כאשר אריאנה נוימן הייתה בת 9, היא מצאה קופסה בבית המהודר שהתגוררה בו עם הוריה בקראקס, ונצואלה. היא פתחה את הקופסה, ובתוכה מצאה תעודת זהות ורודה עם תמונה של אביה בצעירותו. על התעודה, שהונפקה בברלין באוקטובר 1943, היה גם בול עם דיוקנו של היטלר. נוימן לא הצליחה להבין את כל זה, בפרט את העובדה שהשם על התעודה, יאן שבסטה, כלל לא היה מוכר לה.
מהתגלית המטרידה הזאת היה ברור שהיו דברים רבים שנוימן לא ידעה על אביה, הנס. אבל כשהיא ניסתה לשאול אותו שאלות, היא נתקלה בסירוב.
נוימן לא שבה לראות עוד את הקופסה עד לאחר מותו של אביה ב-2001. הנס נוימן, שהורה למזכירה שלו להשמיד כמעט את כל מסמכיו לאחר מותו, וידא שבתו תקבל את הקופסה ואת תכולתה יקרת הערך. הוא השאיר לבתו את כל מסמכיו וחפציו האישיים משנות המלחמה כדרך להעניק לה את רשותו לנבור סוף סוף בעברו ולגלות לא רק מי הוא היה, אלא גם מי היא.
נדרשו לנוימן שני עשורים כדי לפצח את התעלומה שהייתה טמונה בקופסה של אביה. התוצאה היא "כאשר הזמן עצר מלכת: פרקי זיכרונות של אבי מהמלחמה ומה שנותר", ספר כתוב היטב, שהוא סיפור בלשי והיסטוריה משפחתית גם יחד.
נוימן, 49, לוקחת עמה את הקוראים למסע ארוך השנים שערכה כדי להבין מי היה אביה, יליד פראג, לפני שהפך לתעשיין ולפילנתרופ ונצואלי מוערך.
"אבא שלי ואני אהבנו לפתור חידות. אני חושבת שהוא השאיר לי את הקופסה מפני שהיא יכלה לספק לי את התשובות שהוא לא היה מסוגל לתת לי… הוא היה איש יוצא דופן, אבל גם מאוד פגוע רגשית", אומרת נוימן
במקביל, היא לוקחת אותנו אחורה בזמן, ומשחזרת בצורה חיה את חייה של משפחת נוימן לפני השואה ובמהלכה – בכלל זאת התקופה שבה אביה הצליח לחמוק מידי הנאצים כאשר הוא חי בבירת הרייך בזהות בדויה.
זהו סיפור על אומץ ותושייה, וגם על נאמנות וחוסר אנוכיות יוצאי דופן מצד חברים וקרובי משפחה לא יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל את הנוימנים.
חינוך קתולי
"אבא שלי ואני אהבנו לפתור חידות. אני חושבת שהוא השאיר לי את הקופסה מפני שהיא יכלה לספק לי את התשובות שהוא לא היה מסוגל לתת לי… הוא היה איש יוצא דופן, אבל גם מאוד פגוע רגשית", אומרת נוימן בשיחת טלפון מביתה בלונדון, שם היא מתגוררת עם בעלה, עו"ד פלילי, ושלושת ילדיהם בני העשרה.
הנס נוימן העדיף לחיות בכאן ועכשיו, כך שהוא דיבר על העבר לעתים רחוקות, ומעולם לא דן בענייני דת או ציין שהוא יהודי. הוא ואשתו השנייה, מריה כריסטינה, הצעירה ממנו בהרבה, גידלו את בתם היחידה כקתולית להלכה.
רק כאשר אריאנה החלה ללמוד באוניברסיטת טאפטס, מישהו אמר לה שוודאי יש לה שורשים יהודיים, בגלל שם משפחתה. "הייתי ממש המומה מזה", היא אומרת.
נוימן ירשה את הקופסה של אביה בזמן לא מתאים כדי לנסות להבין את תכולתה. היא הייתה אז אם צעירה, ובעשור שלאחר מכן התרכזה בגידול ילדיה ובעבודה במשרה חלקית בעיתונות ובהוצאה לאור. "פשוט שמרתי את הקופסה בבית שלי בלונדון ומדי פעם הייתי מעלעלת בה, ואם היה בא מישהו שידע גרמנית או צ'כית, הייתי אולי סורקת כמה מסמכים ושואלת אותו שאלות", היא אומרת.
"פשוט שמרתי את הקופסה בבית שלי בלונדון ומדי פעם הייתי מעלעלת בה, ואם היה בא מישהו שידע גרמנית או צ'כית, הייתי אולי סורקת כמה מסמכים ושואלת אותו שאלות". לפני עשור, החליטה שאינה יכולה לחכות יותר
לפני עשור, החליטה שאינה יכולה לחכות יותר, וכדי לנסות להבין את אביה ואת מניעיו, היא נרשמה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה של הדת באוניברסיטת לונדון.
"חשבתי (מבלי שהתחלתי לחקור עדיין את הסיפור של אבי), שאם זו הייתי אני, הייתי רוצה לאמץ את היהדות בכל לבי רק בשביל הנקמה, כדי להוכיח נקודה. לא הבנתי מדוע אבי לא עשה את זה. הייתי סקרנית לגבי התהליכים שקשורים בכך שאנשים מסוימים הם דתיים ואחרים לא, ולגבי האופן שבו הדת עוזרת להתמודד עם טראומה", אומרת נוימן. "רק כשבאמת התחלתי במחקר, הבנתי שהגישה שלי בניסיון להבין את אבי הייתה נאיבית מאוד. אבא שלי לא רק עבר את המלחמה, אלא במשך שנתיים הוא גם העמיד פנים שהוא מישהו אחר. הוא גם גדל בתרבות של אנטישמיות קיצונית, והמשפחה שלו הייתה מתבוללת ולא אהבה תוויות".
לקופסה של אביה נוספו עוד שלושה אוצרות של חומרים היסטוריים יקרי ערך שנוימן השיגה ממקורות שונים. ב-2010, אלמנתו של אחיו הגדול של הנס, לוטאר, נתנה לנוימן קופסת מכתבים שהאחים קיבלו מהוריהם אוטו ואלה, שנכלאו בטרזיינשטדט, יחד עם מסמכים הקשורים למפעל הצבע של המשפחה בפראג (לוטאר הסתתר בפראג וניצל בזכות נישואיו לאשתו הראשונה, הלא יהודייה).
מאוחר יותר, ב-2016, בת דודה אבודה מקליפורניה מסרה לה אוסף של מכתבים וגלויות שאוטו, אלה וקרובי משפחה אחרים שלחו לאחיו של אוטו, ויקטור נוימן, שהיגר לארצות הברית לפני המלחמה. לבסוף, ב-2017, נוימן איתרה את בעליו הנוכחיים של הבית שהיה שייך לאוטו ואלה נוימן בליבצ'יצה, פרוור של פראג.
הבעלים, נכדם של האנשים שקנו מהנס את הנכס שלו ב-1947, מסר לה מסמכים אישיים שהיו שייכים למשפחתה ונשמרו בכספת במשך עשורים. היו ביניהם בקשות שהגישו אוטו ואלה לממשלת ארה"ב לקבלת אשרת פליטים, ללא הצלחה.
המכתבים מטרזיינשטדט יוצאי דופן מבחינת מספרם והאופן שבו הם מתארים היבטים פיננסיים וכלכליים של החיים בגטו-מחנה הריכוז. הם אפשרו לנוימן גם להתוודע לסבה ולסבתה, שאותם לא פגשה מעולם
לאחר שחקרה את המסמכים והרכיבה אילן יוחסין, שוחחה עם קרובים אבודים שאיתרה, ביקרה בפראג ובברלין ונברה בארכיונים באירופה, בישראל ובארה"ב, נוימן החלה לצייר תמונה מפורטת של הורי אביה ובני המשפחה המורחבת ושל קורותיהם. בסך הכול, 25 קרובי משפחה של הנס נוימן, בהם הוריו, נרצחו בשואה.
בפרט המכתבים מטרזיינשטדט (שכפי שמומחים אמרו לנוימן, הם יוצאי דופן מבחינת מספרם והאופן שבו הם מתארים היבטים פיננסיים וכלכליים של החיים בגטו-מחנה הריכוז) אפשרו לה להתוודע לסבה ולסבתה, אותם לא פגשה מעולם.
"כשהכול נהיה ממש מזעזע, ניסיתי להתרכז באור ובאהבה שבמכתבים. הם מתו מוות מחריד. ניסו להפוך אותם ללא אנושיים, אך הם לא אפשרו זאת. סבתי כתבה על הנאות קטנות, על פרחים, הזכירה את העצים בליבצ'יצה וביקשה אודם. הריטואלים הקטנים הם אלה שמשאירים אותנו אנושיים ובחיים", אומרת ניומן.
נוסף על המסמכים והתמונות הרבים שאספה, נוימן מצאה גם כמה חפצים. ביניהם הייתה טבעת שהכין אוטו נוימן לכלתו האהובה זדנקה, שהצליחה להשיג לו ולאשתו מזון ופריטים אחרים שביקשו במכתביהם מהגטו.
אוטו היה זקוק במיוחד לצבע שחור או למשחת נעליים שחורה, כדי לצבוע את שערות השיבה שלו, שגרמו לו להיראות מבוגר יותר מכפי גילו, ולפיכך להיות בסיכון גבוה יותר להישלח למחנה מוות. זדנקה אפילו התגנבה בעצמה לטרזיינשטדט פעמיים כדי לפגוש את חמיה וחמותה באופן אישי.
כיום, נוימן עונדת בגאווה את הטבעת, שהוכנה מחתיכת צינור נחושת ועוטרה בראשי התיבות של שמה של זדנקה. זהו הרכוש היקר לה ביותר.
זהות בדויה בברלין
החלק המרתק ביותר בספר הוא סיפור התחמקותו של הנס נוימן מפני גירוש ובריחתו מפראג לברלין, שם חי במשך שנתיים תחת זהות בדויה של צ'כי נוצרי בשם יאן שבסטה (העובדה שלא היה נימול אפשרה לו את ההתחזות הזאת).
בברלין הוא עבד ככימאי במפעל שהיה חיוני למאמץ המלחמתי ונוהל על ידי חברי המפלגה הנאצית. היות שהחברה שעבד בה אילצה אותו להתנדב לכוחות כיבוי האש, הוא חווה ממקור ראשון את הזוועות של הפצצת ברלין, וחייו ניצלו בקושי.
בברלין הנס עבד ככימאי במפעל שנוהל על ידי חברי המפלגה הנאצית. היות שהחברה שעבד בה אילצה אותו להתנדב לכוחות כיבוי האש, הוא חווה ממקור ראשון את הזוועות של הפצצת ברלין, וחייו ניצלו בקושי
המסע המאתגר אל העבר שינה את בתו. "זה עשה אותי מודעת יותר לאנטישמיות ולאופן שבו היא מחלחלת לכל רובד בחברה שלנו, וזה מפחיד אותי. אנחנו חיות גזעניות , ואם לא נשגיח… זה ערמומי ושצריך להיות זהירים", היא אומרת.
אבל יש גם הרבה דברים חיוביים. היא הרוויחה משפחה שלא ידעה על קיומה, וזכתה גם לתובנות מדהימות על סבה וסבתה: "אני רואה קצת מהם בי ובילדים שלי. זה נפלא למצוא את החוטים המקשרים האלה שמחברים אותנו לעבר ולוקחים אותנו הלאה", אומרת נוימן. "אני חשה גאווה עצומה על שלפחות חצי ממני בא משושלת של אנשים מאוד חזקים, מלומדים, שעברו כל כך הרבה והם עדיין כאן. אני כל כך גאה שאלה הם אבותיי. אני ממש לא דתייה, אבל אם הייתי רוצה להיות דתייה, הייתי בוחרת ללא היסוס להיות יהודייה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם