שמחת הסיפוח היא הזמנה לבכי

עיתונאים מהימין פורצים במחולות אחרי טקס עיסקת המאה, צילום מסך מטוויטר של אריאל כהנא
עיתונאים מהימין פורצים במחולות אחרי טקס עיסקת המאה, צילום מסך מטוויטר של אריאל כהנא

מה היה כל כך משמח בהודעת הסיפוח שהוציא נתניהו מיד לאחר "עסקת המאה"? כלומר לאחר טקס עסקת המאה?

עיתונאים מימין וראשי מועצות פרצו בהורה סוערת בחוצות וושינגטון. ריר נזל מפניו המחייכות של עמית סגל ובנט דרש עכשיו ומיד להחיל ריבונות על כל היישובים ביו"ש ולספח במכה. בבת אחת.

מה היה כל כך משמח בהודעת הסיפוח שהוציא נתניהו מיד לאחר "עסקת המאה"? עיתונאים מימין וראשי מועצות פרצו בהורה סוערת בחוצות וושינגטון. בנט דרש עכשיו ומיד להחיל ריבונות על כל היישובים ביו"ש ולספח במכה. בבת אחת

ובכן צריך לומר את הבלתי נמנע – שמחת הסיפוח מעידה על המצב המעוות הנמשך יותר מחמישים שנה. ההתנחלויות לא נמצאות במדינת ישראל. אי הימצאותן במדינת ישראל הריבונית, תחת חוק ישראלי, מטריד וכואב מאוד למתנחלים. דווקא להם ולא רק לשמאל המתנגד להמשך השליטה הצבאית בפלשתינים.

המתנחלים הם שרוצים להיות חלק מישראל. מתים להיות. כמהים לנתח מהמציאות הנורמאלית של אזרחים במדינתם.

ואם הם לא חלק ממדינת ישראל וההתנחלויות לא נמצאות בשטח ריבוני. היכן הם חיים? היכן נמצאות ההתנחלויות? תחת איזה חוק?

התשובות לשאלות הללו אינן סיבה למסיבה. בוודאי לא של המתנחלים. האמת הכואבת העולה מהתשובות לשאלות הללו מעידה על האבסורד. מדינה שלמה נגררת בציציות ראשה לספח אליה אזרחים שיצאו ממנה ושטחים שאינם שלה, כדי לספק את רצונם להסתפח אליה בחזרה.

התשובות אינן סיבה למסיבה. בוודאי לא של המתנחלים. האמת הכואבת העולה מהן מעידה על האבסורד. מדינה שלמה נגררת בציציות ראשה לספח אליה אזרחים שיצאו ממנה ושטחים שאינם שלה, כדי לספק את רצונם להסתפח אליה בחזרה

לא סתם רוצים המתנחלים לחזור אל מכורתם אלא יחד עם השטח שבו התנחלו ועם הבתים שבנו בשטח שאינו שטחה של מדינת ישראל.

האבסורד רק גדל ומתחדד כשמתברר המחיר שהם וראש הממשלה (הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים) מוכנים לשלם על כך.

כדי לחזור בעצמם לחיות בישראל, עם השטח הלא ריבוני ועם הבתים שנבנו בו, הם רוצים שמדינת ישראל תפנה שטחים ריבוניים משטחה המוכר בנגב. תעביר מאות אלפי אזרחים ועוד שטחים באזור המשולש לשטחה של מדינה פלשתינית שתוקם בשטחים בהם הם עצמם – המתנחלים – יושבים כיום.

מה כל כך משמח בויתור על חלקים של מדינת ישראל שאיש בעולם לא ערער עליהם מאז הקמת המדינה? מה כל כך משמח בתכנית שתספח התנחלויות בשטח שאינו ריק וחיים בו כשלושה מיליון פלשתינים? הללו כמובן לא יקבלו ריבונות וזכויות כמו אלה שלהן כמהים המתנחלים.

מה כ"כ משמח בויתור על חלקי המדינה שאיש בעולם לא ערער עליהם מאז הקמתה? מה כ"כ משמח בתכנית שתספח התנחלויות בשטח שאינו ריק וחיים בו כ-3 מיליון פלשתינים? הללו כמובן לא יקבלו ריבונות וזכויות כמו אלו שלהן כמהים המתנחלים

תומכי הסיפוח רוצים אם כן להטיל על מדינת ישראל כולה גם את עול המשך השליטה בשלושה מיליון פלשתינים, גם את המחיר המוסרי הכרוך בכך, וגם את המחיר המדיני – ישראל תהפוך למדינת אפרטהייד או מדינה דו לאומית – וכל זה כדי שהמתנחלים יחזרו להיות חלק ממדינת ישראל. יסופחו חזרה למדינה שעזבו.

ריקודים? חיבוקים? מחולות? מאמרי "אמרנו לכם"? נאומים היסטוריים? מה מה עובר עליכם חברים ביו"ש?

שמחת הסיפוח רק מעידה על עצב הכיבוש. על המצב הלא נורמאלי בו חיים כבר 50 שנה אזרחי ישראל שעזבו אותה כדי לחיות ללא ריבונות בשטחים ולא תחת החוק הישראלי. מצב בו הם מחייבים את כל אזרחי ישראל החיים בישראל הריבונית, להשקיע דווקא בחייהם של המתנחלים סכומי עתק. להגן ולממן אותם באזור שאותו הם מבקשים כעת לספח לישראל. על כך… כולנו בוכים.

שמחת הסיפוח רק מעידה על עצב הכיבוש. מצב בו מחייבים את כל אזרחי ישראל החיים בישראל הריבונית, להשקיע דווקא בחייהם של המתנחלים סכומי עתק. להגן ולממן אותם באזור שאותו הם מבקשים כעת לספח לישראל

סיפוח הוא לא שמחה. הוא בכיה לדורות.

בשירו "הזמנה לבכי" כותב ארנון לפיד אחרי מלחמת יום הכיפורים על האלים שהכזיבו. מבקש להניח לאתוס הישראלי של התגברות על הכאב הפרטי למען המאמץ הלאומי. כדאי לאמץ את המילים הללו לזמננו כיום ולחשוב על המחיר ששילמה החברה הישראלית למען האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, למען ההזיה ההלכתית ושיח "זכותנו על הארץ", כשהמציאות מכה בפרצופנו במאות פיגועים ומלחמות אין סופיות.

"בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוּחוֹת ולרוץ קדימה,
נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה
בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח הזמנה מודפסת בזהב.

מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים,
אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי.

אני אבכה על המתים שלי,
אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,
על אמיתי, עוזי ובני.
ואתם תבכו על שלכם."

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 665 מילים
סגירה