נפתלי בנט רצה מאוד להיות שר ביטחון. כל כך רצה, שלפי פרסומים לא מוכחשים ביצע מהלך סחטנות טקטי ערב ההכרעה על פיזור הכנסת וההליכה לבחירות, הניח לראש הממשלה בנימין נתניהו אקדח טעון על השולחן, ותבע מיידית את הלשכה בקרייה, שאם לא יקבלה – יחבור לקואליציה בראשות בני גנץ.

נתניהו התקפל, ונתן לבן חסותו לשעבר את המפתחות למשרד שלדעת רבים, כולל נתניהו, גדול על בנט בכמה מספרים.

כשר חינוך השכיל בנט לקדם את האג'נדה הפוליטית הלאומנית-דתית, להגדיל את תקציבי "הזהות היהודית", אך גם להגדיל את מספר הלומדים 5 יחידות במתמטיקה.

לרוע מזלו, תלמידי ישראל – למעט החרדים – משתתפים במבחנים ארציים כמו המיצ"ב ובינלאומיים כמו פיז"ה, ותוצאותיהם האובייקטיביות חשופות לציבור. כך למדנו ששנות כהונתו במשרד לא רק שלא שיפרו את איכות החינוך בישראל, אלא בפרמטרים מסוימים אף דרדרו אותם.

בנט רצה מאוד להיות שר ביטחון. כל כך רצה, שהניח לנתניהו אקדח טעון על השולחן, ותבע מיידית את הלישכה בקרייה, או שיחבור לקואליציה בראשות גנץ. נתניהו התקפל, ונתן לבנט את המפתחות למשרד, שלדעת רבים, כולל נתניהו, גדול על בנט בכמה מספרים

אל משרד הבטחון נכנס בנט כמעין פצצה ששעונה מתקתק בקול גדול מדי יום. ברור לו, לבכירי משרדו החדש, לחברי המטה הכללי של צה"ל, ואפילו לבוחריו, שסיכוייו לאחוז במישרה לאחר הבחירות הקרובות שואפים לאפס.

ממילא ברור גם כי ממשלת המעבר שבה הוא חבר איננה מוסמכת לבצע מהלכים משמעותיים. עבור אדם אחר נתונים אלה היו מהווים גורם מכביד ומרסן, אבל בנט בנוי מחומרים אחרים, תזזיתיים, מתכלים, קלי משקל. הוא פרץ למשרדו בסערה ונדמה שהוא מנסה לייצר בחודשים ספורים חומרי-גלם לקמפיינים של מספר שנים.

הוא הביא איתו מטענים שצבר כחבר קבינט ביקורתי ומיוחצ"ן, שניכס לעצמו – על אפם וחמתם של שני קודמיו, בוגי יעלון ואביגדור ליברמן – מהלכים 'פורצי דרך' מול עזה ומול איראן. בנושא עזה טען – ולפי דוחות מבקר המדינה במידה מסוימת של צדק – שתרומתו להצבת נושא המנהרות בראש סדר היום הצה"לי היתה מכרעת. ובנושא איראן הטיף לגישה שכינה "ראש התמנון", שקראה להכות ישירות באיראן-גופא, ולא להסתפק בתקיפות של ארגוני החסות שלה בסוריה ובמדינות נוספות.

אל משרד הבטחון נכנס בנט כמעין פצצה מתקתקת. ברור כי ממשלת המעבר שבה הוא חבר איננה מוסמכת לבצע מהלכים משמעותיים. עבור אדם אחר נתונים אלה היו מהווים גורם מכביד ומרסן, אבל בנט בנוי מחומרים אחרים

השבוע פרס שר הבטחון הזמני את מישנתו בפירוט יחסי, במהלך אירוע-בחירות בבית כנסת בגבעת שמואל. כתב זמן ישראל נתי יפת הביא את דברי בנט בנושא האיראני, והם מתפרסמים כאן במלואם לראשונה, בצירוף פרשנות והארות:

"מדינת ישראל מזה שש שנים, הייתי בקבינט כשזה התחיל – מה שאיראן עושה היא מעבירה כל הזמן שיירות של נשק איכותי, של רקטות, של טילים, מטהרן, דרך עיראק, דרך סוריה עד לגבול רמת הגולן או לתוך לבנון. אז מה צה"ל עשה? רדף אחרי השיירות האלה ותקף אותן. וכאלה היו הרבה מאוד תקיפות בשנים האחרונות. החידוש עכשיו זה, אני לא רוצה לרדוף יותר אחרי שיירות, כי על כל שיירה שאתה פוגע, אתה מחמיץ חמש שיירות, ולאט לאט הם צוברים מאסה קריטית של רקטות שמאיימות עלינו".

בנט מודה כאן למעשה בכשלון האסטרטגיה של ממשלות נתניהו, שבהן היה חבר. אכן, למרות מאות תקיפות, תהליך התעצמותה ו'התבססותה' – המילה החביבה על נתניהו בהקשר הזה – של איראן בסוריה, לא נבלם. הוא אמנם הואט, אבל בראייה אסטרטגית איראן משיגה את יעדיה, וישראל ניגפת.

ואכן, כפי שאומר בנט וכפי שמתריעים השכם והערב בכירי צה"ל ומערכת הביטחון, איום הטילים על ישראל, משטחי סוריה, לבנון ומדינות נוספות שבהן איראן פועלת, הגיע ל"מאסה קריטית", הן כמותית והן איכותית.

בנט ממשיך:

"המשימה שהטלתי על צה"ל, ולא בפומבי – אבל זה גם לא סוד, אני לא אביא לפה משהו שהוא בעייתי – אני רוצה להוציא את איראן מסוריה. תוך שנה. ואנחנו למעשה הגברנו מאד, כולל השבוע, בהתקפות חזקות מאד על איראן, על הנוכחות האיראנית, על בסיסים איראניים, על טילי קרקע-אוויר איראנים, על לוחמים איראניים, על מיליציות איראניות בסוריה עוד ועוד ועוד, ותראו איך אנחנו הופכים את החוזקה שלהם לחולשה.

מה אמרנו קודם? היתרון שלהם – הם נלחמים ליד הבית שלנו אבל הם עצמם חסינים. אז מה אנחנו עושים? השטח הזה שנקרא סוריה, יש לנו עליונות מודיעינית – כלומר, אנחנו אוחזים טוב במה קורה שם; ויש לנו עליונות אווירית.

אז למי שהיה בחי"ר, זה נקרא "שטח השמדה". זה מקום רע לאיראן להימצא. וכל דבר שהם מכניסים, אנחנו פוגעים עכשיו, בצורה התקפית מאד, חזקה מאד, כולל גביית מחירים. בתקשורת הזרה פורסם השבוע שנהרגו שם 23 סורים ואיראנים – מספרים גדולים. מספרים גדולים. ונעשה עוד ועוד ועוד כדי שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלהם. מקום שלא כדאי להם להיות בו".

ראשית, בנט לכל הפחות אינו מדייק בעובדות. את הגדרת והטלת המשימה "הוצאת איראן מסוריה" ביצע נתניהו כבר לפני שנים, כשבנט היה חבר קבינט. אם כוונתו לחשוף בפני שומעיו כי הוא החליט על קיצור לוחות הזמנים, וסילוק כל הכוחות האיראניים מסוריה "בתוך שנה", הרי שזהו אכן חידוש, אבל סיכויי השגת היעד הזה נמוכים מים המלח. איראן לא תסולק מסוריה בתוך שנה, וככל שניתן להתנבא – גם לא בעתיד רחוק בהרבה.

יתרה מכך, אין ביכולתה של ישראל להשיג את היעד הזה לבדה. אם בכלל, השגתו תחייב את הטלת כל כובד משקלה של רוסיה, שהיא הכוח החזק ביותר בסוריה ובעלת 'המילה האחרונה'. כיוון שרוסיה רואה באיראן בעלת ברית בזירה הסורית וגם מעבר לה, ברור שאין לה כל כוונה לעשות זאת.

בעולם האמיתי, מחוץ לקמפיין הבחירות ולבית הכנסת, רוסיה מטילה מגבלות משמעותיות על חופש הפעולה הצבאי של ישראל בסוריה, ורק השבוע האשימה את ישראל בהאשמה חמורה של סיכון תעופה אזרחית.

נראה כי בסגנונה המוכר, הסבלני והנחוש, רוסיה מכינה את הקרקע להטלת איסור מוחלט על תקיפות ישראליות בשטח סוריה, שיוטל "בזמן ובמקום" המתאימים בראייתה. בעבר יכלה ישראל להשליך את יהבה על היריבות הבין-מעצמתית האמריקאית-רוסית, ועל הצבת קווים אדומים אמריקניים, אבל בעידן "היחסים המיוחדים" בין טראמפ לפוטין נשמטה הקרקע גם מתחת להנחת היסוד הזו.

בנט מתאר 'שינוי מדיניות' נוסף, כביכול: מעבר לתקיפה ישירה של כוחות איראניים. אבל גם כאן העובדות לא לצידו. ישראל אכן ביצעה שינוי מדיניות שכזה, אבל הרבה לפני שכף רגלו של בנט דרכה בקומה ה-14 של המגדל בקריה.

בנט מתאר 'שינוי מדיניות' נוסף, כביכול: מעבר לתקיפה ישירה של כוחות איראניים. אבל גם כאן העובדות לא לצידו. ישראל אכן ביצעה שינוי מדיניות שכזה, אבל הרבה לפני שכף רגלו של בנט דרכה בקומה ה-14 של המגדל בקריה

ככל הידוע, היקפי התקיפות הישראליות בסוריה, הן של מטרות איראניות והן של מטרות אחרות, לא רק שלא גדלו בתקופת כהונתו הקצרה של בנט, אלא אף קטנו, בעיקר עקב לחצים רוסיים, והמתיחות הגוברת בין ארה"ב לאיראן, המחייבת זהירות ישראלית שלא להיתפס כ'מחרחרת מלחמה' בקנה מידה אזורי ואף מעצמתי.

ובאשר לפראזה על "סוריה כוייטנאם של איראן": ממי שנלחם ב"וייטנאם של ישראל", בחדר הלבנוני הסמוך לסוריה, ניתן היה לצפות לקצת יותר זהירות וצניעות. לאיראן כבר יש את הוייטנאם שלה – מלחמת שמונה השנים (1980-1988) בין איראן לעיראק, שבה נהרגו לפי הערכות שונות בין חצי מליון לשמונה מאות אלף איראנים, רובם הגדול חיילים.

בנט מכיר כמובן את הנתונים. האם הוא מציע ליצור הקבלה? כלומר להרוג מאות אלפי איראנים, אבל לא בתוך שמונה שנים אלא בתוך שנה? והאם הוא מציע לישראלים לספוג אבידות בהיקפים שספגה יריבתה של איראן דאז? (עיראק ספגה גם היא מאות אלפי חיילים הרוגים). קשה להעלות זאת על הדעת.

והשר ממשיך לדהור:

"…אז זה win win בשבילנו – אם הם יוצאים, ניצחנו. אם הם נשארים, עוד יותר ניצחנו, כי כל הזמן אנחנו גובים מהם מחיר. זאת אומרת, לצד הסנקציות הכלכליות אנחנו עושים פעולות קינטיות ואנחנו פועלים בעוד צירים. אנחנו עכשיו צריכים ללכת על הראש של איראן, על הכלכלה האיראנית, על הכסף האיראני, להחליש, להחליש, להחליש, כדי להביא אותם להחלפת… במצב קיצון, עד כדי החלפת שלטון – יכול להיות שהמשטר ירעד כל כך עד שהוא יתחלף – או, במקרה הפחות קיצוני, שפשוט ייצאו משם ויתחילו להתעסק ולדאוג לכלכלה ולציבור שלהם".

בנט, ששב מביקור ראשון כשר ביטחון בוושינגטון, מנכס כאן לישראל ולעצמו את פעולותיה של המעצמה הצבאית החזקה בעולם, שהיא היא זו המטילה כבר עשרות שנים סנקציות כלכליות קשות על המשטר והכלכלה האיראנית.

בנט, ששב מביקור ראשון כשר ביטחון בוושינגטון, מנכס כאן לישראל ולעצמו את פעולותיה של המעצמה הצבאית החזקה בעולם, שהיא היא זו המטילה כבר עשרות שנים סנקציות כלכליות קשות על המשטר והכלכלה האיראנית

אבל כמי שמקפיד לייצג את השוליים הקיצוניים, הוא עושה זאת גם בהקשר האמריקאי, בהעלותו את "אם כל המטרות" – שינוי המשטר באיראן. מטרה שאפילו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומזכיר המדינה הלוחמני שלו מייק פומפאו נזהרים מאוד שלא להציב, ואף מסתייגים ממנה פומבית. את הקו הקיצוני הזה ייצג כמעט לבדו ג'ון בולטון, ראש המועצה לבטחון לאומי שפוטר לא מכבר.

מכאן פונה בנט לעוד קו הסברה מוכר, שגם נתניהו וגם שרי בטחון קודמים נהגו ונוהגים להציף – פנייה לציבור האיראני "מעל לראשי" ההנהגה:

"…זה גם מאד מתכתב עם המחאות. מה המחאות אומרות בטהרן ובאיספהן? הם אומרים, תפסיקו להתעסק עם השטויות שלכם, אנחנו לא מצליחים לאכול פה. הם פותחים ברז ויוצא להם בוץ. הם הורגים יונים בשביל לאכול. אז הם אומרים, תפסיקו את ההרפתקנות ותדאגו לנו, לאזרחים. וברגע שאנחנו בסוריה גובים מהם מחיר הולך וגדל, ובמקום לחשוש מפגיעה מהאיראנים, מה שהיה עד עכשיו, אני אומר הפוך: בואו נפגע באיראנים כדי שתצאו מפה".

בנט צודק בזיהוי ההתמרמרות הגוברת בשורות האזרחים האיראנים, שיש לה אכן קשר נראטיבי לפעולות משמרות המהפיכה בסוריה, בלבנון, בעירק ובתימן. אבל האם מישהו מן המומחים לנושא האיראני בקהילת המודיעין הישראלית סבור ששימוש בקו הסברה זה מחזק במשהו את המוחים האמיצים באיראן? אם כבר, הוא רק עלול להחליש אותם ולהציגם כמי שפועלים "בשירות האינטרס הציוני".

בחדרים סגורים נכון בהחלט לנתח את היכולת לתרום לחיזוק המחאות האזרחיות באיראן, בדרכים מגוונות. אבל בכל הקשור להתבטאויות פומביות של אישים פוליטיים, ושר בטחון בפרט – סייג לחוכמה שתיקה.

וכאן מגיע בנט לדימוי החביב עליו, התמנון:

"…ואם אתה ממשיך ללכת על הראש ומתחיל להתקרב, אז לתמנון יש פחות חמצן, החמצן זורם פחות טוב בזרועות האלה, וכבר ראינו ירידה רבותיי של 30% עכשיו בהעברת הכסף מאיראן לחיזבאללה. 30% וזה רק התחיל. זה יכול לרדת עוד ועוד ועוד. אז לאט לאט הגפיים של התמנון יתייבשו. זאת אסטרטגיית העל ואנחנו מאד מאד תקיפים בדבר הזה, כי אם נצליח בזה ממילא חמאס יתייבש במידה רבה – לא במידה מוחלטת, אבל במידה רבה; חיזבאללה יתייבש, סוריה… ואז הרבה יותר קל לעשות".

בנט שוגה גם כאן בדמיונות שווא. קווי האשראי, אספקת האמל"ח, הידע והתמיכה האידאולוגית-דיפלומטית-פוליטית שסיפקה ומספקת איראן לחיזבאללה ולחמאס פעילים כבר עשרות בשנים. נכון שנפח התעבורה בהם לא היה אחיד, והושפע מן המצב הכלכלי באיראן, ומפעולותיהם של גורמים אחרים כמו ארה"ב, סעודיה, טורקיה וגם ישראל. אבל אם יש מסקנה ברורה שתעלה מכל ניתוח רב-שנתי של המגמות, היא תהיה שחיזבאללה מזה וחמאס מזה נמצאים במגמת התחזקות, הן צבאית והן פוליטית.

בנט עצמו הודה בתחילת דבריו כי איום הטילים מכיוון סוריה, לבנון ועזה "הגיע למסה קריטית". וזאת כאשר איראן כבר עמדה לאורך שנים אלה בלחצים גדולים לא פחות מאלה המופעלים עליה כעת, וחיזבאללה וחמאס היו קטנים וחלשים משמעותית בהשוואה למצבם כיום.

לא זו אף זו, איראן אף הפכה את נוכחותה בסוריה למנוף כלכלי חדש ומניב. משטר אסד העניק לאיראנים חוזים כלכליים בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולר ל-10 שנים הבאות

לא זו אף זו, איראן אף הפכה את נוכחותה בסוריה למנוף כלכלי חדש ומניב. משטר אסד העניק לאיראנים חוזים כלכליים בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולר ל-10 שנים הבאות.

בתמצית, הסיכוי שמסכת הלחצים האמריקאית-ישראלית הנוכחית תצליח "לייבש לאט לאט את הגפיים של התמנון" נראה קלוש.

מנקודת מבט בטחונית-מדינית ברור כי נכון להמשיך את הלחצים, ואף להגבירם ככל שניתן מבלי לחצות רף סיכונים סביר, אבל מסוכן לשגות באשליות מן הסוג שהשר חולק עם תומכיו.

והנה, בסיום דבריו, בנט מתייחס באופן מפתיע לצורך במיזעור סיכונים –

"…אני, הדבר האחרון שאני אעשה – אני לא אומר שאני לא אעשה, אבל הכי ארצה להימנע משלוח את בנינו לתוך לבנון מול חיזבאללה, לתוך עזה מול חמאס. אם לא תהיה ברירה, עושים את זה – אבל זה לא חכם. לא חכם. זה לשחק את המשחק שלהם. אני רוצה לא לשחק את המשחק שלהם, אני רוצה להעביר את המגרש למגרש שנוח לנו, על הכלכלה שלהם, וחזק. וזה מצליח. זה מצליח".

בנט מאמץ כאן את גישת מורו, רבו ויריבו נתניהו, המפליא ברטוריקה משולחת-רסן, אך נזהר, בעבר לפחות כשהחרב המשפטית היתה רחוקה יותר מצווארו, בהפעלת כוח צבאי בעזה ובלבנון.

הוא צודק לחלוטין באבחנתו כי בשני "מגרשי המשחקים" הללו ישראל צפויה להיקלע – שוב – לעמדת נחיתות מסוכנת, ומעודד לשמוע כי גם עליו פועל עקרון ה-Where you sit is where you stand, ומי שעד לפני שבועות ספורים הטיף ל"הכרעת החמאס בעזה", מבין כעת טוב יותר את משמעויות הרפתקה שכזו.

אבל בנט יוצר בלבול, מכוון או לא, בהגדרת המגרש המועדף עליו. מחד הוא מאיים ישירות על חיילים ונכסים איראניים ב"השמדה", ומאידך הוא ממקד את הגדרת המגרש ב"כלכלה שלהם", קרי מגרש הסנקציות ומחירי הנפט, שבו ישראל היא אפילו לא שחקן שלישוני…

השחקן המרכזי הוא כמובן האמריקני, ובנט מסיים עימו:

"…צריך לומר שממשל טראמפ הוא ממשל נהדר בהיבט הזה. פגשתי את שר ההגנה, את עמיתי שר הביטחון האמריקאי מרק אספר, והידקנו את התיאום בדיוק – הם לוקחים את עיראק, אנחנו את סוריה, וזה כמו פאזל רציף. איראן, עיראק, סוריה, לבנון. דמיינו צינור של מים, רק המים זה רקטות וטרור. אם אתה עוקר מקטע צינור, אז קטעת את הרצף וזה מייבש".

כל מה שנדרש מן השומעים הוא להשעות את ידיעותיהם על הכשלון הקולוסאלי של ארה"ב בעיראק, אליה פלשה בשנת 2003, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. כן, "הם לוקחים את עיראק" כבר 17 שנים, והם ככל הנראה יקחו את ארונותיהם, האמריהם ולקחיהם עימם הביתה עוד לפני הבחירות בנובמבר, במסגרת מילוי הבטחותיו של טראמפ לבוחר האמריקני, שאינו מעוניין ב-"Endless Wars".

ה"רצף" האיראני מעיראק, דרך סוריה ללבנון ולים התיכון לא עומד להיקטע. כך גם גם רצף דבריו של בנט. כהונתו במשרד הביטחון, לעומת זאת, לא צפויה להאריך ימים. מחליפו יידרש לגבש אסטרטגיה אפקטיבית יותר מול איראן, שתהיה תלויה במידה רבה בתוצאות שתי מערכות הבחירות, בישראל ובארה"ב.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית