זירת הבלוגים

אי אפשר בלעדיה

שוב ושוב היא עולה לצידו. עומדת לצידו. מחייכת לצידו. מחזיקה בידו, מברכת במנוד ראש מישהו בצד

ביבי ושרה נתניהו בדרך לפגישה עם טראמפ בארה"ב בפברואר 2017 (צילום: Avi-Ohayon-GPO)

שוב ושוב היא עולה לצידו. עומדת לצידו. מחייכת לצידו. מחזיקה בידו. מברכת בשתיקה במנוד ראש מישהו בצד, מנופפת למעריץ סמוי, עולה למטוס ויורדת. לצידו. אורזת מזוודות ופורקת. וחוזר חלילה.

אין לה מחויבות לעבודה? אין לה חיים משל עצמה? רק להיות לצידו. יומיום. בארץ ובחו"ל. בכל טיסה לחו"ל. בכל כנס. בכל מפגש בכל מלון ובכל שדה תעופה. כמו חליפה שניה המחוברת לגופו היא תמיד שם.

שוב ושוב היא עולה לצידו. עומדת לצידו. מחייכת לצידו. מחזיקה בידו. מברכת בשתיקה במנוד ראש מישהו בצד, מנופפת למעריץ סמוי, עולה למטוס ויורדת. לצידו. אורזת מזוודות ופורקת. וחוזר חלילה

צריך או לא צריך. ליום אחד או לשבוע. במפגש עם הנשיא האמריקאי או יו"ר הרשות הפלשתינית. עם נשיא רוסיה או נשיא ישראל. היא תמיד שם.

כמו המיקרופונים של חברות החדשות. כמו צבע השמים. כמו המדרגות העולות למטוס. אי אפשר בלעדיה. אי אפשר בלעדיהם. החיים שלנו בלי תמונתה בכל אירוע חשוב או שולי, לא יכולים כנראה להתנהל אחרת. זה פשוט חלק מהמציאות. השמש זורחת השמש שוקעת. היא שם. נרצה או לא.

הוא ידבר וינאם. היא תשתוק ותהנהן. תקרוץ למישהו עלום בצד ובזה יסתיים תפקידה. מעולם לא אמרה משהו מהותי, חשוב, ערכי. מעולם לא השאירה חותם כלשהו במאות ימי הטיולים ברחבי העולם. בהודו וכוש בסין וביפן, ברוסיה וגווטאמלה. כמו בובת חרסינה שילדים לוקחים לגן, היא תמיד על המדף. לצידו. רק לצידו. הוא יסתובב חצי ימינה לעיתונאים ויחזור אליה כי ידה מחוברת לידו והוא לא יכול לעולם להסתובב לאחור.

הוא ידבר וינאם. היא תשתוק ותהנהן. תקרוץ למישהו עלום בצד ובזה יסתיים תפקידה. מעולם לא אמרה משהו מהותי, חשוב, ערכי. מעולם לא השאירה חותם כלשהו במאות ימי הטיולים ברחבי העולם

אתה מביט משתאה בסצינה האין סופית הזו במחזוריות האינרציאלית של תנועתה לצידו ואין לזה הסבר. כמו לופ של תמונות ארכיון. כמו תקליט שבור שמישהו שכח על פטיפון ישן. וזה מדהים כל פעם מחדש כמו תופעת טבע מוזרה. כמו נחיתת חייזרים ממאדים כמו התפרצות לא מוסברת של גייזר או לבה. מדהים כל פעם מחדש. כבר אמרנו?

כבר היינו. כבר צחקנו. כבר סיפרנו בדיחות והתעללנו בדמותה ותדמיתה.. וזה נמשך. ונמשך.

הנה אם חלילה ינתק את כף ידו מכף ידה העולם יזדעזע. היקום יקרוס. איש כבר לא שואל אותה מדוע ולמה? איש לא מתעניין מה היא עושה שם כשהוא נפגש עם הנשיא ההוא או ראש הממשלה ההוא. זה כבר לא מעניין. היא פשוט שם. תקועה בפריים. בכל פריים. בכל כתבה בכל צילום.

הנה אם חלילה ינתק את כף ידו מכף ידה היקום יקרוס. איש כבר לא שואל אותה מדוע ולמה? איש לא מתעניין מה היא עושה שם כשהוא נפגש עם הנשיא ההוא או רה"מ ההוא. היא פשוט שם. תקועה בפריים. בכל פריים. בכל כתבה בכל צילום

ובכל זאת היא הרי אשתו. אז מה לכל הרוחות תפקידה? מה היא עושה שם שוב ושוב ושוב. הוא הרי עובד בזה. מקבל משכורת וזה לכאורה תפקידו. אבל מדוע היא לא יכולה להישאר בבית? מדוע היא מצטרפת לכל טיסה? לכל נסיעה? כמעט לכל יום עבודה שלו?

היא הרי לא רל"ש או דובר או מזכירה או ראש מל"ל או יועץ. ואולי היא כל אלה ביחד. אבל תעלומת היותה שם בכל תמונה יד ביד שותקת מחייכת ונבלעת במטוס…תישאר איתנו כנראה לנצח נצחים.

תמיד מביטה בו מדבר, זחוח, משתחצן, מתלהם, ומסכימה עם כל מילה. מחליפה שמלות וז'קטים, תסרוקות ותכשיטים, ונשארת לצידו. תמיד באותו צד אגב. אותה היד. נדמה שאין לנו תמונה בעשר שנות ראש ממשלתיותו שהיא לא מופיעה בה.

מה היא עושה שם? מישהו יכול פעם אחת להסביר לציבור מדוע היא שם? מה היא תורמת? מדוע היא ממומנת? בשביל מי היא עובדת? מה, הוא ילד שזקוק למטפלת? באמת.