מי באמת ירוויח מעסקת המאה של טראמפ

מה אם התוכנית הפרו-ישראלית ואנטי-פלסטינית של טראמפ תתברר כבדיוק ההיפך? ● האם הפלסטינים באמת נענשים על סירובם לפשרה, או שמא תוכנית המאה למעשה משרתת אותם?

04/02/2020 04:56
מחמוד עבאס ודונלד טראמפ בבית לחם, ב-23 במאי 2017 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

הישראלים, בהסכמה נרחבת, אינם מאמינים שניתן לעשות שלום עם הפלסטינים, או אפילו להיפרד מהם בבטחה, בעתיד הקרוב.

הישראלים זוכרים היטב את האינתיפאדה השנייה, לאחר שנסיגתו של צה"ל מערים פלסטיניות מרכזיות בגדה המערבית, בהתאם להסכמי אוסלו, אפשרה את צמיחתן הבלתי מבוקרת של תשתיות הטרור של חמאס ופת"ח, ובעקבותיה שנים של מתקפות טרור מחרידות של מחבלים מתאבדים בקניונים שלנו, במסעדות שלנו, באוטובוסים שלנו, שהפכו את מציאות החיים שלנו לכמעט בלתי נסבלת וגבו את חייהם של מאות על גבי מאות אזרחים ישראלים.

הישראלים ממשיכים להתמודד עם השלכותיה האלימות של נסיגתנו החד-צדדית מעזה ב-2005 אל קווי 67', שהובילה להשתלטות של חמאס על הרצועה, לשלושה סבבים של עימותים נרחבים, לירי טילים חסר רחמים ולאלימות בלתי פוסקת לאורך הגבול – כשכל אלה מלווים בפסקול של ביקורת בינלאומית כלפי ישראל בגין הפשע שבניסיון להגן על עצמה מפני המתקפות נגדה מתוך שטח שאין לה כל תביעה עליו.

הישראלים זוכרים שכאשר ראש הממשלה אהוד אולמרט היה נואש להגיע לפשרה עם יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-2008, ובעיקרו של דבר נתן לפלסטינים את כל מבוקשם לכאורה, עבאס היסס והתחמק, ובסופו של דבר הפסיק את השיחות. מאז, עבאס המתון יחסית (בהשוואה לקודמו וליורשיו האפשריים) ניהל את המערכת הפלסטינית שמחנכת ומסיתה לעוינות כלפי ישראל, ואף נשא בעצמו כמה נאומים שלועגים ללגיטימיות של ישראל וכינה אותה "פרויקט קולוניאלי שאין לו שום קשר ליהדות".

אהוד אולמרט ומחמוד עבאס עם נשיא צרפת דאז ניקולס סרקוזי, ב-13 ביולי 2008 (צילום: AP Photo/Jacques Brinon)

אהוד אולמרט ומחמוד עבאס עם נשיא צרפת דאז ניקולס סרקוזי, ב-13 ביולי 2008 (צילום: AP Photo/Jacques Brinon)

כישלון הנסיונות בשנים האחרונות לשאת ולתת על הסכם מצד אחד, ולקבוע גבולות בטוחים באופן חד-צדדי מצד שני, הוא שדחק את מאמצי תומכיו המסורתיים של עקרון "שטחים תמורת שלום" אל שולי הפוליטיקה הישראלית. לקראת הבחירות ב-2 במרץ, מפלגת העבודה (שהפנימה את היעדר הסיכוי להתקדמות משמעותית עם הפלסטינים כיום, אבל שואפת לשמור פתוחה את האופציה של פתרון עתידי של שתי מדינות) ומרצ (המפלגה הציונית היחידה שעדיין מתעקשת שהסכם בר קיימא הוא אפשרי גם היום) נאלצו לאחד כוחות בשל הסיכון שלא יעברו את אחוז החסימה וייעלמו מהכנסת.

האלטרנטיבה האפשרית היחידה לממשלה בהנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא מפלגה (כחול-לבן) שמונהגת על ידי רמטכ"ל לשעבר (בני גנץ), שבעיקרו של דבר מתנגד לראש הממשלה לא בשל עמדתו בנוגע לפלסטינים אלא בגלל התעקשותו להמשיך ולהחזיק בשלטון בזמן שהוא מואשם בשלושה תיקים פליליים.

קיומו של סבב בחירות שלישי בתוך 12 חודשים מדגיש את העובדה שלא קיים בין הישראלים קונצנזוס בנוגע לרצונם שנתניהו הבלתי נלאה ימשיך לכהן כראש הממשלה שלהם. אבל כוחן של מפלגות הימין והמרכז מאשר שכן קיים בינינו קונצנזוס כי ויתור על שטחים תמורת הבטחה לשלום הוא חסר סיכוי, היום ובעתיד הנראה לעין.

לפיכך, התוכנית שחשף נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לפני שבוע בבית הלבן אמורה להוות חדשות נפלאות עבור קהל הבוחרים, עבור ישראל הריאליסטית בצורה כה עגומה לגבי חוסר הסיכוי הנוכחי לעשיית שלום. הלא כן? ובכן, לא בהכרח.

תסבוכת בלתי פתירה

העסקה של טראמפ מייחסת חשיבות מרכזית לצרכיה הביטחוניים של ישראל וחוזה מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מוגבלת, כך שלא תוכל לאיים על ישראל. היא דוחה את תביעתם השערורייתית של הפלסטינים הן להקים מדינה משלהם והן לאפשר למיליוני פליטים וצאצאיהם לזרום לישראל ולגבור על אלה שלנו. יש בה אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הפלסטינית על עשורים של סרבנות עיקשת ועוינות.

אבל יש בה גם שני מרכיבים שמסכנים את כוונותיה הטובות במוצהר כלפי ישראל, ואשר מרחיקים אותה מהקונצנזוס הישראלי.

מייק פומפאו (צילום: AP Photo/Matt Rourke)

מייק פומפאו (צילום: AP Photo/Matt Rourke)

ראשית, בעוד הבית הלבן ציין כי תנאי העסקה אינם חקוקים בסלע, ומזכיר המדינה מייק פומפאו אכן הפציר בפלסטינים במפורש להגיש "הצעה נגדית" – כמה עקרונות טריטוריאליים העומדים במרכזו של ה"חזון" בבירור אינם ניתנים למשא ומתן. המפות הכלולות בתוכנית מקצות 30% משטח הגדה המערבית לישראל, בכלל זאת כל ההתנחלויות ואזור עמק הירדן, ומבטיחות את הכרתה של ארצות הברית בסיפוח ישראלי של אותם שטחים, אם וכאשר יבוצע.

ההכרה בסיפוח חד-צדדי של 30% מהגדה המערבית מערערת את אמינות הכרזתה של ארצות הברית כי התוכנית יכולה לשמש בסיס למשא ומתן, ועומדת בסתירה להצהרתו של טראמפ עצמו יום אחד לפני חשיפת התוכנית. "עכשיו, בלעדיהם", אמר הנשיא על הפלסטינים, "לא נעשה את העסקה".

ובעוד שהסבירות שהפלסטינים בהנהגתו של עבאס יבחרו לשתף פעולה עם ממשלו של טראמפ היא אפסית – "אנחנו אומרים אלף פעם: לא, לא ולא לעסקת המאה", הייתה, כצפוי, תגובתו המיידית של יושב ראש הרשות הפלסטינית לתוכנית – הסכנה היא שסיפוח חד-צדדי בהיקף כזה ובשטחים הללו פירושו שגם ההנהגה הפלסטינית העתידית לא תהיה מעוניינת לשתף פעולה.

שנית, התוכנית קובעת כי 15 התנחלויות ישראליות מבודדות – הממוקמות בלב השטח המיועד למדינה הפלסטינית העתידית – יישארו במקומן, כ"קהילות מובלעת ישראליות".

מפת חזון השלום, כפי שפורסמה על ידי ממשל טראמפ ב-28 בינואר 2020

מפת חזון השלום, כפי שפורסמה על ידי ממשל טראמפ ב-28 בינואר 2020

הבעיה היא שהותרתן של אותן "מובלעות" בתוך מעין מדינה פלסטינית תיצור מציאות דומה לזו שהתקיימה בעזה, שבה 8,000-7,000 יהודים חיו בכ-20 התנחלויות תחת אבטחה כבדה. כאיים יהודיים בים של עוינות פלסטינית, ה"מובלעות" המיועדות בגדה המערבית – שרבות מהן שימשו זמן רב מטרות לפעולות טרור מחרידות – יצריכו הגנה ביטחונית יוצאת מגדר הרגיל.

תושביהן של אותן התנחלויות, הגם שהם מעריכים את ההבטחה לסיפוח ישראלי בגיבוי אמריקאי, אינם ששים לקראת הבידוד הרשמי שטווה להם התוכנית, ואינם מתנחמים לנוכח ההבטחה שהישות הפלסטינית שתקיף אותם תהיה מפורזת. מנהיגי המתנחלים מתעקשים כי יש להרחיב את המובלעות.

בינתיים, נוכחותם העתידה להימשך מערערת עוד יותר את סמכויות השלטון העצמי של המדינה הפלסטינית העתידית, ומפחיתה גם היא את הסבירות שהנהגה פלסטינית כלשהי תרצה לשוב אל שולחן המשא ומתן בעתיד.

אף על פי שהם מתוארים לרוב כמרכיבים מרכזיים בחבילה ה"פרו-ישראלית", קשה לומר ששני מרכיבי הליבה הללו יענו לתיאור הזה אם הם יביאו לסתימת הגולל על המשא ומתן לשלום לטווח הרחוק. קשה גם לומר שהם יענו לתיאור הזה אם הם יביאו לשחיקת הבריתות והקשרים יקרי הערך של ישראל עם העולם הערבי.

סעיף המובלעות תואם את הבטחתו של נתניהו כי שום התנחלות לא תפונה, עולה בקנה אחד עם תמיכתו המסורה של השגריר דיוויד פרידמן בתנועת ההתנחלות, ולבטח מספק את רצונם של תומכיו האוונגליסטים של טראמפ. אבל הוא מסמן התרחקות מהזהירות שאפיינה את טראמפ בתחילת היוזמה (ההתנחלויות הן "לא דבר טוב לשלום… כל פעם שאתה לוקח אדמה עבור התנחלויות, נותר פחות שטח", הוא אמר ל"ישראל היום" של שלדון אדלסון לפני שלוש שנים, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו).

באשר לנכונות המוצהרת לתמוך בסיפוח חד-צדדי, היא נראית תפורה יותר לצרכיו הפוליטיים קצרי הטווח של נתניהו מאשר לאינטרס ארוך הטווח של ישראל בהסכם סופי (גנץ, שחשש לומר לא לטראמפ אבל חש מודאג לנוכח האופי החד-צדדי של העסקה, מנסה נואשות לרבע את המעגל ומבטיח שאם ייבחר בחודש הבא הוא יקדם את התוכנית, באופן בלתי אפשרי, "בתיאום מוחלט עם הממשלות של ארצות הברית, ירדן, מצרים ומדינות אחרות באזור ועם הפלסטינים").

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אירוע הכרזת תוכנית המאה של הנשיא האמריקני בבית הלבן. 28 בינואר 2020 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אירוע הכרזת תוכנית המאה של הנשיא האמריקני בבית הלבן. 28 בינואר 2020 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

העניין כאן הוא לא רק הגינוי הבינלאומי הגובר כלפי מה שייתפס כשליטתה המתמשכת של ישראל על הפלסטינים, בייחוד אם וכאשר תתרחש תנודה בספקטרום הפוליטי בארצות הברית. העניין הוא גם, באופן מכריע יותר, חיסולו ההדרגתי של כל סיכוי להסכם שתי מדינות בר קיימא באמצעות משא ומתן עם הפלסטינים – הסכם שיאפשר לישראל להיפרד מהפלסטינים ובכך לשמור הן על הרוב היהודי שלה והן על אופייה הדמוקרטי.

בידיעות אחרונות, תאר נחום ברנע בסוף השבוע את תוכנית טראמפ כ"מתנת מדיאה", שמשמעותה אינה אלא "סופה של הציונות". אלוף (מיל') עמוס גלעד, ששימש במשך שנים כראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, ואשר משתייך לזרם המרכזי, אמר שתנאי התוכנית פירושם שהפלסטינים "פשוט לא ידברו איתנו… בטוח ב-100 אחוז שלא תהיה איתם שום אינטראקציה, שום דיונים". לדבריו, תנאי הסיפוח על פי התוכנית עלולים להפוך אותנו "למדינה אחת לשני עמים, עם השלכות ארוכות טווח על אופייה של מדינת ישראל".

ניצחונו של ערפאת?

האם ייתכן, אם כן, שהתוכנית הפרו-ישראלית חסרת התקדים הזאת – החזון הזה שנחשף על ידי נשיא אמריקאי פרו-ישראלי; שמעורר התנגדות מצד כל שונאיה הרגילים של ישראל, מאיראן לנשיא טורקיה ארדואן ועד חמאס; שמגונה על ידי מתנגדי טראמפ ומבקריה של ישראל, מברני סנדרס לאליזבת וורן ועד ג'ימי קרטר – למעשה מסתכמת בהיפך הגמור?

קודמו של עבאס, יאסר ערפאת, מעולם לא הכיר בהכרח להשלים עם קיומה של ישראל ולהכיר בה כמדינה יהודית, משום שהיה בטוח שהפלסטינים יגברו על ישראל ברוב מספרי גדול. חכו מספיק זמן, ואל תתפשרו על דרישות טריטוריאליות, הוא קבע, ובסופו של דבר היהודים יהוו מיעוט בין הים לנהר.

ערפאת, ועבאס אחריו, אכן הוכיחו כי הם נחושים שלא להתגמש. וישראל, שמעודדת את הרחבת ההתנחלויות – אפילו באזורים המיושבים בעיקרם באוכלוסייה פלסטינית, שעד השבוע כולם ציפו כי יהיה צורך לוותר עליהם בכל הסכם עתידי – מעמיקה את התסבוכת עם פלסטינים.

כעת, תוכנית השלום האמריקאית הענישה לכאורה את הפלסטינים על נוקשותם, ותגמלה את הישראלים בהכרה בזכות העם היהודי על שטחים נוספים מארץ התנ"ך.

אבל מה אם הפלסטינים, שבמשך עשורים דחו את הצעותיה של ישראל לשטחים תמורת שלום, הם אלה שיגיחו בסופו של דבר כמנצחים? ומה אם ישראל – מבוצרת בקרב אותם פלסטינים בלתי מתפשרים, בתוך ישות אחת, מלאת חיכוכים, כשהדמוקרטיה שלה נתונה בסכנה והרוב היהודי שלה נמחק – היא זו שתפסיד ותאבד את מהות קיומה?