היהודים התחננו: תנו לנו להיכנס לפלשתינה

חשיפה במרץ 1939, כמה שבועות לפני פרסום הספר הלבן שהגביל כמעט לחלוטין את הגירתם לפלשתינה, יהודי פולין שלחו לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין מברק נואש - המתפרסם כאן לראשונה ● הם התחננו בפניו לשמור על שערי פלשתינה פתוחים ● המברק זכה להתעלמות, והמחיר היה נורא

  • ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין לוחץ ידיים להיטלר בחתימה על הסכם מינכן, ספטמבר 1938 (צילום: AP)
    AP
  • 'הצילו את הורינו, הצילו את הילדים', כך נכתב על השלטים שנשאו האנשים ברחובות ירושלים ב-16 בינואר, 1939, בהפגנה נגד מגבלות ההגירה המחמירות (צילום: AP)
    AP
  • ראש ממשלת ישראל לעתיד דוד בן גוריון, במרכז, והנשיא לעתיד חיים ויצמן, יושב משמאלו, עם נציגים יהודים בועידת לונדון, ארמון סט. ג'יימס, פברואר 1939
  • צבא גרמניה נכנס לפראג, 15 במארס, 1939 (צילום: נחלת הציבור)
    נחלת הציבור
  • מספר ימים לאחר שהתקווה שלהם להיכנס לפלשתינה התנפצה בעקבות הוראה של הבריטים לגרשם לקפריסין, מהגרים יהודיים בלתי חוקיים עומדים מאחורי המעקב של אונייה בנמל חיפה ב-8 באוגוסט 1946
  • אילוסטרציה: נציגי שבע מדינות ערביות, ביניהם מלכים, נשיאים ונסיכים נפגשו בקהיר, מצרים ב-29 במאי, 1946, בהזמנת המלך פארוק, על מנת לארגן חזית מאוחדת נגד הגירה יהודית לפלשתינה. בארוחה בארמון המלך, משמאל לימין: סיף אל אסלאם מתימן, שייח בשארה אל ח'ורי, נשיא לבנון, הנשיא שוכרי אל קוותלי מסוריה, המלך פארוק ממצרים, מלך עבדאללה מאמירות עבר הירדן, והאמיר סעוד, יורש העצר של ערב הסעודית (צילום: AP)
    AP
  • עמוד ראשון: מברק שטרם פורסם עד כה מהנהגת יהודי פולין המפציר בבריטניה במארס 1939 לאפשר ליהודים לברוח לפלשתינה ולברוח מהאיום הנאצי המתקרב (צילום: סטיבן אי. זיפרסטיין)
    סטיבן אי. זיפרסטיין

נקודת השפל של הספר הלבן ממאי 1939, המסמך הידוע לשמצה שבאמצעותו הבריטים סגרו את דלתות פלשתינה בפני יהודי אירופה, תועדה פעמים רבות.

חלק אותו זוכרים פחות הוא האופן שבו הניו יורק טיימס (שהיה בבעלות יהודית) בחר בצד של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין ביום שלאחר פרסום הספר הלבן, מה שעורר זעם אצל חיים ויצמן וההנהגה הציונית.

נדבך שכמעט ואינו ידוע לציבור, לעומת זאת, הוא העובדה שקהילת יהודי פולין שלחה חודשיים לפני כן בקשה נואשת לצ'מברלין – מברק המתחנן בפניו לשמור על שערי פלשתינה פתוחים. זהו הסיפור של אותה בקשה.

על אף שמשלוח המברק דווח באותה נקודה, כתבה זו היא ככל הנראה הפעם הראשונה שבה המסמך עצמו מפורסם.

המכתב התגלה בארכיון משרד המושבות הבריטי לאחר 82 שנים; אין עדות לכך שצ'מברלין – או אדם אחר במשרד שלו – דנו בכך או אפילו ראו אותו אי פעם.

בסוף 1938, המעמד של יהודי אירופה, שהיה כבר בסכנה בגרמניה ובמדינות תחת איום של פלישה גרמנית, החמיר דרמטית. ב-30 בספטמבר אותה שנה, צ'מברלין חתם על הסכם מינכן, שאפשר להיטלר לספח את חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה.

אדם מביט על ההרס בחנות יהודית ב-10 בנובמבר, 1938, לאחר ליל הבדולח (צילום: AP)
אדם מביט על ההרס בחנות יהודית ב-10 בנובמבר, 1938, לאחר ליל הבדולח (צילום: AP)

צ'מברלין האמין באופן נאיבי כי הפיוס יביא "לשלום בזמננו", אבל במציאות, ההפך התרחש – החולשה של צ'מברלין עודדה את היטלר לצאת למלחמה רק 11 חודשים לאחר מכן. ביוני 1940, היטלר כבר הפציץ אוכלוסייה אזרחית בלונדון.

צ'מברלין האמין כי הפיוס יביא "לשלום בזמננו", אבל במציאות, ההפך התרחש – החולשה של צ'מברלין עודדה את היטלר לצאת למלחמה רק 11 חודשים לאחר מכן. ביוני 1940, היטלר כבר הפציץ אוכלוסייה אזרחית בלונדון.

הסכם מינכן סלל את הדרך לשואה, שהחלה פחות משישה שבועות לאחר ליל הבדולח ב-9 בנובמבר, 1938. אלפי עסקים יהודים ובתי כנסת נהרסו בגרמניה.

מאות יהודים גרמנים איבדו את חייהם במהלך לילה אחד, סימן מקדים לגורל המחכה לשישה מיליון יהודים נוספים ברחבי אירופה. לאחר ליל הבדולח, אף אחד לא היה יכול לטעון לחוסר ידיעה באשר לכוונות של היטלר כלפי היהודים.

לקראת סוף 1939, התחזית עבור יהודי אירופה מעולם לא הייתה גרועה יותר. הסוכנות היהודית הפצירה בבריטים לאפשר ליהודי אירופה להגר לפלשתינה, אך הוועד הערבי העליון, המייצג את הערבים הפלשתינים, התנגד לכך בצורה נחרצת.

בפלשתינה, הפרעות הערבים בהשראת המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, , השתוללו במשך קרוב ל-3 שנים, ועלו במאות חיים. בריטניה נטשה את הצעת החלוקה של פלשתינה, אותה קראה ליישם ועדת פיל, בדוח מקיף מ-1937.

גברים, נשים וילדים על הסיפון העליון, יחד עם בקר ועופות, על גבי הסירה המאוישת על ידי יוונים, פנמה, כשהם נלקחים למעצר בנמל יפו, 17 ביולי, 1947, על ידי שולת המוקשים הבריטית סאטון (צילום: AP)
גברים, נשים וילדים על הסיפון העליון, יחד עם בקר ועופות, על גבי הסירה המאוישת על ידי יוונים, פנמה, כשהם נלקחים למעצר בנמל יפו, 17 ביולי, 1947, על ידי שולת המוקשים הבריטית סאטון (צילום: AP)

ועדת וודהד, שמונתה כדי לבצע ניתוח טכני נוסף של הצעת החלוקה של ועדת פיל הבריטית, הצהירה כי מדובר בתכנית שאינה ברת יישום. באופן אירוני ואכזרי, ועדת וודהד פרסמה את הדוח שלה ב-9 בנובמבר, 1938, שעות לפני ליל הבדולח.

לאור הממצאים של הוועדה, ממשלת בריטניה הודיעה כי היא תזמין נציגים של הערבים הפלסטינים ומדינות ערב השכנות, כמו גם נציגים של הצד היהודי, לוועידה בלונדון בתחילת 1939 כדי לדון בעתיד של פלשתינה.

הועידה בלונדון נפתחה ב-7 בפברואר, 1939, בארמון סט. ג'יימס.

חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, שהפכו לאחר מכן לנשיא הראשון וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, בהתאמה, הובילו את המשלחת היהודית.

בהצהרת הפתיחה שלו – שנאמרה מול נציגי ממשלת בריטניה ונציגים יהודים בלבד, משום שנציגים ערבים סירבו לשבת בחדר עם יהודים – ויצמן הדגיש את הסכנה מצד היטלר, וציין באופן נבואי כי "גורל שישה מיליון אנשים היה על הכף".

ראש ממשלת ישראל לעתיד דוד בן גוריון, במרכז, והנשיא לעתיד חיים ויצמן, יושב משמאלו, עם נציגים יהודים בועידת לונדון, ארמון סט. ג'יימס, פברואר 1939 (צילום: נחלת הציבור)
ראש ממשלת ישראל לעתיד דוד בן גוריון, במרכז, והנשיא לעתיד חיים ויצמן, יושב משמאלו, עם נציגים יהודים בוועידת לונדון, ארמון סט. ג'יימס, פברואר 1939 (צילום: נחלת הציבור)

אך האזהרות של ויצמן נפלו על אוזניים ערלות. עד סוף פברואר 1939, פחות משלושה שבועות לאחר תחילת הועידה בלונדון, נציגים בריטיים החלו להדליף לעיתונות על כוונתם להציע עצמאות לפלשתינה תוך 10 שנים תחת שלטון של רוב ערבי, יחד עם מגבלות מידיות ומחמירות על הגירת יהודים לפלשתינה.

כפי שדווח ב-Times of London ב-28 בפברואר, 1939, "הערבים היו מאושרים עד הגג באשר להצעות, היהודים היו מדוכדכים ומרירים".

אותו צ'מברלין, שהאמין באופן מטופש כי פיוס היטלר היה הדרך לשמור על השלום באירופה, החליט לפייס את המופתי כדי להשיב את השלום לפלשתינה.

ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין לוחץ ידיים להיטלר בחתימה על הסכם מינכן, ספטמבר 1938 (צילום: AP)
ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין לוחץ ידיים להיטלר בחתימה על הסכם מינכן, ספטמבר 1938 (צילום: AP)

עד אמצע מרץ כולם הבינו שבריטניה מתכננת לסגור את הדלתות של פלשתינה למהגרים יהודים, למעט טפטוף קל. ב-15 במרץ 1939, ה-Times of London פרסם פרטים נוספים שהודלפו של ההצעות של הבריטים עבור פלשתינה, לרבות הגבלת ההגירה היהודית ל-15,000 איש בשנה למשך 5 השנים שלאחר מכן.

באותו יום, 15 במרץ, 1939, גרמניה פלשה לצ'כוסלובקיה, והגרמנים צעדו בפראג.

הקהילה היהודית בפולין עקבה אחרי ההתפתחויות מבשרות הרעות בוועידה בלונדון ובצ'כוסלובקיה בחשש ובדאגה הולכים וגוברים.

ההסתדרות הציונות ואגודת ישראל של פולין שלחו מברק נואש לצ'מברלין. המברק התחנן בפניו לשמור על דלתותיה של ישראל פתוחות ליהודי פולין, ולאפשר להם לכל הפחות הזדמנות לברוח מהאיום הנאצי הממשי

פעולות הצבא הגרמני נגד צ'כוסלובקיה השכנה החיו את התרחיש הברור ומעורר האימה של פלישה פוטנציאלית של גרמניה לשכנתה הנוספת ממזרח, פולין.

אפשרות שכזו, בשילוב עם הדלפות של חדשות מלונדון המורות על כך שבריטניה תכננה לסגור את פלשתינה להגירת יהודים, שלחו את יהדות פולין למשבר עמוק.

צבא גרמניה נכנס לפראג, 15 במארס, 1939 (צילום: נחלת הציבור)
צבא גרמניה נכנס לפראג, 15 במרץ, 1939 (צילום: נחלת הציבור)

על רקע מצב זה, יומיים לאחר מכן, ב-17 במרץ 1939, ההסתדרות הציונות המאוחדת של פולין ואגודת ישראל של פולין שלחו מברק נואש, בן שני עמודים, לצ'מברלין. המברק התחנן בפניו לשמור על דלתותיה של ישראל פתוחות ליהודי פולין, ולאפשר להם לכל הפחות הזדמנות לברוח מהאיום הנאצי הממשי.

זהו נוסח המברק המקורי:

"בזמנים האפלים והטרגיים ביותר של ההיסטוריה והחיים של היהודים, 3.5 מיליון יהודים בפולין מבקשים מממשלת הוד מלכותה, הסמכות שלקחה אחריות ליצירת מקום מושב לעם היהודי בפלשתינה, לשקול הן את הביטחון שהעם היהודי תולה באנגליה ואת התקוות הקדושות ביותר של היהודים, ולא ליישם מדיניות בפלשתינה המשליכה את המוני היהודים אל תהום של ייאוש".

משרד ורשה של Jewish Telegraphic Agency פרסם דיווח קצר יומיים לאחר מכן, ב-19 במרץ 1939, עם הכותרת "יהודי פולין מבקשים מבריטניה לעמוד בהבטחותיה ולתמוך בהם". השידור התכוון לצטט את המברק מיהודי פולין לממשלה הבריטית, אבל הנוסח היה שונה מהמברק המקורי המוצג לעיל:

"בזמנים האפלים והטרגיים ביותר בהיסטוריה היהודית, 3.5 מיליון יהודים פולנים פונים לממשלת בריטניה שלא לבגוד בביטחון של העם היהודי בבריטניה ולא להרוס את התקוות הקדושות של העם היהודי על ידי אימוץ מדיניות הצפויה להוביל אותם לייאוש".

אולי הניסוח שצוטט על ידי הסוכנות היהודית היה מטיוטה מוקדמת של המברק, או אולי הכותב של הדיווח לא הצליח לתעד את השפה המדויקת של המסמך. בכל מקרה, נראה כי המברק המקורי מעולם לא פורסם בפומבי, עד עכשיו.

זה לא מפתיע, שכן המברק היה מונח במשך 82 שנה ללא תשומת לב מיוחדת בארכיון משרד המושבות הבריטי תחת הכותרת "פלשתינה: תכתובת מקורית".

עמוד ראשון: מברק שטרם פורסם עד כה מהנהגת יהודי פולין המפציר בבריטניה במארס 1939 לאפשר ליהודים לברוח לפלשתינה ולברוח מהאיום הנאצי המתקרב (צילום: סטיבן אי. זיפרסטיין)
עמוד ראשון: מברק שטרם פורסם עד כה מהנהגת יהודי פולין המפציר בבריטניה במרץ 1939 לאפשר ליהודים לברוח לפלשתינה ולברוח מהאיום הנאצי המתקרב (צילום: סטיבן אי. זיפרסטיין)

גם המומחים הופתעו

מגוון מומחים התבקשו לחוות את דעתם, וכולם דיווחו כי לא שמעו על המברק או ראו אותו מפורסם באף מקום.

פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה וחבר בקתדרה לחקר השואה ע"ש ג'ון ניימן ביד ושם בירושלים, אמר כי הוא לא ראה את המברק קודם לכן, אך הזהיר מ"שיוך חשיבות והשפעה גדולה מידי למברק אחד".

פרופ' דוד אנגל מאוניברסיטת ניו יורק, מומחה מוביל להיסטוריה של יהודי פולין והשואה, אמר כי הוא לא זוכר דיון על המברק בספרות הרלוונטית.

צוות המחקר במוזיאון השואה בוושינגטון, ציינו כי הם מעולם לא ראו את המברק, אבל הביאו לתשומת לבי את הדיווח של הסוכנות היהודית.

המברק המקורי לא הצליח להגיע לממשלת בריטניה. באף אחד מהתיקים הרלוונטיים של ממשלת בריטניה אין סימן לדיון פנימי באשר לבקשה, ואף לא סימן לכך שראש הממשלה או גורם במשרד שלו אי פעם ראו את המברק

באופן טרגי, המברק המקורי לא הצליח להגיע לממשלת בריטניה. אכן, באף אחד מהתיקים הרלוונטיים של ממשלת בריטניה אין סימן לדיון פנימי באשר לבקשה, ואף לא סימן לכך שראש הממשלה או גורם במשרד שלו אי פעם ראו את המברק.

ממשלת בריטניה גם לא סיפקה תגובה כלשהי ליהודי פולין, עד שהוציאה את הספר הלבן בדיוק חודשיים לאחר מכן, ב-17 במאי, 1939.

עד למועד פרסום הספר הלבן, המברק מיהודי פולין נקבר במסמכים של משרד המושבות, שם נותר מוסתר מעין הציבור למשך 80 השנים הבאות, עד עכשיו.

התוצאה של מדיניות הספר הלבן הייתה קטסטרופלית: מתוך ששת מיליון היהודים אשר בשמם ויצמן דיבר בלונדון, 5,925,000 נידונו להישאר באירופה. מתוך 3.5 מיליון היהודים בפולין שהתחננו לעזרה מצ'מברלין במרץ 1939, רק 75,000 היו בחיים בתחילת 1945. ללא קשר למניע או לכוונה, היה נראה שהיטלר וצ'מברלין מפעילים ברית מרומזת לדון את ששת מיליון יהודי אירופה למוות.

הספר הלבן הטיל מגבלות קיצוניות על הגירה יהודית לפלשתינה, עם מגבלה של מקסימום 75,000 מהגרים יהודים בתקופה החמש-שנתית שבין 1939-1944.

'הצילו את הורינו, הצילו את הילדים', כך נכתב על השלטים שנשאו האנשים ברחובות ירושלים ב-16 בינואר, 1939, בהפגנה נגד מגבלות ההגירה המחמירות (צילום: AP)
"הצילו את הורינו, הצילו את הילדים": 16 בינואר, 1939, בהפגנה נגד מגבלות ההגירה בירושלים (צילום: AP)

ההנהגה הציונית הגיבה לספר הלבן בזעם, ושלחה מכתבי מחאה ומזכר משפטי מקיף לממשלת בריטניה ולמועצה של חבר הלאומים.

ויצמן הצליח להשיג גינוי סמלי מטעם ועדת המנדטים של חבר הלאומים, אבל לא הייתה לכך משמעות עבור היהודים בפולין ובאירופה שגורלם נחרץ.

התקשורת היהודית הייתה עוינת

היה אפשר לחשוב שהספר הלבן והתחינה של יהודי פולין יעוררו תמיכה של מגורמים יהודיים בעולם. אבל הניו יורק טיימס, שהיה בבעלות יהודית, הגן באופן מפתיע על הספר הלבן במאמר מערכת ב-18 במאי, 1939 יום לאחר פרסומו.

מאמר המערכת, שנכתב שישה חודשים לאחר ליל הבדולח, חודשיים לאחר הפלישה לצ'כוסלובקיה והמברק של יהודי פולין, ופחות מארבעה חודשים לפני הפלישה לפולין, קרא באטימות: "הלחץ על פלשתינה כעת כה גדול עד שהגירה צריכה להיות מפוקחת באופן קפדני כדי להציל את המולדת עצמה מאכלוס יתר".

המאמר הסכים עם הבריטים כי חשוב יותר להימנע מהכעסת הערבים הפלסטינים מאשר לאפשר לכמות משמעותית של יהודים מאירופה להגר למדינה.

ויצמן זעם על הטיימס כל כך, עד שסירב להיפגש עם המו"ל של העיתון, ארתור הייז שולצברגר, במהלך הביקור של האחרון בלונדון מספר ימים אחר כך.

ויצמן תיעל את הכעס שלו במכתב לסולמון גולדמן ב-30 במאי, 1939, בו קרא לשולצברגר בבוז "יהודי פחדן". באותו מכתב, ויצמן שאל את גולדמן:

"מה שאני רוצה להבין, לעומת זאת, הוא האם הגישה הכללית והתחושה של היהודים (באמריקה) שונה מאוד מזו של שולצברגר והעיתון שלו".

גם לאחר שמלחה"ע השנייה הסתיימה, וההנהגה הציונית התחננה בפני הבריטים לאפשר קבלה של 100,000 שורדי שואה שהיו עדיין בסכנה ("מבקשי מקלט" בלשון של ימינו) להגר לפלשתינה, הניו יורק טיימס המשיך להעדיף פיוס של הערבים הפלסטיניים במקום לאפשר לשורדי השואה חיים חדשים בפלשתינה.

בהערה על הזוועות באירופה במאמר מה-14 בנובמבר, 1945, הטיימס הצהיר בקור כי "באופן ברור אין סימן לכך שהפתרון יימצא בהגירה המונית לפלשתינה".

לזכותו של נשיא ארצות הברית טרומן, ייאמר כי הוא התעלם מהטיימס ולחץ על ראש הממשלה הבריטי לזנוח את מגבלות הספר הלבן ולהעניק ל-100,000 אישורי הגירה למבקשי מקלט מתוך יהודי אירופה

לזכותו של נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, ייאמר כי הוא התעלם מהטיימס ולחץ פומבית על ראש הממשלה הבריטי קלמנט אטלי לזנוח את מגבלות הספר הלבן ולהעניק ל-100,000 אישורי הגירה למבקשי מקלט מתוך יהודי אירופה.

מספר ימים לאחר שהתקווה שלהם להיכנס לפלשתינה התנפצה בעקבות הוראה של הבריטים לגרשם לקפריסין, מהגרים יהודיים בלתי חוקיים עומדים מאחורי המעקב של אונייה בנמל חיפה ב-8 באוגוסט 1946
מהגרים יהודיים בלתי חוקיים עומדים מאחורי המעקה של אנייה בנמל חיפה ב-8 באוגוסט 1946

אותו איום, יום אחר

למה שיהיה לנו אכפת מכך יותר מ-80 שנים לאחר מכן?

משום שלהיסטוריה יש דרך לחזור על עצמה. סנטימנט "אנטי-פליטים" ו"אנטי-הגירה" שטף חלקים רבים מאירופה וארצות הברית בשנים האחרונות. באופן מבשר רעות עבור היהודים באופן ספציפי, אנטישמיות ואנטי-ציונות צומחות גם באירופה ובארצות הברית, הן משמאל והן מימין הקשת הפוליטית.

המעילה באמון מצד ממשלת צ'מברלין, שהוציאה את הספר הלבן ודנה מיליונים למוות, חייבת להיכנס לזיכרון ההיסטורי, או שההיסטוריה תחזור על עצמה.

לכבוד קרוב ל-3.5 מיליון יהודים פולנים ו-2.5 מיליון יהודים אחרים משאר אירופה שהושמדו באופן כה טרגי וכה מיותר, אסור לנו אי פעם לשכוח את מה שהיה ניתן לעשות כדי להציל אותם.

אילוסטרציה: נציגי שבע מדינות ערביות, ביניהם מלכים, נשיאים ונסיכים נפגשו בקהיר, מצרים ב-29 במאי, 1946, בהזמנת המלך פארוק, על מנת לארגן חזית מאוחדת נגד הגירה יהודית לפלשתינה. בארוחה בארמון המלך, משמאל לימין: סיף אל אסלאם מתימן, שייח בשארה אל ח'ורי, נשיא לבנון, הנשיא שוכרי אל קוותלי מסוריה, המלך פארוק ממצרים, מלך עבדאללה מאמירות עבר הירדן, והאמיר סעוד, יורש העצר של ערב הסעודית (צילום: AP)
אילוסטרציה: נציגי שבע מדינות ערביות, ביניהם מלכים, נשיאים ונסיכים נפגשו בקהיר, מצרים ב-29 במאי, 1946, בהזמנת המלך פארוק, על מנת לארגן חזית מאוחדת נגד הגירה יהודית לפלשתינה. בארוחה בארמון המלך (צילום: AP)

סטיבן אי. זיפרסטיין הוא כותב הספר שייצא בקרוב " Law and the Arab-Israeli Conflict: The Trials of Palestine " (Routledge, מרץ 2020), אשר ממנו לקוח מאמר זה. זיפרסטיין, לשעבר תובע פדרלי בארצות הברית, הוא עמית בכיר במרכז לפיתוח המזרח התיכון ב-UCLA. הוא גם מלמד בתכנית ללימודים גלובליים ובבית הספר לענייני ציבור של UCLA, ובתור פרופסור אורח בפקולטת בוכמן למשפטים, אוניברסיטת תל אביב (כל הזכויות שמורות, סטיבן אי. זיפרסטיין, 2020)

עוד 1,725 מילים
סגירה