הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמוע

צילום מסך מתוך התשדיר של משרד הבריאות לכבוד שנת האחות הבינלאומית
צילום מסך מתוך התשדיר של משרד הבריאות לכבוד שנת האחות הבינלאומית

בימים אלו משודרת פרסומת על מקצוע האחיות/אחים. שקורא לכם להפוך ולהיות אח/ות אקדמאי/ת. לא חשבתי על זה, אבל זאת הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמעות. שמרגשת אותי מאוד.

מה קורה לי שם בפנים? מה מנגן לי על נימי הרגש? כנראה בגלל שאחים ואחיות הם באמת כל כך רחומים. כל כך טובים. סועדים ללא תנאים, בתקופה שכה נזקקתי/נזקקת להם.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה

הם איתי בחדר לאחר הניתוח, עד השחרור המיוחל. המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים, מנגבים לי את הדמעות. לא תמיד אני רואה את הפנים שלהם ברגעים האלה.

הם אלה שליוו אותי לשירותים אחרי הניתוח, לבדוק שאני לא מתעלפת. והביאו לי תה חם ומתוק, הכי טעים בעולם, אחרי שעות רבות של צום. חלק גם בכו איתי כשבכיתי. בביופסיה. ואחרי שקרסתי כששמעתי שיש לי גוש סרטני בשד. יושבים לידי. מלטפים את הדמעות. מחפשים מילים מרגיעות.

בחדר לאחר הניתוח הייתי הרבה שעות באמת לבד. הם מגיעים, דואגים למעדן קליל או יוגורט. בואי שבי. תשתי. איך את מרגישה. מודדים לחץ דם. דואגים כשהוא נמוך. מביאים משככי כאבים.

המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים

כל קריאה שלי מתקבלת בסבלנות. אנושיות. חמלה. מבט. ואני יודעת שהם במקצוע הכי סוחט שיש. ובכל זאת, אלה שנתקלתי בהם, גם בטיפולים נמרצים (שניים במספר). גם במחלקות פנימיות. כשהייתי באמת צריכה שיסעדו אותי.

גם עכשיו – תמיד אנושיים. רכים. ובעיקר מאוד נוכחים. בשבילי. בשבילי זה הדבר הכי משמעותי שיש. כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון. המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב. עד שאני משתחררת מבית החולים.

כשהייתי קטנה, בת 8, ואושפזתי עם דלקת כליות לשבוע בבית חולים – אימצתי לי אחות. עד ששאלו אותי אם זאת אמא שלי. היא לא הייתה אמא שלי אבל לגמרי התנהגה כמו אמא. דאגה לי מבוקר עד לילה. ולעולם לא אשכח אותה.

כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון, עם המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב

אלה בעלי המקצוע שחייבים לקבל משכורת מתגמלת על העשייה המדהימה , העצומה שלהם. לולא הם, החוויות הקשות שעברתי, היו קשות אלפי מונים. הם הקלו במעט באנושיות שלהם. בחמלה כלפיי. ועל כך אהיה אסירת תודה לעד.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 458 מילים
סגירה