את חושבת שזה קרה במקרה? היא שואלת אותי.
לא, אני עונה לה, אולי ההתחלה כן, אבל לא ההמשך.
אז… למה באמת את מטפלת בחרדים?
זו שאלה ששואלים אותי הרבה.
היא מביטה בי בעיניים הכחולות והסקרניות שלה, נו… ומה את עונה?

את יודעת, אני אומרת לה, בזמן האחרון אני נזכרת הרבה במטופל הראשון שלי.
ראשון ראשון? היא שואלת.
ראשון לגמרי, אני עונה. חזרתי לארץ אחרי הלימודים באוסטרליה, שכרתי חדר קטן ברחוב המסגר בתל אביב. אני זוכרת שהייתי מתלבשת בחולצות מכופתרות ובמכנסיים שחורים לעבודה, כמו שמתלבשים שם, מה שמזכיר לי…
למה השתתקת?
אני לא יודעת, אני אומרת, פתאום נזכרתי שאבא שלי תמיד לבש לעבודה חולצות מכופתרות, ולא משנה שהיינו צוחקים, במשפחה, ואומרים לו שכאן (בארץ ישרואל) אין צורך בזה, ולא משנה שממילא החלוק הלבן שלו הסתיר את רוב החולצה, בכל זאת, לא היה עולה בדעתו ללבוש חולצת טריקו לעבודה, אני אפילו לא יכולה לדמיין אותו ככה.

פתאום נזכרתי שאבא שלי תמיד לבש לעבודה חולצות מכופתרות, ולא משנה שהיינו צוחקים, במשפחה, ואומרים לו שכאן (בארץ ישרואל) אין צורך בזה, ולא משנה שממילא החלוק הלבן שלו הסתיר את רוב החולצה

את מתגעגעת אליו?
אני מרימה אליה את העיניים, איך היא תמיד מרגישה, זה מעצבן אותי. אני מתגעגעת כל הזמן, אני אומרת לה, זה מצב קיומי, כמו לחיות עם כאב בטן, לפעמים אני בכלל לא שמה לב שזה שם.
מה שם?
הגעגועים.
אבל לא על זה רציתי לדבר, משהו מכעיס אותי פתאום, אולי הגעגועים שנכנסו באמצע, אולי שימת הלב לכאב, אולי זה שאין מה לעשות עם הכאב הזה, אני רוצה לדבר על משהו אחר.
התחלת לדבר על המטופל הראשון…
כן, אני נאחזת במילים שלה כמו בחבל ומושכת את עצמי מפי התהום (שוב כמעט נפלתי) המטופל הראשון. אני זוכרת את ההפתעה שלי כשנכנס לחדר, כי בטלפון לא אמר לי שהוא חרדי, ובטלפון גם לא אמר לי שהוא כל כך זקן. הוא היה בן שמונים וארבע, ואני זוכרת שבעצם היינו לבושים אותו דבר, באותה פגישה ראשונה, רק שלי לי לא היה כובע וזקן.
תודה לאל, היא מחייכת אלי, החיוך שלה ממש חם ומתחשק לי להתכרבל בתוכו, כמו בשמיכה.

אני מרימה אליה עיניים, איך היא תמיד מרגישה, זה מעצבן אותי. אני מתגעגעת כל הזמן, אני אומרת לה, זה מצב קיומי, כמו לחיות עם כאב בטן, לפעמים אני בכלל לא שמה לב שזה שם

הרבה פעמים הוא אמר לי, אותו מטופל, שהוא לא מאמין באלוהים. הוא כעס על אלוהים מאוד, הוא היה מקלל אותו בהונגרית, ואומר דברים איומים, ויום אחד אמרתי לו שהוא כן מאמין באלוהים.
איך הוא הגיב?
הוא התרגז, אבל אני אמרתי לו שאם מישהו או משהו לא קיימים אז לא יתכן שנכעס עליהם כל כך. אנחנו כועסים ומקללים את מי שקיים.
הוא קיבל את זה?
אני לא יודעת, הוא השפיל את העיניים ולא ענה לי. הרבה פעמים הוא היה עושה את זה.
עושה את זה?
לא עונֶה, ופתאום עכשיו הבנתי שזה כמו אבא שלי.
גם אבא שלך לא היה עונה לך?
לא, אני מתעצבנת שוב, לא התכוונתי לזה.
למה את כועסת?
אני לא יודעת, אני אומרת לה. פתאום מתחשק לי לבכות, בכי צרוד, בכי כמו נביחה, אני משתעלת במקום זה.

הרבה פעמים הוא אמר לי, אותו מטופל, שהוא לא מאמין באלוהים. הוא כעס על אלוהים מאוד, הוא היה מקלל אותו בהונגרית, ואומר דברים איומים, ויום אחד אמרתי לו שהוא כן מאמין באלוהים

אנחנו שותקות קצת לפני שאני ממשיכה. כל הזמן שואלים אותי את זה, למה אני מטפלת בחרדים. הרי גדלת בבית חילוני, אומרים לי, מה לך ולזה? בדרך כלל אני מתחילה את התשובה שלי ב: "למרות שגדלתי בבית חילוני", אבל עכשיו אני מבינה שגם האמירה הזו לא מדויקת לגמרי.
תסבירי.
זה הרבה יותר מורכב.
את מבינה, אצלנו בבית שנאו את אלוהים, אבא שלי שנא את אלוהים ממש בלהט, ביום כיפור למשל, האיש הקטן והרזה הזה היה נעשה רעב כמו…
כמו מה?
כמו מפלצת, כמו נערה בולמית, אני לא יודעת כמו מה. אבל ביום כיפור אבא שלי היה אוכל נון סטופ, מהבוקר עד הערב, אוכל ואוכל ואוכל. פעם הוא אפילו הדליק מנגל בחצר שלנו וכל החצר התמלאה בריח של בשר שרוף. אמא שלי כעסה עליו, כי בכל זאת השכנים. והוא, כתגובה, כיבה את המנגל בכעס והלך והסתגר בחדר שלו עד הערב.
מה הוא עשה שם?
כרגיל, למד, עילעל בספרי הרפואה הקדושים. את יודעת, אני מספרת לה עוד, מרד הנעורים שלי התחיל בעצם בכיתה ו', העזתי לצום ביום כיפור.
היא צוחקת.
אני נשבעת לך, אני אומרת לה, זה היה המרד שלי, צמתי ביום כיפור! הלכתי עם החברה שלי, שלומית, לבית הכנסת, ואחר כך, כשחזרתי הביתה, אבא שלי ואחי צחקו עלי נורא. הם ניסו לפתות אותי עם כל מיני מאכלים שאני אוהבת, אחי הגדול קירב בייגלה חם עם גבינה לאף שלי, עד היום אני זוכרת את הריח.
נו, ונשברת?
מה פתאום, אני אומרת, ככה את מכירה אותי?
אנחנו מסתכלות אחת על השניה.

"אצלנו בבית שנאו את אלוהים, אבא שלי שנא את אלוהים ממש בלהט. ביום כיפור למשל, האיש הקטן והרזה הזה היה נעשה רעב כמו…". כמו מה? "כמו מפלצת, כמו נערה בולמית, אני לא יודעת כמו מה. היה אוכל נון סטופ"

הזרועות של המטפלת שלי כל כך רכות, מתחשק לי לשתות שיקוי פלאים, לקטון מאוד ולהתערסל בתוכן. אני לא רוצה שהיא תראה את המחשבה הזו, אז אני משפילה את העיניים.
אחרי הרבה זמן אני ממשיכה לדבר, היום אני מבינה שגם לאבא שלי היה אלוהים, עובדה, הוא כעס עליו מאוד, הוא שנא אותו, היו לו את הסיבות שלו, כבר סיפרתי לך.
כן.
פתאום אני נזכרת שפעם קראתי שאנשים שהיו ילדים קטנים בזמן השואה, כמעט תמיד, סובלים מפחד גבהים.
מעניין, אומרת המטפלת שלי.
גם לי יש פחד גבהים, אני מספרת לה.
אני מספרת לה עוד איך ביום השואה אבא שלי היה מסתגר בחדר שלו ולא יוצא. הוא לא ישב איתנו לראות את "אנה פרנק" בטלוויזיה, הוא לא היה מזועזע, יחד איתנו, מהתמונות של ערימות הגופות. לא ראינו אותו בכלל ביום הזה, למרות שלא היה הולך לבית החולים באותו יום, אלא נשאר בבית, שזה כבר מוזר.
למה מוזר?
כי אבא שלי התייחס לעבודה בבית החולים כמו אל עבודת קודש. הוא לא הפסיד אפילו יום אחד שם, מרצונו, הוא היה הולך גם כשהיה לו חום גבוה, בעצם עד שהתחיל לחלות.
מה הוא עשה שם, בחדר, כל הזמן הזה? היא שואלת.
אין לי מושג, אני אומרת לה, ידענו שאסור להפריע לו ביום הזה, לא היה צריך אפילו להסביר לנו.

"פתאום אני נזכרת שפעם קראתי שאנשים שהיו ילדים קטנים בזמן השואה, כמעט תמיד, סובלים מפחד גבהים". מעניין, אומרת המטפלת שלי. "גם לי יש פחד גבהים", אני מספרת לה

המטפלת שלי מסתכלת עלי ואומרת, אז… אני מבינה מהדברים שלך שהבית שגדלת בו לא היה לגמרי חילוני, אלוהים כן היה קיים בו.
קיים, אני עונה, אלוהים מוקצה ובזוי, אבל קיים.

אז מה התשובה, שואלת המטפלת שלי.
התשובה למה?
לשאלה – למה את מטפלת בחרדים?
אני חושבת על זה, אני אומרת לה, בעצם מדובר ב… בפירוק והרכבה.
אני מרגישה איך המטפלת שלי מתאפקת לא לשאול למה אני מתכוונת, אני שומעת את שתינו נושמות.

המטפלת שלי מסתכלת עלי ואומרת, אז… אני מבינה שהבית שגדלת בו לא היה לגמרי חילוני, אלוהים כן היה קיים בו. "קיים", אני עונה, "אלוהים מוקצה ובזוי, אבל קיים"

את יודעת במה עוד נזכרתי?
במה?
במטופל אחר, הרבה שנים אחר כך, גבר צעיר, צעיר מאוד, כמעט אפשר להגיד נער, שישב על הרצפה בקליניקה שלי ושאל אותי למה בעצם אני לא הורגת את מי שאני שונאת.
מה?
כן. הוא שאל מה מונע ממני להרוג אדם.
הגבות של המטפלת שלי מתרוממות.
גם אני הגבתי כמוך בהתחלה, אני אומרת לה, אחר כך חשבתי שלמרות שהתשובה נדמית כל כך מובנת מאליה, היא מעניינת וגם, קשה להגדיר אותה במילים.
אבל למה הוא שאל את זה? היא מסתכלת עלי בסקרנות.
מפני… מפני שבחברה החרדית, בדרך כלל, כללי המוסר מוכתבים מראש, בלי אפשרות של שאלות, חקירה ובטח שלא ערעור.
בכפייה? היא שואלת.
כן. אפשר לומר אפילו יותר מזה, הרבה פעמים 'כפייה' זו מילה עדינה מדי, כי החינוך שם יכול להיות מאוד מאוד אלים. אז אתה לא בוחר באמת בטוב וברע, הכל מונחת עלייך מלמעלה, אתה אפילו לא יכול לדרג את הכללים האלה בעצמך, למשל, להחליט מה חשוב יותר ומה חשוב פחות…
היא מסתכלת עלי.
אני מסתכלת עליה בחזרה ושואלת, תגידי, מה יותר חמור, חילול שבת או רצח
היא נאנחת.
גם אני נאנחת לפני שאני ממשיכה: ובגלל שאתה לא יכול לבחור, או להחליט כלום, ובגלל שזה לא משנה בכלל מה אתה חושב על זה, הרבה פעמים כל הכללים האלה נשארים חיצוניים לך, הם לא נטמעים בנפש, ואז, כשאתה יוצא מהעולם הזה, יחד עם הבגדים, נושרים גם כל החוקים האלה, שהכריחו אותך לציית להם ואתה צריך להתחיל מהתחלה.
באיזה אופן?
אתה נדרש לשאול את עצמך שאלות מאוד בסיסיות.

את יודעת במה עוד נזכרתי? במטופל אחר, הרבה שנים אחר כך, גבר צעיר, צעיר מאוד, כמעט אפשר להגיד נער, שישב על הרצפה בקליניקה שלי ושאל אותי למה בעצם אני לא הורגת את מי שאני שונאת

כן, אני זוכרת את המטופל הזה, אומרת המטפלת שלי, אני זוכרת שאת אוהבת אותו מאוד.
את צודקת.
מה ענית לו?
אני לא זוכרת בדיוק, זה היה מזמן, אבל אני זוכרת ששאלתי את עצמי את השאלה הזו גם אחרי שהוא הלך, והתשובה, לפני שהיתה במילים, היתה בגוף.
בגוף?
בגוף אני מרגישה מה טוב ומה רע, אני אומרת לה, כמו הבן הקטן שלי, שרואה חתול רעב ורוצה להאכיל אותו. אני רואה את התנועה הרכה שלו לעבר החתול, איך שהוא מתכופף אליו בעדינות, אני רואה איך הוא מרגיש, בגוף, את הרעב של החתול עוד לפני שהוא אומר, אמא, בואי ניתן לו אוכל.
פתאום אני מתגעגעת לבני הקטן, לריח שלו, לעיניו השחורות והמבריקות, לחיוך שלו…
אני מלאה געגועים היום, אני אומרת לה.
אני רואה.

בגוף אני מרגישה מה טוב ומה רע, אני אומרת לה, כמו הבן הקטן שלי, שרואה חתול רעב ורוצה להאכיל אותו. אני רואה את התנועה הרכה שלו לעבר החתול, איך שהוא מתכופף אליו בעדינות, אני רואה איך הוא מרגיש, בגוף, את הרעב של החתול

השעה שלנו עומדת להסתיים. כוס התה שלי עומדת קרה, וכמעט מלאה, כמו תמיד (תודה תודה שאף פעם לא הערת לי על זה ולא אמרת לי, "בשביל מה להכין לך תה אם את ממילא לא שותה"). אני אומרת למטפלת שלי שאני עובדת עם חרדים כי העיסוק שלהם בשאלות בסיס מתאים לי.
מתאים לך?
כן, כמו סוקרטס שהתאים לי כי הוא שואל שאלות בסיסיות, את יודעת, מה זו אהבה, מה זו חברות, מהי אמת. גם הם נדרשים לשאלות בסיסיות ובעצם גם אני נדרשתי לכך. ביחוד אחרי…
אחרי האונס, היא אומרת.
אני אוהבת שהיא קוראת לדברים בשם.
אחרי האונס, אני אומרת גם, אבל זה התחיל עוד לפני.

"אני אומרת למטפלת שלי שאני עובדת עם חרדים כי העיסוק שלהם בשאלות בסיס מתאים לי". מתאים לך? "כן, כמו סוקרטס שהתאים לי כי הוא שואל שאלות בסיסיות, את יודעת, מה זו אהבה, מה זו חברות, מהי אמת"

אני שמחה שאנחנו מדברות על זה, אני אומרת לה, יש משמעות לזה שאנחנו נותנות לזה מילים. זה נעשה יותר ברור, אני מבינה יותר. בעזרת המילים זה הופך מ'זה' לדבר. למשהו. לתובנה.
ומה את מבינה?
אני מבינה שכשאדם ניצל מדברים כל כך קשים, כמו אונס, או טרור, או אלימות – הוא מרגיש מפורק לגמרי.
זה מפחיד, אומרת המטפלת שלי.
מפחיד… כן… אתה מרגיש ששום דבר לא נשאר לך, לפחות בהתחלה, אבל משהו אחד כן נשאר.
מהו? היא שואלת.
האמת, אני עונה, היא נשארת.
אני שותה קצת מהתה הקר והיא מחכה שאמשיך.

בהתחלה כל מה שנשאר לך הוא הסיפור שלך, אני אומרת לה, מה שבאמת קרה לך. אותו סיפור שבזמן שהיית שם אי אפשר היה לספר אותו, הוא היה מוכחש ומודחק, ועכשיו מותר לו לצאת החוצה.
כדאי לו שיצא החוצה, אומרת המטפלת שלי.
כדאי לו, אני מסכימה איתה.
אני מספרת לה שהמטופלים החרדים, יחסית לאלה החילוניים, תמיד מודים לי בצורה ממש מרגשת. הם יודעים להודות, אני אומרת לה, הם עושים את זה בצורה טבעית מאוד, אני לומדת את זה מהם. אני מרגישה איך הלחיים שלי בוערות כשאני אומרת לה תודה על זה שהיא נתנה לי, ועדיין נותנת, תמיד, לספר את הסיפור שלי, על זה שהיא מאמינה בי ועומדת לצידי.
גם היא מסמיקה.
שתינו מתאפקות לא להוריד את המבט, נדמה לי שעובר הרבה זמן עד שאני מוצאת שוב את המילים. חם לי.

אני מספרת לה שהמטופלים החרדים, יחסית לחילוניים, תמיד מודים לי בצורה ממש מרגשת. הם יודעים להודות, אני אומרת לה, הם עושים את זה בצורה טבעית מאוד, אני לומדת את זה מהם. אני מרגישה איך הלחיים שלי בוערות כשאני אומרת לה תודה

כשאדם מספר את האמת, אני אומרת לה, הוא מקבל את עצמו בחזרה. אני זוכרת את זה, אני זוכרת כמה זה מחזק, ואז אחרי שהתחזקת אתה יכול להמשיך
להמשיך במה?
הכל מתפרק אחרי טראומה, אני אומרת לה (אני מתאפקת לא לבכות), נדמה לי שאני צועקת – הכל מתפרק ואתה נשאר עם כל העבודה הזו שעליך לעשות.
עבודה?
כן, לבנות את החיים שלך מחדש, לבחור את הכל, את היסודות, את צבעי הבסיס, אנחנו נדרשים לברוא הכל מחדש. זה מה שקורה למטופלים שלי, שיצאו החוצה, וזה מה שקרה לי, אחרי שאבא שלי מת.
היא לא אומרת כלום
אני צועקת? אני שואלת אותה.
לא, היא עונה לי, למעשה, את מדברת מאוד בלחש, את לא רואה איך אני רוכנת לעברך כדי לשמוע?

הכל מתפרק אחרי טראומה, אני אומרת לה (אני מתאפקת לא לבכות), נדמה לי שאני צועקת – הכל מתפרק ואתה נשאר עם כל העבודה הזו שעליך לעשות. עבודה? כן, לבנות את החיים שלך מחדש

אני מסתכלת על המחוגים של השעון הקטן, נגמר הזמן.
אני קמה.

ליד הדלת אני אומרת לה, זה מרגש להבין שמתחת לכל הסממנים החיצוניים אנחנו בעצם דומים, אני והמטופלים החרדים שלי בעצם דומים, כמו שאבא שלי והמטופל הזקן שלי היו דומים, ואני לא ידעתי.
העיניים שלנו נפגשות, עיניים זוהרות יש למטפלת שלי, אנחנו עומדות קרוב ואני מרגישה שחום בוקע ממנה.
את כמו רדיאטור, אני אומרת לה.
היא צוחקת.
אפשר לחבק אותך?
אפשר, היא אומרת ופותחת זרועות רכות
לרגע אני עוצמת עיניים בתוכן.

*סיפורי הקליניקה אינם חושפים מטופלים אמיתיים. אלה קטעים שחיברתי כאילוסטרציה למקרים ושיחות טיפוליות.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה