אחד המאפיינים של ימינו הוא שאין קונצנזוס על כלום. אנחנו מתגעגעים לביחד ביחד הזה שהיה פעם סביב מדורת השבט, מתגעגעים לגיבורים גדולים מהחיים שהיינו יכולים להעריץ יחד ולהתגעגע אליהם יחד, כשבאיזה סיבוב של הגורל הם נמצאים לפתע מתים בדירתם או בתאונת מטוס.

קובי בריאנט מת עם בתו ואחרים בהתרסקות מסוק, וזה בדיוק אירוע מהסוג שפעם היה יכול לאחד ברגש המר-מתוק הזה של אבל משותף על הפוטנציאל האנושי העצום שהלך ועל כמה שהכל בר חלוף.

ואז באות הפמיניסטיות.
כאלו חמוצות.
חייבות להזכיר משפט אונס מ-2003, שנגמרה בהודעה של בריאנט כי הבין שהמין לא היה בהסכמה, ובעיסקה בה הבחורה הצעירה שטענה כי בראינט אנס אותה באלימות, קיבלה כסף, ובריאנט הרוויח בתמורה את זה שאף שופט לא אמר שהוא אנס.

ואז באות הפמיניסטיות החמוצות להזכיר פרשת אונס מ-2003, שנגמרה בהודעה של בריאנט כי הבין שהמין לא היה בהסכמה, ובעיסקה בה הצעירה, שטענה כי בראינט אנס אותה באלימות, קיבלה כסף, ובריאנט הרוויח בתמורה את זה שאף שופט לא קרא לו אנס

כתבת הוושינגטון פוסט שהעזה לצייץ קישור לכתבה על המשפט הושעתה. בישראל שלנו שתי נערות שהזכירו את המשפט ואת ההודעה שלו חוו מתקפה. אחת מהן הוצאה מהכיתה.

חובבי ספורט, שבימים רגילים יכולים לא לשים לב שהאשה והילדים הצטרפו להלז-אנג'לז ועברו דרך הסלון ברכיבה על 40 הארלי דייוידזון – אם כל זה קורה  תוך כדי משחק, לפתע גילו צד רגיש ומלא חמלה כלפי אלמנתו של בריאנט והמשפחה ויצאו בציוצים, פוסטים ומאמרים העוסקים בנימוסים והליכות כמו גם בהענקת קורס מזורז במשפט: מהו טקט ומהו חוסר טקט, מהו אונס ומדוע מי שהודה שקיים יחסי מין עם אשה ללא הסכמתה עדיין בשום פנים ואופן אינו אנס.

על רקע חגיגת סתימת הפיות ההו-כה-מוכרת, מרענן לשמוע לפעמים את הטיעון העסקי: מכיוון שהאשה קיבלה כסף פיצויים לא מדובר באונס. מסתבר שקרבנות אונס שמקבלות פיצויים יכולות להפוך לזונות רטרואקטיבית.

לפתע גילו צד רגיש ומלא חמלה כלפי אלמנתו של בריאנט והמשפחה, ויצאו בציוצים, פוסטים ומאמרים העוסקים בנימוסים והליכות ובקורס מזורז במשפט: מהו טקט וחוסר טקט, ומדוע מי שהודה שקיים יחסי מין עם אשה ללא הסכמתה עדיין אינו אנס

אשמח לעשות קצת סדר:
ראשית, אפשר גם להכין יופי של קאפקייקס וגם להעלים מס, ואפשר להיות אחלה אתלט וגם לתקוף מינית.

שנית, להזכיר את האמת על משפט שסוקר בכל כלי התקשורת ב-2003 – זה דבר שחייב להיות מוגן במסגרת חופש הביטוי, אפילו אם זה נראה לאנשים "חסר טקט".

השיפוט המוסרני הזה באמת לא קשור לזכותן של נשים או קרבנות אונס לחוות את פסטיבל ההלל לגיבור שאבד כטריגר, וגם לדבר על זה. מי שחושב שזה חוסר טקט או "לא מתחשב במשפחה" שישלח להם פרחים ויפסיק לסתום לנשים את הפה כמו אחרון הפאטריארכים. אחרי שקיבלנו זכות קניין וזכות הצבעה – החזית הבאה של הפמיניזם: זכותן של נשים להביע דעה לא נעימה.

להזכיר את האמת על משפט שסוקר בכל כלי התקשורת ב-2003 – חייב להיות מוגן במסגרת חופש הביטוי, אפילו אם זה נראה לאנשים "חסר טקט". מי שחושב שזה "לא מתחשב במשפחה", שישלח להם פרחים ויפסיק לסתום לנשים את הפה

ואחרון חביב, שום דבר בעולם, לא כסף, לא יהלומים, לא הודעה ולא התנצלות לא יכול להפוך תקיפה מינית למשהו מלבד תקיפה מינית. פיצויים הם פיצויים, הם לא תשלום עבור שירותים. פיצויים לא מזיזים כלום לכאב או אשמה או חרדה או שנאה עצמית או כלום.

פיצוי כספי זו פשוט דרך של החברה להכיר בכך שנעשה עוול, להעניש את התוקף ובתקווה לייצר גם הרתעה. כאשר הופכים כל מי שקיבלה פיצויים לגולד-דיגרית או זונה זה לא "חוסר טקט" או "חבל על המשפחה". זה פשוט תרבות אונס והשתקה, מסורת עתיקה בצורתה החדשה.

גם לי יש נוסטלגיה לימים בהם היה לנו קונצנזוס והיו לנו גיבורים. אבל אז אני נזכרת שהקונצנזוס הזה נבנה על הדיכוי והשתיקה של נשים.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.