבת על כסא המטפלת ומחכה. חמים ונעים אצלי בקליניקה, בחוץ קר, גשם. יהודה בדרך כלל מאוד מאוד דייקן, אני חושבת לעצמי, אני מתפתה להציץ בטלפון בינתיים, להסתכל שוב בפייסבוק, להסיח את הדעת. תמיד קיים הפיתוי הזה, להסחת הדעת. במקום זה אני מסתכלת החוצה מהחלון. חושך בחוץ, והגשם שיורד נראה, מתחת לאורות הפנסים הצהובים, כמו קווים זוהרים. כמו איך שילד מצייר גשם. אני מקשיבה לגשם, אני מקשיבה למחוגים של השעון הקטן. בשמונה ורבע הוא דופק בדלת.
"סליחה", הוא אומר, "הגשם…".
הוא מוריד את המעיל הרטוב, ומתיישב. אני מכינה לשנינו תה. סוכר אחד, נכון? אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה.
"חם ונעים פה", אומר יהודה.
אני מחייכת, יהודה מרים את כוס התה ושותה בזהירות מהתה הרותח.
"הגשם נראה יפה מכאן", הוא אומר
תסתכל על הטיפות מתחת לפנס, אני אומרת, כמה הן זוהרות.

המחוגים של השעון הקטן אומרים שכבר שמונה ושתי דקות. אני יושבת על כסא המטפלת ומחכה. חמים ונעים אצלי בקליניקה, בחוץ קר, גשם. יהודה בדרך כלל מאוד מאוד דייקן, אני חושבת לעצמי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"אני רוצה לספר לך משהו שקרה אתמול", הוא מתחיל, ואחר כך משתתק. אנחנו שותקים קצת, אחר כך הוא פותח את הריצ'רץ' של הסווטשירט שלו, מוריד אותו ונשאר עם חולצה קצרה. "חם פה", הוא אומר.
לכבות את המזגן?
"לא, זה בסדר".
העיניים שלו מושפלות ואני רואה שקשה לו לדבר. אני מסתכלת עליו, ככה כמו שהוא, לבוש בגי'נס ישן ובחולצת טריקו בצבע תכלת. למרות שאני רואה אותו בבגדים כאלה כבר שנה הוא עדיין נראה נבוך בתוכם. כמו עולה חדש, שבא ממקום לגמרי אחר, ובאמת, מבחינות מסוימות, זה מה שהוא.

אתה אף פעם לא מאחר, אני אומרת לו.
"בקושי הגעתי", הוא מרים אלי את עיניו, "רציתי לבטל אבל אז נזכרתי שפעם אמרת לי שכשאני הכי הכי רוצה לבטל, כנראה מאוד חשוב שכן אגיע. אז הקשבתי לך".
אני שמחה שבאת.
"קרה לי משהו היום, משהו שלא קרה לי אף פעם".
אני מקשיבה.

"בקושי הגעתי", הוא מרים אלי את עיניו, "רציתי לבטל אבל אז נזכרתי שפעם אמרת לי שכשאני הכי הכי רוצה לבטל, כנראה מאוד חשוב שכן אגיע. אז הקשבתי לך". אני שמחה שבאת. "קרה לי משהו היום, משהו שלא קרה לי אף פעם"

"את זוכרת את המנהל שלי בעבודה, נכון?"
זה שמדבר בזלזול לעובדים, ואפילו צועק?
"כן, כן, הוא… בדרך כלל לא אכפת לי ממנו בכלל, את יודעת את זה, הרי מה שאני לא רוצה לשמוע עובר מעלי".
מי שעומד מאחורי, מצדדיי או מלפניי…
"הוא העומד", יהודה משלים אותי.
באמת תהיתי אם הייתם משחקים את זה, אני אומרת.
"מחבואים?", מחייך אלי יהודה, "ברור. ילדים הם ילדים בכל מקום, את יודעת".
סליחה. תמשיך.
"אז היום, אחרי ישיבת הצוות, המנהל היה עצבני מהרגיל, כנראה שנזפו בו מלמעלה. הוא קרא לי לחדר ושטף אותי כמו…", יהודה משתתק בבת אחת, העיניים שלו מצטמצמות לשני פסים כהים, כאילו שהוא מנסה להבין משהו.
הוא שטף אותך באופן מיוחד? אני שואלת.
"לא, כרגיל, הפעם אני עליתי בפור כקורבן, זו לא פעם ראשונה, אבל… מה שקרה אחר כך…".
אני מסתכלת עליו, מזכירה לעצמי לא להאיץ, לא להאיץ, אני גם נזכרת פתאום איך היה מגיע אלי בהתחלה, עם חליפה שחורה, וכובע. בפעם הראשונה שנכנס לקליניקה הוא נראה לי כמו שחקן קולנוע, גבוה ויפה, עם העינים החומות והגדולות האלה, והחליפה שנראתה בדיוק בדיוק בדיוק תפורה עליו (למרות שאני יודעת שלא הלך לחייט עילית והשקיע אלפי שקלים בתפירתה), ואיך עכשיו, הגבר הזה, שהוא כבר בן ארבעים, נראה לי כמו ילד – ילד גבוה, עם זרועות דקות ומבט נבוך. גל של חמלה ממלא לי את הגוף.
"פתאום לא יכולתי להכיל את זה", אומר יהודה.
להכיל את מה?

אני גם נזכרת פתאום איך היה מגיע אלי בהתחלה, עם חליפה שחורה, וכובע. בפעם הראשונה שנכנס לקליניקה הוא נראה לי כמו שחקן קולנוע, גבוה ויפה, עם העינים החומות והגדולות האלה, והחליפה שנראתה בדיוק בדיוק בדיוק תפורה עליו

"לא יודע", הוא אומר, "פתאום לא יכולתי להיות שם יותר אפילו שניה אחת. מילמלתי משהו על כאב בטן, לבשתי במהירות את המעיל. אני זוכר שעשיתי תנועה אינסטינקטיבית לעבר הכובע שלי, לקחת אותו, ואז נזכרתי שכבר הרבה זמן אין לי כובע ופשוט ברחתי משם".
לאן ברחת? אני שואלת.
"הביתה. ברחתי הביתה".
אני מדמיינת את המנוסה שלו מהמשרד, את האצבעות שלו שמסתבכות עם המפתח בדלת, את העיניים שמלאות במשהו שהוא עוד לא מבין, אני נאנחת.
גם הוא נאנח. אחר כך הוא ממשיך, "הגעתי הביתה. נעלתי את הדלת פעמיים. ישבתי על הספה, אפילו את המעיל לא הורדתי ו…".
ו…?
"וזהו. ישבתי שם. לא יכולתי לזוז. בחיים לא קרה לי דבר כזה". יהודה מסתכל עלי, המבט שלו נעוץ בי, אני מרגישה קצת אשמה מול המבט הזה, אני משתדלת לסלק את ההרגשה הזו ולהיות איתו. "שלוש שעות ישבתי ככה", אומר יהודה, "הגוף שלי רעד במין רעידות מוזרות. לא מוכרות לי. לא הבנתי מה קורה לי ולמה אני לא מצליח לקום", המבט שלו ממשיך להיות נעוץ בי, "היה לי גם קשה לנשום, שלוש שעות! אני לא מבין את זה…".
פחדת, אני אומרת.
"הגוף שלי רעד", הוא אומר שוב, "אני לא מכיר את זה".
את מה אתה לא מכיר?
את הפחד.

"שלוש שעות ישבתי ככה", אומר יהודה, "הגוף שלי רעד במין רעידות מוזרות. לא מוכרות לי. לא הבנתי מה קורה לי ולמה אני לא מצליח לקום", המבט שלו נעוץ בי, "היה לי גם קשה לנשום, שלוש שעות! אני לא מבין את זה…"

פעם, בהתחלת הטיפול, סיפר לי יהודה שהוא נמצא בחובות ענקיים. הוא נקב בסכומים שלא יכולתי אפילו לדמיין. יש לו שש בנות ורק בן אחד, וכדי שהבנות יתחתנו עם חתנים ראויים צריך לתת הרבה כסף.
איך אתה ישן בלילה עם החובות האלה? שאלתי אותו אז.
"כמו תינוק", הוא ענה לי, "זה בכלל לא אכפת לי".
ומה יהיה עם החוב? שאלתי עוד.
הוא סיפר לי איזו בדיחה, שאני לא כל כך זוכרת, על איך יהודים לוקחים הלוואה מגמ"ח אחד ואיתה מחזירים את החוב לגמ"ח השני, ועוד בדיחה על זה שבסוף את כל חובות הגמ"ח הם מורישים, כלאחר כבוד, לילדים שלהם.
באמת שאתה לא מפחד בכלל? שאלתי אותו אז.
"אני לא מכיר את הרגש הזה", הוא ענה, "לשם מה זה טוב?"

וממה פחדת, במהלך השעות האיומות האלה על הספה? אני שואלת, מהמנהל?
"אני לא יודע בדיוק", עונה יהודה, "כלומר… כן, גם ממנו. אבל הבנתי שקורה כאן עוד משהו. הרי לא הגיוני שאפחד כל כך מהמנהל, מה גם שאני יודע שהוא צועק על כולם, זה אפילו לא אישי. זה היה כמעט בלתי נסבל, ההרגשה הזו".
אני מתארת לעצמי
יהודה אומר שהוא מתגעגע לזמן שהיה אדיש.
אנחנו יושבים ושותקים.

פעם, בהתחלת הטיפול, סיפר שהוא בחובות ענקיים. הוא נקב בסכומים שלא יכולתי אפילו לדמיין. יש לו שש בנות ורק בן אחד, וכדי שהבנות יתחתנו עם חתנים ראויים צריך לתת הרבה כסף. איך אתה ישן בלילה עם החובות האלה? שאלתי אותו אז. "כמו תינוק", ענה לי

"נו… תגידי כבר", יהודה אומר לבסוף.
להגיד מה?
"את מה שאת חושבת", הוא אומר, "רואים שאת רוצה להגיד משהו".
אמרת שהיית ככה שלוש שעות, אני אומרת לו, מה קרה אחר כך?
יהודה מספר שבסוף איכשהו הוא קם מהספה, הוא הרגיש מותש, כאילו שסערה עברה דרכו, הוא נפל על המיטה, ככה, עם הבגדים, נרדם במהירות שיא וישן עד הבוקר.
ואיך אתה מרגיש עכשיו?
"אמרתי לך", אומר יהודה, "לא רציתי לבוא היום, אז כנראה שאני עדיין לא מרגיש משהו משהו".

"אני מותש", הוא אומר עוד, "אני כל כך מותש".
אני שואלת אם הוא מפחד.
"ממה?"
שזה יחזור.
הוא מסתכל עלי, העיניים החומות שלו מבריקות לרגע ואז הוא משפיל את המבט, "תגידי כבר, הוא אומר בשקט, "תגידי מה את חושבת".
אני חושבת, אני אומרת לאט, שכאב תמיד נוגע בכאב, ואני חושבת שהיחס האלים של הבוס שלך נגע בזכרונות שלך. הרי אתה בא מעולם שהיתה בו הרבה אלימות.
"זה היה מזמן", הוא אומר.
אני יודעת, אני אומרת לו, אבל הרגש… עדיין כאן.

אני חושבת, אני אומרת לאט, שכאב תמיד נוגע בכאב, ושהיחס האלים של הבוס שלך נגע בזכרונות שלך. הרי אתה בא מעולם שהיתה בו הרבה אלימות. "זה היה מזמן", הוא אומר

גם זה היה בחודשים הראשונים של הטיפול, שאלתי את יהודה הרבה שאלות על הילדות שלו והוא סיפר לי, כל פעם קצת, על האלימות הנוראית שחווה.
זה התחיל כשהיה ממש קטן, בחיידר, עם הרבי. לרבי הזה היתה לו ציפורן גדולה מאוד. יהודה אמר שזה בשביל שיהיה מוכן לבא המשיח ואני לא הבנתי. הוא הסביר לי שעופות צריך למלוק, לא לשחוט, ואת זה עושים עם השיניים או עם הציפורן, קשה לי לזכור את כל ההסבר אבל אני זוכרת את מה שהרבי הזה היה עושה לילדים הקטנים בחיידר. "חוץ ממכות רגילות, עם מקל המורה שלו", סיפר יהודה "אם לא היינו מתנהגים יפה, דבר שהיה קורה כל הזמן, הוא היה ניגש לילד הסורר ודוחף את הציפורן הגדולה שלו מתחת לזו של הילד".
אני זוכרת שהפנים שלי התעוותו ויהודה שאל אותי אם להפסיק ואני אמרתי לו: לא, תספר הכל.
אז…היה את הרבי הזה שהיה מבקש מהילדים לעשות תנועה כזו באצבעות של "רגע" ואז מצליף עליהן במקל, היה את זה שנותן סטירות, את זה שבועט, שנים ארוכות של אלימות, ארוכות ומתמשכות, ואיש לא פוצה פה.
חשבת פעם לספר להורים שלך? גם את זה שאלתי אותו אז.
אני זוכרת את החיוך המריר שלו כשאמר לי שזו לא היתה אפשרות, גם בבית היה חוטף וחוץ מזה למה שיאמינו לילד ולא לרבי מכובד?
"למדתי להיות אדיש", הוא אמר אז, "שיכללתי את היכולת הזו כל כך טוב ששום דבר לא נוגע בי יותר".

הוא הסביר לי שעופות צריך למלוק, לא לשחוט, ואת זה עושים עם השיניים או עם הציפורן, קשה לי לזכור את כל ההסבר אבל אני זוכרת את מה שהרבי הזה היה עושה לילדים הקטנים בחיידר

לקראת סוף הפגישה הגשם מפסיק. אתה יודע יהודה, אני אומרת לו, עם כל הצער והקושי הגדול, אני חושבת שמה שקורה לך הוא דבר טוב.
"טוב למי?"
טוב לך.
"תסבירי".
תראה, כשהיית ילד, בתוך כל הזוועה הזו, לא היתה לך ברירה אלא להתנתק, לא להרגיש כלום, איך היית שורד אחרת? עשית את הדבר הנכון אז, אבל הבעיה עם הכאבים האלה שהם לא נעלמו. הם נשארו לשכב שם, טמונים עמוק עמוק בנפש שלך וחיכו לזמן המתאים לצאת".
"ומתי הזמן המתאים?", שואל יהודה.
כנראה שעכשיו, אני עונה, עובדה שהם מופיעים.
"כשאני חלש"? הוא שואל.
הפוך, אני מחייכת אליו, כשאתה חזק. כשאתה יכול כבר להכיל את זה.
"את חושבת שעכשיו אני חזק?"
כן, אני אומרת לו, מאוד. עובדה – אתה מרשה לעצמך להרגיש שוב.
"ומה זה יועיל לי?" אומר יהודה ובקול שלו כעס, "כל ה'להרגיש' הזה מרגיש ממש ממש לא נעים".
עכשיו לא, אתה צודק, אני אומרת, אבל יבואו גם רגשות אחרים.
את בטוחה?
כן, אני אומרת. מנסיוני, כן.

תראה, כשהיית ילד, בתוך כל הזוועה הזו, לא היתה לך ברירה אלא להתנתק, לא להרגיש כלום, איך היית שורד אחרת? עשית את הדבר הנכון אז, אבל הבעיה עם הכאבים האלה שהם לא נעלמו. הם נשארו לשכב שם

אני מספרת ליהודה שאני מדמיינת את מנגנון ההגנה שלו כמו חומה. חומה שקופה וחזקה שעשתה הפרדה בינו לבין הרגשות שלו. אמנם החומה באה להגן עליו מהעצב והצער אבל היא לא כזו מתוחכמת ולכן היא ניתקה אותו באופן כללי מכל הרגשות שלו. במילים אחרות, מי שלא מצליח להיות עצוב באמת גם לא יתרגש באמת, וגם לא יהיה שמח באמת.

"אני רוצה להיות שמח", אומר יהודה
גם אני, אני מחייכת אליו.
ליד הדלת הוא מספר לי שבזמן האחרון הוא מדמיין פתאום שיש לו בת זוג חדשה. "עד עכשיו לא העזתי לחלום חלומות כאלה", הוא אומר, "את יודעת הרי שאני לא פוגש נשים".
מגיעה לך אהבה, אני אומרת לו
"מי יודע", הוא אומר, "בינתיים אלו רק דמיונות. נתראה בשבוע הבא?".
בטח, אני עונה לו, בעזרת השם בלי נדר.

"שלא תחזרי לי בתשובה", אומר יהודה תוך כדי שהוא יורד במדרגות.
אחרי שבדקתי את מעמדי בעולם החרדי אני חושבת שאין חשש כזה, אני קוראת אחריו.

אני מספרת לו שאני מדמיינת את מנגנון ההגנה שלו כמו חומה שקופה וחזקה שעשתה הפרדה בינו לבין הרגשות שלו. אמנם היא באה להגן עליו מהעצב והצער, אבל היא לא כזו מתוחכמת ולכן ניתקה אותו באופן כללי מכל הרגשות שלו

אני יושבת עוד קצת בחדר החמים, מכריחה את עצמי לא להסתכל מייד בנייד, אני מביטה החוצה. הגשם הפסיק, והשמיים מאוד שחורים.
אני נזכרת שפעם, כשהייתי ילדה, הייתי מדמיינת שהשמיים עשויים מבד. בצד אחד יש קטיפה שחורה ועמוקה, כמו פרווה של חתול, ומהצד השני בד סאטן בצבע תכלת.
אני נזכרת איך אהבתי לדמיין את זה
וגם שאהבתי את שני הצדדים
באותה מידה.

סיפורי הקליניקה אינם חושפים מטופלים אמיתים. אלה קטעים שחיברתי כאילוסטרציה למקרים ושיחות טיפוליות

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה