מאות ניצולי שואה מככבים בתערוכת ענק

צלמת העיתונות הישראלית רינה קסטלנובו ובן זוגה ג'ים הולנדר רתמו מאות עמיתים מהעולם כדי לתעד את שורדי השואה שנותרו בחיים ● אחרי שהפרויקט שלהם הוצג בהצלחה באו"ם, הם מקווים להספיק לצלם שורדים נוספים, ולהביא את התערוכה לישראל ● "חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהסיפורים שלהם לא ייעלמו עם הרוח"

01/02/2020 15:32
דנילו ניקוליץ', יליד 5 בפברואר 1938, סרייבו, בוסנה והרצגובינה. כשהפצצות הראשונות נפלו על סרייבו (אפריל 1941) משפחת ניקוליץ' ברחה ואביו הצטרף לתנועת הפרטיזנים ב-1942 ונעלם בקרב בסלובניה ב-1945. דנילו מעולם לא מצא את שרידיו של אביו. הוא ואמו נותרו בתנאי מחייה קשים מ-1943 עד 1945. הקיץ 1945, הם חזרו לסרייבו לאחר שחרור בוסניה והרצגובינה. מתוך 47 קרובי המשפחה הקרובים ביותר של אמו, רק אחותה ואחיה שרדו את המלחמה. דנילו ניקוליץ' חי בסרייבו במהלך המצור של 1992 על העיר ואשר ערך בדיוק 1425 ימים (צילום: באדיבות ארמין שסמיילוביץ' פרויקט לונקה)

כאשר אמה של רינה קסטלנובו נפטרה בקיץ, הצלמת הישראלית הוותיקה של הניו יורק טיימס מצאה עצמה נושאת את משקל עברה של האם בשואה.

"ברחתי מזה כל חיי", אומרת קסטלנובו, שהוריה היו שורדי שואה אשר כמעט ולא דיברו על ההיסטוריות שלהם. "גדלתי בבית של דממה. ידעתי מהו מחנה ומה זה נאצי, אבל כשאמא נפטרה, תוך לילה אחד, האחריות על העבר הועברה אלינו".

לא סתם קסטלנובו מדברת בלשון רבים. בעלה הוא צלם העיתונות ג'ים הולנדר, אמריקאי שהגיע לישראל כדי לסקר את מלחמת לבנון ב-1983, הכיר אותה ונשאר. יחד, הם החליטו ליצור את "פרויקט לונקה", על שם אמה, אלנאורה (לונקה) נאס.

"אמרנו, 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לשורדי השואה, כך שהסיפורים שלהם לא ייעלמו עם הרוח?", מסביר הולנדר. בני הזוג רצו לעשות משהו ויזואלי שימשוך קהל צעיר, אז הם פנו לעמיתיהם הצלמים ולאנשי קשר ברחבי העולם, וביקשו מהם להיפגש ולצלם פורטרטים של שורדי שואה.

"מכולם ביקשנו אותו דבר, אבל בלי הנחיות מאיתנו", אומר הולנדר. "לפגוש את השורד ואז לצלם פורטרט. איך שהם ירצו לעשות את זה. זה יכול להיות עם מצלמה עצומה, עם אייפון, וזה מה שהופך אך התערוכה לכה מרתקת".

תומאש לאזאר מצלם את אמו, מדלן קהאן (צילום: באדיבות אנה-פרטישה קהאן פרויקט לונקה)

תומאש לאזאר מצלם את אמו, מדלן קהאן (צילום: באדיבות אנה-פרטישה קהאן פרויקט לונקה)

יותר מ-250 צלמים, יותר מ-25 מדינות

נכון לעכשיו, יותר מ-250 צלמים צילמו תמונות של שורדים ביותר מ-25 מדינות, ונראה שהפרויקט ימשיך לעוד זמן מה, על פי קסטלנובו.

הפרויקט, שהחל בשנה שעברה, הפך לתערוכה של שבועיים באו"ם לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ, וניתן להקרין אותו כמצגת וידאו בישראל, בגרמניה, ובבוסניה והרצגובינה. הולנדר מקווה להביא את התערוכה לארץ ביום השואה הקרוב.

"היא מגוונת ושונה מעוררת במובן מסוים", הוא אומר, בהתייחס לאוסף של 92 צילומים שנתלו באו"ם. "ביקשנו מהצלמים שלא לצלם תמונות ראש, אלא לצלם תמונה המייצגת את רוח החיים שלהם, משהו שהוא יותר מתמונת פנים".

כאשר החלו ליצור קשר עם צלמים מהשטח, כולם רצו להשתתף, וכל אחד הביאו עוד מישהו. עבור חלק מהצלמים, כמו אנה פטרישיה קהאן, הפרויקט היה הזדמנות ליצור קשר עם הרקע שלה כבת לשני שורדי שואה.

"לדעתי זה היה קשור למדיה של הצילום", היא אומרת. "זה לוודא ששמרת רגע ממשהו חשוב מאוד ונתת אותו לאנשים אחרים. זו המהות של הרגע הזה".

קהאן גם חשבה על היכולת למשוך צלמים נוספים לפרויקט, מכל הרקעים, ועל האופן בו כולם הסכימו באופן אוטומטי להשתתף, על רקע הידיעה שהשורדים ייעלמו בקרוב. "כל שורדי השואה הם ככל הנראה כמו הוריי, והם זקנים", מספרת קהאן, שאמה הייתה במחנה ריכוז בגיל 7, ושאביה התחבא מהנאצים.

"לא היה אדם אחד שלא אמר לנו 'כן, זה כבוד, אעשה זאת'", היא מתגאה.

הצלם בן ה-90 הארי בנסון בילה 15 דקות בפלורידה עם ארון ביילסקי בן ה-92, הצעיר מבין ארבעת האחים ביילסקי. האחים הקימו קבוצת פרטיזנים משלהם במהלך המלחמה, אשר הוצגה בסרט מ-2008 בשם Defiance (התנגדות).

בנסון אומר כי לא ידע הרבה על ביילסקי קודם לכם: "זה לא טוב לדעת הרבה כל אנשים לפני שאתה איתם, אני רוצה להתקרב ככל שאני יכול לאדם ואז לצאת".

בנסון הוא צלם עיתונות ידוע, העובד עבור ואניטי פייר ו-Life, כיסה שתי מלחמות בישראל, וצילם את 12 הנשיאים האחרונים של ארצות הברית. "צילמתי שורדים בעבר", הוא אומר. "הם היו שונים. ביילסקי היה בסדר, אבל התנהג כמו מישהו על הקצה. אני לא בטוח שהוא רצה להצטלם, אבל כולם נהנים מרגעי תהילה".

הצלם אד קאשי, הידוע בצילום נושאים סוציו-פוליטיים, צילם את השורד משה אביטל. אביטל, בן 92, חי בלונג איילנד, ניו יורק, היה אמור להשתתף בניסויים שבוצעו על ידי יוזף מנגלה, אבל בסוף ויתרו עליו באופן אקראי, בעוד ששאר המשפחה שלו נשלחה לתאי הגזים. "לחשוב שהאדם הזה הוצא מהתור על ידי מנגלה עצמו, זה מסמר שיער", אומר קאשי. "זה אחד מהרגעים בהם אתה צובט את עצמך כדי להבין שאתה זוכה להכיר אנשים כאלו וללמוד קצת ממקור ראשון".

קאשי, יהודי בעצמו, הוסיף כי הוא מצא את עצמו חושב על החשיבות של העברת הסיפור של אביטל לאחרים. "כמעט ונטמעתי טוב מידי באמריקה, כמעט מחקתי את הקשרים שלי לעבר, אבל גם הכרתי באופן בו חשוב לשמור על סוגי סיפורים כאלו בחיים. לא יכולתי לחכות לספר לאנשים על האדם יוצא הדופן שפגשתי".

אוהד צוויגנברג מצלם את ליה הובר ויהודית ברנע (משמאל), תאומות מנגלה השורדות האחרונות, ברעננה (צילום: פרויקט לונקה)

אוהד צוויגנברג מצלם את ליה הובר ויהודית ברנע (משמאל), תאומות מנגלה השורדות האחרונות, ברעננה (צילום: לונקה)

שרידים של סיפורים

עבור רינה קסטלנובו, הסיפורים הם כולם שרידים של סיפורים שהיא ידעה שהם אמיתיים על אמה, שבתור נערה צעירה מקראקוב נשלחה לגטו, ולאחר מכן שרדה ארבעה מחנות ריכוז לאחר שאביה ואחיה נרצחו.

אביה של קסטלנובו הוחבא במשך שנה במרתף עם הוריו, ואז הצטרף לפרטיזנים. "ההורים שלי לא הסכימו לדבר", מספרת לי קסטלנובו.

החברים של הוריה היו כולם שורדים, כאשר הנשים כיסו את מספרי הקעקועים הכחולים על זרועותיהן עם שרוולים ארוכים כל הקיץ.

"אתה מבלה את החיים שלך בהתרחקות, פחות או יותר, עד שאתה מדביק את הפער לפעמים", היא אומרת. "אתה גדל עם הרבה חמלה על הסבל של אחרים. אמא שלי הייתה בוכה מול כל דבר". אביה בן 94. אמה הייתה מבוגרת ממנו בשנה, אך תמיד אמרה שהיא צעירה ממנו ב-10 שנים.