עלילות הדם מימי הביניים עושות קאמבק ברשת

באמצע המאה ה-15, המצאת הדפוס הביאה את עלילות הדם האנטישמיות לכל בית באירופה ● כעת, הן נהנות מתחייה מחודשת בחסות הרשתות החברתיות ● ההיסטוריונית מגדה טטר חקרה את התופעה החל משורשיה בסיפורי הנזירים, דרך דפי העיתונות בגרמניה הנאצית ועד תוצאות החיפוש בגוגל וסרטונים בפייסבוק ● ראיון

14/02/2020 13:59
הדפס עץ שמציג את הרצח הפולחני לכאורה של "סימון מטרנטו", 1475 (צילום: רשות הציבור)

ב-1475, פעוט בשם סימון נמצא מת במרתף ביתה של משפחה יהודית בעיר טרנטו באיטליה. זה קרה בחג הפסחא, ומנהיגי הקהילה היהודית בעיר הואשמו מיד כאחראים ל"רצח הפולחני". כל יהודי העיר נעצרו, עונו ואולצו להודות ברצח.

אירועי טרנטו לא היו הפעם הראשונה שבה קהילה יהודית הואשמה באופן קולקטיבי ברצח פולחני של ילד נוצרי. ב-1144 בנוריץ', אנגליה, ילד בן 12 בשם ויליאם נמצא מת באופן דומה. שנים לאחר מכן, יהודי המקום הואשמו ברציחתו.

למרות שהאירועים באיטליה ובאנגליה נראים דומים על פני השטח, אירע דבר מה בין שתי התקריות. במשך שלוש מאות, סיפורים על "מעשי רצח פולחניים" שבוצעו על ידי יהודים היו בגדר מעשיות מקומיות והופיעו בכרוניקות שכתבו נזירים. לציבור הרחב לא הייתה גישה לסיפורים הללו, כך שעלילות הדם לא נתפסו כאמינות. ואז, באמצע המאה ה-15, המצאת הדפוס שינתה הכול.

כשספרים, עיתונים וחומרים מודפסים אחרים החלו להתפשט באירופה, מיליונים השיגו גישה לסוגי ידע רבים, בכלל זאת דיווחים "עובדתיים" על עלילות דם. סימון מטרנטו הפך לסמלם של של סיפורי המעשיות הקטלניים

כשספרים, עיתונים וחומרים מודפסים אחרים החלו להתפשט באירופה, מיליונים השיגו גישה לסוגי ידע רבים, בכלל זאת דיווחים "עובדתיים" על עלילות דם. סימון מטרנטו הפך לסמלם של של סיפורי המעשיות הקטלניים – ויותר מ-500 שנה מאוחר יותר, ישנם עדיין חסידי עליונות לבנה שממשיכים בפולחן שלו.

לצורך כתיבת "עלילת דם: בעקבותיו של מיתוס אנטישמי", מגדה טטר בחנה את עלילת הדם החל משורשיה בסיפורי הנזירים ועד דפי העיתונות בגרמניה הנאצית.

ההיסטוריונית והמחברת מגדה טטר (צילום: courtesy)

ההיסטוריונית והמחברת מגדה טטר (צילום: courtesy)

על פי טטר, היסטוריונית שספרה יצא לאור ב-28 בינואר, עלילת הדם עברה מוטציה בעת שחצתה את הים מבריטניה ליבשת אירופה; נוסף לה החלק של שימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות בפסח. למעשה, על פי עלילת הדם, תוספת דם אדם היא הכרחית מבחינה פולחנית להכנת מצה.

בדומה לתנועות תקשורת ההמונים של היום, לעלילות הדם היו חסידים מפורסמים. במקרה זה, הנסיך-הבישוף יוהנס ה-14 היינדרבך, אציל אוסטרי, פתח ב"תעמולת מולטימדיה מתוחכמת בעקבות מותו של הפעוט סימון במרץ 1475, תוך ניצול טכנולוגיית הדפוס להפצת הסיפור למרחוק", כותבת טטר.

באמצעות השימוש בספרו ובאגדות מוקדמות יותר כ"הוכחות" עובדתיות, היינדרבך רב העוצמה יכול היה כעת לרדוף את היהודים מתוקף סמכות רבה יותר. הוא גם פעל ברומא למען הכרזתו של סימון כקדוש.

לדברי טטר, שעומדת בראש המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת פורדהם בניו יורק, סימון מטרנטו "הפך לדמות כמעט קבועה בספרי ההיסטוריה הנוצריים, בכלל זאת סיפורי חיי הקדושים, ושבה את הדמיון הנוצרי, אפילו – כפי שמדגים המניפסט של מבצע פיגוע הירי בבית הכנסת בפאוויי ליד סן דייגו ב-2019 – עד ימינו אנו. "המיתוס של יהודים שהורגים ילדים נוצרים הוסיף להתקיים בדמיון האירופי, וגם המזרח-תיכוני, אף על פי שלמרבה השמחה, לא עוד בבתי הדין".

מהדורה של השבועון הנאצי "דר-שטירמר" המוקדשת לרצח פולחני יהודי, מאי 1934 (צילום: רשות הציבור)

מהדורה של השבועון הנאצי "דר-שטירמר" המוקדשת לרצח פולחני יהודי, מאי 1934 (צילום: רשות הציבור)

"פסח של דם"

לפי הסקירה של טטר על האבולוציה של עלילות הדם, יש קרן אור באפלה. היא מראה שבכוחם של הצהרות פומביות וסימבוליזם להשפיע במלחמה נגדן.

מנהיג קתולי מוקדם שנלחם בעלילות הדם היה החשמן לורנצו גנגנלי, שמאמציו נשאו פירות דורות לאחר מותו. ב-1759, החשמן, שזה עתה מונה לתפקידו, כתב דוח סודי על עלילות הדם עבור המשרד הקדוש של האינקוויזיציה. זאת משום שהכנסייה ביקשה לבחון האשמות נגד קהילות יהודיות בפולין.

לאחר שאסף מידע מקיף מפולין, גנגנלי כתב דוח שמפריך את העלילות. הוא גם נחלץ להגנת העם היהודי באופן כללי, וטען שהוא אינו ראוי לשאת בהאשמות הללו כקבוצה. הדוח התקבל בשקט על ידי ראשי הכנסייה ברומא.

לאחר שאסף מידע מקיף מפולין, גנגנלי כתב דוח שמפריך את העלילות. הוא גם נחלץ להגנת העם היהודי באופן כללי, וטען שהוא אינו ראוי לשאת בהאשמות הללו כקבוצה. הדוח התקבל בשקט על ידי הכנסייה ברומא

עשר שנים מאוחר יותר, ב-1769, גנגנלי עצמו הוכתר לראש הכנסייה הקתולית כאפיפיור קלמנס ה-14. אף על פי שהוציא את היהודים מתחום שיפוטה החוקי של האינקוויזיציה, הדוח שלו על עלילות הדם נותר סודי.

לחקירת של עלילות הדם עשויים להיות מניעים שונים, כמובן. בשעה שהחשמן גנגנלי חקר את ההאשמות בפולין, משיח השקר יעקב פרנק והפרנקיסטים שלו משכו לכיוון אחר. הפרנקיסטים – קבוצה של יהודים כופרים – טענו כי יש אמת בעלילות הדם. הם "טענו שהתלמוד… שנידון לשרפה על ידי הכנסייה הקתולית, מצווה על שימוש בדם נוצרי", כותבת טטר. כדי לבדל עצמם מפולחן הדת היהודי המקובל לפי טענתם, הפרנקיסטים הכריזו כי הם אינם מקבלים את סמכות התלמוד. לפיכך, הקבוצה לא השתמשה בדם של ילדים נוצרים להכנת מצות.

"עלילת דם" מאת מגדה טטר, 2020 (צילום: courtesy)

"עלילת דם" מאת מגדה טטר, 2020 (צילום: courtesy)

שנים לאחר שהפרנקיסטים "חשפו" את השימוש הפולחני שעושים היהודים בדם של ילדים נוצרים, הפרופסור הישראלי אריאל טואף טען טענה דומה, עם טוויסט. ב-2007, טואף פרסם את הספר "פסח של דם: יהודי אירופה ורצח פולחני", שבו העלה את ההשערה כי יהודים אשכנזים נהגו לעשות שימוש פולחני במעט דם יבש בימי הביניים.

למרות שטואף הפסיק את הפצת הספר שבוע לאחר שיצא לאור, "ממצאיו" התפשטו למרחוק. בפרק האחרון בספר, שמתמקד בסימון מטרנטו, טואף כתב כי ייתכן שנעשה שימוש בדם יבש על ידי "קבוצת יהודים פונדמנטליסטים שלא כיבדו את האיסור המקראי (על שימוש בדם)". הביקורות על ספרו טענו כי הוא מספק דלק חדש לאנטישמים ולחסידי עליונות לבנה, וטטר מסכימה עם הדברים.

"פרשת טואף הציתה מחדש את האמונה בסיפורים האלה, שאני מאמינה שכבר הלכו ודעכו, וחיבלו בעשורים של מאמצים להפריך את אותם סיפורים, בייחוד בקרב הקתולים במדינות הקתוליות, לאחר ביטול קדושתו של סימון מטרנטו", אומרת טטר. "למרות שטואף הוציא מהדורה מתוקנת, המהדורה הראשונה של הספר גרמה נזק מתמשך שעדיין מורגש היום".

איור של יהודים עולים בלהבות בתקופת האינקוויזיציה (צילום: רשות הציבור)

איור של יהודים עולים בלהבות בתקופת האינקוויזיציה (צילום: רשות הציבור)

"הצהרות פומביות הן המפתח"

קודם לספרה של טטר, מעולם לא פורסם מחקר מקיף על האבולוציה של עלילות הדם בכל יבשת אירופה. למרות שההכפשה האיומה הייתה רווחת באירופה במשך מאות, לדבריה של טטר קיימים אתגרים המקשים על חקירת התופעה.

"אנחנו האקדמאים עדיין מחונכים במידה רבה על פי מסורות היסטוריית הלאום של המאה ה-19: אנחנו מגבילים את עצמנו לחקר מדינות לאום", אומרת טטר.

"כך שחוקרים של איטליה או גרמניה, למשל, לא ניגשים למקורות מזרח-אירופיים או מחשיבים אותם לרלוונטיים; חוקרי מזרח אירופה עשויים שלא להחשיב את המקרים של גרמניה או איטליה רלוונטיים לסיפורים שהם עוסקים בהם וכדומה".

למרות שהכנסייה הקתולית עשתה דרך ארוכה בהפרכת עלילות הדם, השקר הקטלני נותר מקובע בכיסים מסוימים באירופה. באנגליה, למשל, חסידי עליונות לבנה עדיין מוקירים את "קרבנות הפולחן של היהודים"

לדבריה, ישנן משוכות אקדמיות נוספות שצריך להתגבר עליהן, בכלל זאת "ההיבט היהודי והידע הנדרש בשפות נוספות. אנחנו גם מחונכים להתמקד בתקופות מסוימות. לפיכך עלילות הדם נלמדו כהאשמות 'ימי-ביניימיות'".

למרות שהכנסייה הקתולית עשתה דרך ארוכה בהפרכת עלילות הדם, השקר הקטלני נותר מקובע בכיסים מסוימים באירופה. באנגליה, למשל, חסידי עליונות לבנה עדיין מוקירים את "קרבנות הפולחן של היהודים".

לדבריה של טטר, מקדשים קתוליים הקשורים לעלילות הדם "ממשיכים להתקיים באופן בלתי רשמי" ברחבי אירופה כאבן שואבת ליודופובים.

האפיפיור פיוס ה-12, שעונד את טבעת פטרוס הקדוש, מרים את ידו הימנית בברכה אפיפיורית בוותיקן, ספטמבר 1945 (צילום: AP, ארכיון)

האפיפיור פיוס ה-12 (צילום: AP, ארכיון)

בשנים האחרונות, רשתות המדיה החברתית ספגו אש על הכלת תכנים אנטישמיים, בכלל זאת קבוצות ודפים העוסקים בעלילות הדם. ב-2014 הליגה נגד השמצה דרשה מפייסבוק להסיר דפים שעניינם "רצח פולחני יהודי".

"זו לא רק פייסבוק אלא גם גוגל, קיום אתרים כאלה יוצר ומחזק את 'הקהילות האפיסטמולוגיות' האלה – האתרים האלה הופכים למקורות ידע", אומרת טטר.

נכון לעכשיו, פייסבוק מכילה תכנים הקשורים לעלילות הדם, לרבות קישורים לסרטון של "רצח מאגי יהודי" שצבר יותר מ-1,000 צפיות.

גם באמזון מוצעים כותרים שמציגים את עלילות הדם כעובדתיות, בכלל זאת "הגנה לא רלוונטית" על "רצח פולחני יהודי" וספרו של אריאל טואף מ-2008, "יהדות מדומה", שבו הוא מגיב לביקורת נגדו.

לדעת טטר, סימונו של תוכן כאנטישמי "ודאי לא יהיה בגדר הרתעה או אזהרה עבור חסידי עליונות לבנה". אולי, היא אומרת, זיהויו של התוכן כ"מידע כוזב באופן מטריד" עשוי להועיל יותר. "תיוג פומבי והצהרות פומביות הן המפתח".