אוצר מילים של השבוע: הִיסְטוֹרְיָה

מה ייזכר מ"האירוע ההיסטורי" של עסקת המאה? האם ייזכר כיום שבו הימין הישראלי חגג תוכנית שמאל שלא תמומש להסכם שלום שלא ייחתם המבטיח מדינה פלסטינית שלא תקום שבירתה ירושלים שלא תחולק?

31/01/2020 08:00
הִיסְטוֹרְיָה

"זהו יום היסטורי, והוא מזכיר יום היסטורי אחר, את ה-15 במאי 1948"

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במעמד הכרזת "עסקת המאה" של דונלד טראמפ בבית הלבן, 28 בינואר 2020

בנימין בן בנציון נתניהו חי את ההיסטוריה היהודית באינטימיות ששמורה רק לבן של היסטוריון, שצמח להיות מנהיג לאומי.

כשנתניהו עמד בבית הלבן לצדו של נשיא ארצות הברית, שהציג לעולם את העסקה המדינית הכי טובה לישראל שאי פעם זכתה לתמיכת מעצמה עולמית, עמדו לצידו – שלא לומר מאחוריו – גם תיאודור הרצל שחיזר אחרי מנהיגי העולם כדי להשיג תמיכה לחזונו הלאומי, חיים ויצמן שהצליח באמצעות דיפלומטיה מורכבת להשיג את "הצהרת בלפור", וכמובן דוד בן-גוריון, שנתניהו חוזר ומזכיר בנאומיו, בעיקר מאז ששבר את שיא הכהונה ההיסטורי שלו בראשות הממשלה.

אבל נתניהו גם יודע שלאירועים היסטוריים יש אופי מתעתע. רישומם בעתיד יהיה כנראה שונה מאוד מהרושם שהם משאירים בעת התרחשותם. וההיסטוריה שנכתבת בטרקליני השלטון בארה"ב, שונה עד מאוד מההיסטוריה שנכתבת בדם במזרח התיכון.

כשנתניהו הזכיר בבית הלבן את 15 במאי 1948 והשווה את עצמו לדוד בן-גוריון ואת דונלד טראמפ להארי טרומן, הוא גם בטח זכר, שכמה חודשים לפני אותו תאריך היסטורי, ערב ההחלטה ההיסטורית באו"ם על תוכנית החלוקה ההיסטורית של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, אביו שהיה אז מנכ"ל "הציונים הרוויזיוניסטים של אמריקה", פרסם על פני כמעט כל עמוד 12 של הניו יורק טיימס עצומה של התנגדות נחרצת לתוכנית החלוקה של האו"ם.

עצומה של "הציונים הרוויזיוניסטים של אמריקה" נגד החלטת כ"ט בנובמבר 1947 (צילום: ארכיון הניו יורק טיימס)

הנימוקים לוויכוח ההיסטורי ההוא נשמעים כאילו נלקחו מהמאמרים שמתפרסמים השבוע בישראל, כשרק מרחק הזמן מאפשר לנו לדעת בוודאות, שהם בחרו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

"באופן בסיסי ומוסרי העניין ברור", נכתב בעצומה שיזם אביו של ראש הממשלה בארה"ב לפני יותר מ-70 שנה, כדי לנסות למנוע את תוכנית החלוקה של האו"ם, "או שפלסטין שייכת לעם היהודי, או שאינה שייכת. אם היא שייכת לעם היהודי, הרי שהיהודים זכאים לכולה. אם אינה שייכת לעם היהודי, אז אף חלק ממנה לא שייך.

"העמדה שלנו היא שמולדתו של העם היהודי נשדדה ממנו בכוח מוחלט – אך הוא, העם היהודי, הבעלים הלגיטימי. איננו מוכנים להמיר שטח לאומי בעבור תועלתיות, תדמיות או דברים ממשיים… אנחנו משוכנעים שהסכמה על ידי העם היהודי לפרויקט הזה תהיה התאבדות לאומית ושהמשמעות תהיה חיסולו של החלום הציוני לחירות, ריבונות ועצמאות יהודית".

"העמדה שלנו היא שמולדתו של העם היהודי נשדדה ממנו בכוח מוחלט – אך הוא, העם היהודי, הבעלים הלגיטימי. איננו מוכנים להמיר שטח לאומי בעבור תועלתיות, תדמיות או דברים ממשיים"

ככה מחמיצים את רכבת ההיסטוריה. אבל איך מרגישים כשעולים עליה? זקני השבט זוכרים איך הרגישו ביום שהתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה (ריקודי העיתונאים הימנים ברחובות וושינגטון השבוע, ניסו להזכיר  בצורה מגושמת את ריקודי ההורה הספונטניים ברחובות תל אביב אחרי ההצבעה באו"ם). אנחנו, המבוגרים, זוכרים איך לבנו הלם בהתרגשות, כשדלת המטוס נפתחה ונשיא מצרים אנואר סאדאת ירד אל אדמת ישראל. מה יזכרו ילדינו מ"האירוע ההיסטורי" של עסקת המאה?

האם האירוע הזה ייזכר כיום שבו הימין הישראלי חגג תוכנית שמאל שלא תמומש להסכם שלום שלא ייחתם המבטיח מדינה פלסטינית שלא תקום שבירתה ירושלים שלא תחולק? או שאולי תומס פרידמן צדק כשתהה בניו יורק טיימס אם "עסקת המאה" היא "תוכנית שתי מדינות לשני עמים, או הסחת דעת לשני מנהיגים?"

ואולי הצדק בכלל עם עמית סגל, שספק אם היה בעולם כולו איש שהגיב לעסקת המאה בהתלהבות גדולה משלו. הוא כתב: "השינוי ההיסטורי שחל הערב בבית הלבן ניתן לסיכום במשפט אחד: עד היום נתנה ישראל שטחים וקיבלה מילים, ומהיום היא מקבלת שטחים ונותנת מילים… מה שחוללו טראמפ ונתניהו הוא היסטוריה. לראשונה מכירה ארצות הברית בזכות ההיסטורית של העם היהודי על מרחבי יהודה ושומרון, לא משיקולים ביטחוניים אלא בגלל התנ"ך".

כלומר: בנו של ההיסטוריון הרוויזיוניסט בנציון נתניהו, שהתנגד לתוכנית החלוקה ב-1947 מאחר שהיא לא הכירה ברישום בטאבו האלוהי של העם היהודי על הארץ שבין הים לירדן, הצליח סוף-סוף, באיחור של יותר מ-70 שנה, להחתים את נשיא ארצות הברית על העצומה ההיא של אביו, שנזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה.

אם המשמעות ההיסטורית של "עסקת המאה" כל כך ברורה וחד משמעית כמו שטוענים תומכי נתניהו, למה לא הורגשה השבוע חגיגיות בארץ? זו לא הייתה רק החמיצות האופיינית לשמאלנים ממורמרים שונאי נתניהו ובני ביתו. זה היה גם ישראל הראל שכתב ב"הארץ" ביום חמישי על "ההונאה הגדולה ב'תוכנית המאה'" לצד מאמר של גדעון לוי שנשא את הכותרת "הנכבה השלישית" בקונצנזוס שמאל-ימין נדיר למדי.

וכך, היה קשה להתבונן באירועים המסחררים של השבוע בלי לחוש תחושה חריפה, אפילו כואבת, של בלבול, דיסאוריינטציה, ורטיגו.

בצד אחד של הזירה חגגו אנשי ימין, שכל השנים טענו שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים, כי השלטון שלהם מושחת והם סוגדים ללא תנאי למנהיג. השבוע הם חזרו וטענו בקריצה, שעסקת המאה מבטיחה לישראל מתנות גדולות בתחילת התהליך בלי שהיא תידרש למלא את חלקה בסופו. כלומר לשיטתם – העסקה של טראמפ מאפשרת עכשיו לישראלים לנהוג בחוסר תום לב, בדיוק כמו שהם האשימו את הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו.

לשיטתם של אנשי ימין, העסקה של טראמפ מאפשרת עכשיו לישראלים לנהוג בחוסר תום לב, בדיוק כמו שהם האשימו את הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו

בצד השני אנשי שמאל, שכל השנים טענו בלהט שסיפוח ההתנחלויות בלתי אפשרי, כי הוא יקומם עלינו את ארה"ב, אירופה וארצות ערב ויבודד אותנו מדינית, ניסו השבוע לשכנע שהתמיכה האמריקאית, הבריטית ואפילו הערבית ב"עסקת המאה", שבין היתר מצהירה מראש שאף מתנחל לא יפונה, היא עניין זניח וחסר כל חשיבות.

וברקע שלושת כתבי האישום שהוגשו לבית המשפט באותו יום ממש – נושאים את הכותרת ההיסטורית "מדינת ישראל נגד בנימין בן בנציון נתניהו" –  אחרי בקשת החסינות שהובטח שלא תוגש ואז בכל זאת הוגשה אבל בסוף נמשכה ברגע האחרון, וכל זה חודש לפני סיבוב בחירות שלישי, שלא היה כמוהו בהיסטוריה, ורגע לפני שמטוס ראש הממשלה עשה סיבוב בשמיים וטס למוסקבה, להחזיר משם את הילדה של כולנו, נעמה יששכר, שהוחזקה בכלא על ידי מנהיג ציני, שהצליח לסחוט את מדינת ישראל כמו אחרון המאפיונרים, וניצל עד תום את חולשתו הפוליטית והמשפטית של ראש ממשלת ישראל, שמצידו הציג את ההשפלה הזו – שאולי הייתה הכרחית, מטעמים הומניטריים – כהישג מנהיגות כביר.

ככה נראה שבוע היסטורי, שלא היה כמוהו מאז 15 במאי 1948? או שככה נראה ספין שערורייתי בקנה מידה גלובלי? ואם זה היה ספין בסדר גודל מפלצתי כזה, איך זה שהוא לא שינה כמעט דבר בסקרים הראשונים שפורסמו אחרי "עסקת המאה", עוד לפני שהתברר שההחלטה על סיפוח, שהובטחה על ידי נתניהו עצמו לעיתונאים שליוו אותו לוושינגטון, תידחה למועד לא ידוע?

ככה נראה שבוע היסטורי, שלא היה כמוהו מאז 15 במאי 1948? או שככה נראה ספין שערורייתי בקנה מידה גלובלי? ואם זה היה ספין בסדר גודל מפלצתי כזה, איך זה שהוא לא שינה כמעט דבר בסקרים?

אולי כי הדבר הכי משונה באובססיה לספינים, שמאפיינת את הפוליטיקה של עידן טראמפ, נתניהו ופוטין – והייתה הרבה פחות נוכחת בחייהם של מקבלי החלטות היסטוריות כמו דוד בן-גוריון והארי טרומן – הוא שהספינים כבר לא כל כך עובדים.

אנחנו מניחים תמיד, שמאחר שכולם מנסים לעשות עלינו מניפולציות וספינים, כנראה שהספינים האלה אפקטיביים. אבל האמת היא שהגיוני באותה מידה להניח את ההנחה ההפוכה: בגלל שעם השנים כולנו פיתחנו חסינות לספינים, אנחנו מזהים אותם מרחוק ויודעים להתגונן מפניהם ולנטרל את השפעתם, ולכן אין ברירה, אלא להעלות את עוצמת הספינים ולהגביר את תדירותם.

מנהיג שאפתן כבר לא יכול להסתפק בספין הפוליטי הישן והטוב במשקל נוצה. הוא חייב להתקיף אותנו מכל עבר עם עוד ועוד ספינים שמשקלם הולך וגדל. הוא חייב לעשות ספינים על ההיסטוריה.

כדאי לזכור גם את זה, כשראש הממשלה שזה אך נחת בישראל והחזיר את פדוית השבי נעמה יששכר, יזדרז להמריא לאוגנדה – ככל הנראה כדי להכריז שם על עסקה היסטורית חדשה, שתפתור את בעיית מהגרי העבודה והפליטים, כשהוא בטח לא ישכח להזכיר שם גם את תוכנית אוגנדה ההיסטורית של הרצל ואת מבצע אנטבה ההיסטורי של אחיו יוני.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי