כשהדי תחקיר "הנהר הסודי" של "כאן" הגיעו לאוזניי, הגבתי, כמו רבים מהאנשים שעוסקים בתחום, בהרמת גבה: הרי בעצם לא מדובר בנהר והוא לא סודי.
כל מי שבקיא במתרחש באזור ים המלח ובשיטת עבודתם של מפעלי ים המלח, יודע כבר שנים רבות שהמפעלים שואבים מים מהים, מפיקים מהם אשלג ובתום התהליך מזרימים את עודפי המים בחזרה דרך תעלה אל חלקו הצפוני של הים. ברמה עובדתית יבשה, אם כך, מדובר בתעלה תפעולית מוכרת. תודו שככה זה נשמע הרבה פחות סקסי.
אלא שכמו במקרים רבים, הכותרת – שיש בה מימד של הגזמה וסילוף – עושה עוול לתוכן הכתבות של אורן אהרוני. קודם כל בגלל הויזואליה המרהיבה: מדובר בטלוויזיה מצוינת. אף אחד לא רוצה לטייל בתעלה תפעולית; מול קסמו של הקניון המרהיב שנוצר במרחב הנטוש של ים המלח, לעומת זאת, קשה לעמוד.
כל מי שמפעמת בו נשמה של מטייל, התמלא קינאה לנוכח התמונות של אהרוני ניצב על שפת הגרנד קניון החדש שלנו. העובדה שאסור ומסוכן לשוטט שם רק מעמיקה את התסכול.
אהרוני אולי לא באמת גילה נהר נעלם, אבל הציף על פני השטח הבוציים כמה שאלות חשובות ומרתקות. האזור אולי לא ממש סודי, אבל בהחלט מופקר: מתברר שמדינת ישראל, מוסדות התכנון וגורמי האכיפה והפיקוח שלה, מאפשרים למפעלים לא רק לכרות אשלג מים המלח (עניין שנוי במחלוקת כשלעצמו), אלא גם לנהל באופן בלעדי שטחים עצומים של הים, כשהמדינה מוותרת כמעט מרצון על ריבונותה במקום.
ככה זה כשרחוק ומסוכן. למתחם שנמצא בתוך גדרות המפעל קוראים בתעשייה "חצר המפעל"; למפעלי ים המלח יש אולי את החצר הגדולה (והיפה) בעולם.
העידן שבו האדם משנה את פני הפלנטה
הסוגיה השנייה שעולה במלוא עצמתה מהתמונות שאהרוני וצוותו הביאו היא השינוי התהומי שהאדם מחולל בטבע. הגאולוגים כבר נתנו לזה ביטוי: את העידן המודרני הם מכנים "אנתרופוקן", העידן שבו האדם משנה את פני הפלנטה.
ים המלח הוא דוגמה מובהקת. ירידת המפלס בקצב של יותר מ-1.30 מטר בשנה, התייבשות החלק הדרומי של הים, אלפי בולענים שמשפיעים דרמטית על התשתיות, התיירות והחקלאות, ועכשיו "הנהר הסודי". ספק אם יש עוד מקום בעולם שבו הטבע נכנע כל כך מהר להתנהלות אנושית ברוטלית.
הענקת רישיון למפעל נוטה להצטייר כמו הליך פורמלי יבש. זה הרבה יותר מזה. כשמדובר במפעלים שמשתמשים באוצרות טבע – כמו מפעלי ים המלח – המדינה בעצם נותנת להם רישיון להתפרנס מהפיכת הטבע למשהו אחר
הענקת רישיון למפעל נוטה להצטייר כמו הליך פורמלי יבש, שבו קובעים קריטריונים להיקף הפליטות בארובה. זה הרבה יותר מזה. כשמדובר במפעלים שמשתמשים באוצרות טבע – כמו מפעלי ים המלח – המדינה בעצם נותנת להם רישיון להתפרנס מהפיכת הטבע למשהו אחר. היניקה והמיצוי של משאבי הטבע היא פעולה אגרסיבית, מישהו פעם קרה לזה "אונס של הטבע", שאחריה שום דבר בשטח לא נותר כשהיה.
יהיו שיאמרו שבשורה התחתונה היתרונות הכלכליים והתעסוקתיים מצדיקים את זה, אבל בתור התחלה כדאי שהציבור ומי שמייצג אותו במוקדי קבלת ההחלטות יהיו מודעים להשלכות.
ואגב, תזכורת: הדיונים על הארכת הזיכיון של מפעלי ים המלח, ואופי הפעילות העתידית בו, כבר יצאו לדרך. התמונות המטלטלות ששודרו ב"כאן" בוודאי יעמדו בחלל של חדרי הישיבות. הזיכיון של מפעלי ים המלח מסתיים ב-2035, אבל הפעילות שהם מבצעים כיום מעצבת את פני השטח לדורות רבים קדימה.
צפייה בקניון בעל המצוקים הדרמטיים שנוצר בלב שום מקום מעלה גם את השאלה הכמעט פילוסופית הבאה: מהו בכלל טבע? האם במאה ה-21 עוד נשאר טבע בהגדרתו המקורית? אין כמעט נקודה בעולם, בוודאי בישראל, שלא נכבשה, הופרה והחליפה צורה. החל משינוי צמחייה בשל רעיית עזים ונטיעת עצים, ועד שינוי פניהם של אזורים שלמים בגלל פעילות תעשייתית פולשנית.
הים ה"אמיתי", המקורי, כבר מזמן לא שם, ואלמלא הצרכים של מפעלי ים המלח האדמה מחוץ למלון הייתה חרבה. התעשייה לקחה, התעשייה נתנה – אבל איך בדיוק קוראים למה שנשאר בסוף? האם ניתן לקרוא לזה טבע?
שימו לב לאירוניה: אהרוני מדבר על הצורך לשמר את תופעות הטבע המדהימות שהוא נתקל בהן באזור האסור. רק שה"טבע" הזה נוצר בגלל הזרמה מלאכותית של מים במסגרת פעילות תעשייתית.
לא כל התיירים שמגיעים למלונות בדרום ים המלח (מתחמי בוקק וזוהר) מודעים לכך, אבל כשהם רוחצים בחוף הסמוך למלון הם למעשה שוחים בברכות האידוי התעשייתית של מפעלי ים המלח. הים ה"אמיתי", המקורי, כבר מזמן לא שם, ואלמלא הצרכים של המפעלים האדמה מחוץ למלון הייתה חרבה. התעשייה לקחה, התעשייה נתנה – אבל איך בדיוק קוראים למה שנשאר בסוף? האם ניתן לקרוא לזה טבע?
גורמים בתחומי התיירות ושמירת הטבע מדברים כבר שנים על הצורך להפוך את הלימון ללימונדה ואת המפגעים התעשייתיים לאטרקציות למטיילים. חולמים על תיירות בולענים – מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, אפילו הציג פעם תכנית לרכבל שירחף מעל הבולענים – אבל בינתיים הכפפה עדיין לא הורמה, אם בגלל העלויות ואם בגלל הסכנות.
עכשיו אפשר להוסיף לבולענים את "הנהר הסודי". אז הוא לא בדיוק נהר ולא בדיוק סודי, אבל אם יום אחד ניתן יהיה לטייל בו על שביל בטוח ומוסדר, אורן אהרוני ו"כאן" יהיו זכאים לכך שהשביל ייקרא על שמם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם