זירת הבלוגים

הילדים שלך במערכת החינוך - נשירה סמויה

יוני (דמות בדויה המבוססת על ילדים רבים שהכרתי כיועץ במערכת החינוך) הבין שהוא לא חייב ללכת לביה"ס

19/02/2020 12:27
אילוסטרציה (צילום: iStock-DragonImages)

יוני (דמות בדויה המבוססת על ילדים רבים שהכרתי כיועץ במערכת החינוך) הבין שהוא לא חייב ללכת לבית הספר. הוא ראה את צחי וחזי מגיעים אחת לחודש. הוא ראה מה הם עושים בבית הספר. הוא ראה שהם מפריעים. הוא ראה שהם מוכרים סמים במסדרון.

הוא ראה שאף אחד לא עושה להם כלום. הוא ראה שהם לבושים במותגי על. הוא ראה איך כולם רודפים אחריהם. הוא ראה אותם מכניסים את הריטלין לוודקה שהכריחו את נועה לשתות. הוא ראה מי עישן גראס בשרותים.

יוני (דמות בדויה המבוססת על ילדים רבים שהכרתי כיועץ במערכת החינוך) הבין שהוא לא חייב ללכת לבית הספר. הוא ראה את צחי וחזי מגיעים אחת לחודש. הוא ראה מה הם עושים בבית הספר

הוא ראה שהמורים לא ידעו מה לעשות עם הריח המוזר. הוא לא פגש את המנהלת הרבה זמן. המנהלת לא ממש יצאה מהחדר שלה, תמיד היתה עסוקה בטלפונים ובניירת. המון המון ניירת.

יום אחד יוני החליט להשאר בבית. זה היה אחלה יום להשאר בבית. ההורים היו עסוקים מאוד, היה יום קר והוא שיחק רוב הלילה במחשב. אף אחד לא התקשר. אז הוא החליט להשאר עוד יום בבית.

גם ככה המורים לא ממש מלמדים משהו חשוב, הוא לא ישתמש בזה בהמשך הוא יודע. כדי להקים דוכן פלאפל מצליח לא צריך לדעת אנגלית, לא תנ"ך, ובטח לא מתמטיקה. כל מה שצריך זו קופה רושמת. אז הוא נשאר בבית עוד יום.

יום אחד יוני החליט להשאר בבית. זה היה אחלה יום להשאר בבית. ההורים היו עסוקים מאוד, היה יום קר והוא שיחק רוב הלילה במחשב. אף אחד לא התקשר. אז הוא החליט להשאר עוד יום בבית

ביום השלישי הוא כבר החליט שאם הוא כבר נשאר בבית עדיף לעשות משהו חיובי, אז הוא הלך לעבוד בדוכן הפלאפל ליד המרכז. זה היה דוכן קטן ונחמד וכזה בדיוק הוא רצה שיהיה לו. הם תמיד היו צריכים מישהו שיעזור לחתוך סלט, ולהכין פלאפלים, ויוני חשב שזו תיהיה התנסות טובה.

וככה יום אחרי יום יוני קם בבוקר, לקח את הילקוט ופשוט הלך לעבוד בפלאפל. הוא התחיל להרוויח כסף, אפילו הרבה כסף. הוא קיבל קידום ולפעמים היו אפילו משאירים אותו לבד בדוכן.

המורה מבית הספר התקשרה פעם אחת אחרי שבועיים והוא אמר לה שהוא חולה. כשהיה לו יום חופשי הלך ואמר לה שלום. היא אמרה לו שהיא שמחה שהוא מרגיש טוב יותר. הוא חזר לפלאפל. וחוזר חלילה.

המורה מבית הספר התקשרה פעם אחת אחרי שבועיים והוא אמר לה שהוא חולה. כשהיה לו יום חופשי הלך ואמר לה שלום. היא אמרה לו שהיא שמחה שהוא מרגיש טוב יותר. הוא חזר לפלאפל. וחוזר חלילה

יוני לא קנה מותגים, הוא לא בזבז את הכסף על שטויות. הוא חסך כסף לדוכן פלאפל משל עצמו.

הוא לא פגש את מנהלת בית הספר, לא באה לבקר אותו הקב"סית (קצינת הביקור הסדיר שמייצגת את תוקפו של חוק חינוך חובה) ואף אחד לא באמת התקשר אליו. אם מישהו כן התקשר הוא פשוט סינן אותו.

בבית הספר לא ממש שמו לב לחיסור שלו, כשהשם שלו עלה בישיבות הפדגוגיות המורות היו אומרות שהן ראו אותו בהפסקה מסתובב עם חברים, היועצת אמרה שתנסה לקחת אותו לשיחה אבל העומס השכיח אותו ממנה ברגע שיצאה מהישיבה.

הוא לא פגש את מנהלת בית הספר, לא באה לבקר אותו הקב"סית (קצינת הביקור הסדיר שמייצגת את תוקפו של חוק חינוך חובה) ואף אחד לא באמת התקשר אליו. אם מישהו כן התקשר הוא פשוט סינן אותו

הוא הגיע לבית הספר גם במסיבת פורים, וגם ביום קבלת התעודות. המורה חייכה אליו ואמרה שהיא שמחה שהוא הגיע. הוא שם את התעודה להורים על השולחן, הם עשו פרצוף והוא אמר "מהה? זה מה שיש" ואז הוא עלה לכיתה ט'.

היו הרבה תלמידים בבית הספר. כל שכבה מנתה 300 תלמידים לפחות. מנהלת בית הספר היתה שקועה עד הצוואר ביעדים. זה היה מאוד נוח שיוני לא הגיע למבחני המיצ"ב ומבחני האקלים, תלמידים גרועים רק מורידים את הממוצע. ובסך הכל הוא התמיד להגיע אחת לחודש לפחות להראות את הפרצוף שלו בבית הספר.

הוא לא היה מהבעייתיים שמוכרים סמים והמורים היו באים לדווח עליהם, והיא לא ממש ידעה מה לעשות איתם. הרי אם היא תדווח עליהם יהיה בלגן רציני וכולם ידעו שבבית הספר שלה תלמידים מוכרים סמים, והיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה. גם ככה היא טובעת בניירת ויעדים, להתחיל לענות על שאלות לא נוחות ולהוסיף עוד ניירת? לא, עדיף לא לחשוב על זה יותר מידי. זה לא בריא. יוני בסדר, זה מה שחשוב.

היו הרבה תלמידים בביה"ס. כל שכבה מנתה 300 לפחות. מנהלת ביה"ס היתה שקועה עד הצוואר ביעדים. זה היה מאוד נוח שיוני לא הגיע למבחני המיצ"ב. תלמידים גרועים רק מורידים את הממוצע

באמצע כיתה ט' יוני היה צריך להרשם לתיכון. אבל זה לא ממש עניין אותו אז הוא לא הלך להרשם. מכיוון שבעיר שבה גר פעלה רפורמה כלשהי, סגרו את כל בתי הספר המקצועיים והוא נרשם אוטומטית לאחד התיכונים. מבחינה כספית כבר היה בחמישית הדרך לדוכן משלו.

בחופש הגדול ישבה הקב"סית אצל המנהלת וחתמה על רשימת השמות של התלמידים שאמורים להגיע לבית הספר ביום הראשון ללימודים. יוני היה אחד מהם.

יוני לא ממש טרח להגיע לבית הספר. הוא גם לא ממש טרח לבדוק באיזה בית ספר הוא. הוא כבר היה עמוק עמוק בדוכן הפלאפל. וכבר שיתף את הבעלים שיש בכוונתו להכנס כשותף או לפתוח דוכן משלו. הוא קיבל את ברכת הדרך ושמע שאם יהיה לו מספיק כסף זו אפשרות שבהחלט אפשר לשקול, בתנאי שההורים של יוני יאשרו.

יוני לא ממש טרח להגיע לבית הספר. הוא גם לא ממש טרח לבדוק באיזה בית ספר הוא. הוא כבר היה עמוק עמוק בדוכן הפלאפל. וכבר שיתף את הבעלים שיש בכוונתו להכנס כשותף או לפתוח דוכן משלו

לאחר כשבוע יועץ השכבה התקשר לקב"סית כדי לדווח על כל התלמידים הרשומים במצבת התלמידים והקב"סית הייתה צריכה להתחיל לעשות סדר.

הבעיה הייתה שבתיכונים בעיר למדו כמעט עשרת אלפים תלמידים, כמעט 2000 מתוכם היו עם בעיות ביקור סדיר, וחמשת קציני הביקור הסדיר בעיר היו עמוסים. יוני המשיך לעבוד בפלאפל עוד חודש לפחות לפני שההורים שלו קיבלו טלפון מקצינת הביקור הסדיר שרצתה לעשות ביקור בית.

כשהגיעה לביקור בית ההורים קיבלו אתה לחוצים בזמן כי נאלצו לצאת לעבודה. יוני היה בפלאפל, הם ידעו, ולא היה להם כוח להלחם איתו.

"החוק אומר שיוני חייב להגיע לבית הספר" אמרה הקב"סית בנועם. "את מוזמנת לספר לו את זה" אמר האב בציניות והוסיף את הכתובת של הפלאפל.

הבעיה הייתה שבתיכונים בעיר למדו כמעט 10,000 תלמידים, כמעט 2,000 מתוכם היו עם בעיות ביקור סדיר, ו-5 קציני הביקור הסדיר בעיר היו עמוסים. יוני המשיך לעבוד בפלאפל עוד חודש לפני שהוריו קיבלו טלפון מהקב"סית שרצתה לעשות ביקור בית

בשנת 2015 נערך סקר של הפיקוח על הביקור הסדיר בבתי ספר בשלוש רשויות מקומיות. תוצאות הסקר הראו שבחלק ניכר מבתי הספר שנבדקו הוצג מצג שווא לגבי כמות התלמידים בבית הספר,  וכ-10% מהתלמידים – נמצאים בנשירה כזו או אחרת מבית הספר.

בשנת 2017 עדיין היו חסרים במדינת ישראל 3000 קציני ביקור סדיר – הדמות האחראית על שיבוצם של הילדים במסגרת.

גם כיום ישנה נשירה גלויה וסמויה רבה מבתי הספר. כאשר הנשירה אינה מדווחת – בתי הספר ממשיכים לקבל תקציבים על הילדים שאינם מגיעים או מגיעים אחת לחודש. כל תלמיד שווה לבית הספר 15-20 אלף ש"ח בשנה, בתקציבים, משכורות למורים וכו.

גם כיום ישנה נשירה גלויה וסמויה רבה מבתי הספר. כאשר אינה מדווחת – בתי הספר ממשיכים לקבל תקציבים על הילדים שאינם מגיעים או מגיעים אחת לחודש. כל תלמיד שווה לבית הספר 15-20 אלף ש"ח בשנה

מדיניות אי ההנשרה קובעת שבית הספר אינו יכול להנשיר תלמידים ממצבת התלמידים בבית הספר ועל בית הספר לקיים וועדות התמדה. בועדה אמורים לנסות למצוא דרך שהתלמידים יגיעו לבית הספר בהתמדה. בפועל אין לוועדה שום כוח פורמלי.

"ישראל עולה כיתה" היא סיסמא שמאפשרת לתלמידים לפנות למפקחת בבקשה מהמנהל שיעלה אותם כיתה בסוף השנה. למרות שזו כלל לא המטרה של הרפורמה הקרויה בשם זה!

כאשר תלמידים עולים כיתה ללא תפקוד המסר לחברים שלהם הוא שניתן להמשיך לעלות כיתה גם ללא תפקוד לימודי או ביקור בבית הספר.

כיום 12 שנות לימוד הנה תעודה המעידה על היות התלמיד רשום לבית הספר במשך 12 שנים. ולמרות שתיאורטית תלמיד שלא נכח במשך התיכון בבית הספר לא אמור לקבל תעודה זו מרבית התלמידים מקבלים את התעודה מכיוון שבית הספר לא יכול לדווח שלא התמידו ולהוציא אותם מבית הספר.

כיום 12 שנות לימוד מסתכמות בתעודה המעידה על היות התלמיד רשום לביה"ס במשך 12 שנים. למרות שתיאורטית תלמיד שלא נכח במשך התיכון בביה"ס לא אמור לקבל תעודה זו – בפועל מרבית התלמידים מקבלים

חוק הלימוד (חוק חינוך חובה) שונה לפני כעשור וחל כיום על תלמידים עד גיל 18, סוף י"ב. החוק מנוסח בצורה מטושטשת, וכיאה לחוקים במדינה האכיפה שלו לוקה בחסר. המחסור בקציני ביקור סדיר האמונים על האכיפה והעדר סמכויות של הביקור הסדיר לא מאפשרות אכיפה משמעותית שלו.

המגמה בשני העשורים האחרונים לסגור ולצמצם את בתי הספר המקצועיים והמפתנים מחייבת את התיכונים הרגילים לפתוח את שעריהם לתלמידים שלא מתאימים לבית הספר הרגילים ובתי הספר לא מתאימים להם. לבית הספר אין את הכלים או את כוח האדם להתמודד עם תלמידים מורכבים, מה שמשפיע על כלל התלמידים בבית הספר.

כלל הנסיבות המפורטות מאפשרות לילדים כמו יוני לנשור מהלימודים. במקרה הטוב למצוא עבודה, במקרה הפחות טוב להגיע לרחוב, לפשע, זנות, סמים וכו. ובסופו של דבר להגיע אחת לחודש לבית הספר ולא לקבל מענה.

חוק חינוך חובה מנוסח בצורה מטושטשת, וכיאה לחוקים במדינה – האכיפה שלו לוקה בחסר. המחסור בקציני ביקור סדיר האמונים על האכיפה, והעדר סמכויות של הביקור הסדיר- לא מאפשרות אכיפה משמעותית שלו

כלל הנסיבות המפורטות יוצרות מצב בו בתי הספר הם עבריינים בשרות החוק. אסור להם להנשיר את הילד, הם חייבים לקבל עליו תשלום, נמדדים על התמדה, ואין להם כלים להתמודד עם הנשירה.

הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה הם הילדים שבאמצע. לא התלמידים הטובים שיגיעו לבית הספר ויעשו מה שהם צריכים לעשות (אחוז מזערי) ולא התלמידים שמגיעים לבית הספר לעשות בעיות. הקורבנות האמיתיים הם רוב הילדים שירגישו שבית הספר אינו מקום בטוח, שהמורים אינם אוכפים את החוקים והכללים. שסמים יכולים להמכר בבית הספר שמצהיר שסמים זה רע ונגד החוק. אותם הילדים שיראו את המורים רואים את הסמים והאלימות במסדרון ואינם עושים מאום.

בהצגת הנתונים של בתי הספר מסתכלים על הנתונים מזויית מאוד מסויימת מתוך מטרה להציג את בית הספר באור הטוב ביותר. בית ספר שנמדד על פי ציוני הבגרות יגיש לבגרות ילדים עם ציונים גבוהים. לעומת בית ספר שנמדד על פי אחוז הזכאים לגשת לבחינות הבגרות שיגיש את כל התלמידים לבחינה וגם את אלה שאין להם סיכוי להצליח.

הקורבנות האמיתיים הם הילדים שירגישו שביה"ס אינו מקום בטוח והמורים אינם אוכפים את הכללים. הילדים שרואים את המורים חסרי אונים מול הסמים והאלימות במסדרון

בסופו של דבר בית הספר נמדד על פי ההון האנושי שעובד בו, על פי מערכת הערכים של מי שעומד בראשו. ובסופו של יום צוות בית הספר וכל העוסקים במלאכה נשחקים עד דק בכדי להמשיך לתפקד תחת הרפורמות, השינויים, וחוסר התמיכה של המערכת.

כל הכתוב פה אינו מייצג את כל בתי הספר בארץ. נשאלת השאלה מה אתה יודע על בית הספר שלך או של ילדיך? ומי סיפר לך את זה?