אביחי מנדלבליט שימש בתפקיד מזכיר הממשלה בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר עלה לראשונה שמו כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כנראה שהיה מי שחשב שהצבתו בעמדת היועץ המשפטי, תספק איזושהי "תעודת ביטוח" ליושב בצמרת מפני הסתבכות פלילית.
המחשבה הזו, חייבים להודות, לא הייתה מופרכת לגמרי. מנדלבליט עצמו הסתבך בפלילים במסגרת פרשת הרפז-אשכנזי, שבה נחקר כחשוד. באותה תקופה הוא שימש בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. מנדלבליט תפס את תפקידו, באותה מידה, הן כאוכף החוק הראשי במסגרת צה"ל, והן כיועץ המשפטי האישי של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי.
הסתבכותו של מנדלבליט בפרשה, כחשוד, הייתה נוכח העובדה שבמשך 24 שעות קריטיות ידע כי "מסמך הרפז" הנפיץ נמצא בידי אשכנזי, אך הוא נמנע מלדווח זאת ללשכת היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין. 24 שעות דגר מנדלבליט על המידע, לפני שנאות למלא את חובתו כאיש מערכת אכיפת החוק, ולשתף את אנשי וינשטיין באינפורמציה.
מנדלבליט נחקר ארבע פעמים בפרשת הרפז-אשכנזי, ותשובותיו בחדר החקירות היו רחוקות מלהפיג את החשדות נגדו. בספטמבר 2014 המליצה המשטרה להעמידו לדין בגין שיבוש מהלכי משפט ומרמה והפרת אמונים.
מנדלבליט, שידע בשלב מסוים כי התיק נגדו בדרך להיסגר, רצה לוודא שעילת הסגירה תהיה היעדר אשמה, ולא חלילה חוסר ראיות מספיקות, מה שעלול להכביד על תוכניות הקריירה הנכבדות שלו, להתמנות ביום מן הימים לבית המשפט העליון.
באקט חריג ביותר, עתר מנדלבליט לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה – חסרת יסוד לחלוטין – לקבל שימוע שבו ינסו סנגוריו לשכנע כי עילת הסגירה הראויה בעניינו היא היעדר אשמה, עוד לפני שתתקבל החלטה בעניין. בית המשפט דחה את העתירה על הסף, תוך שהבהיר לעותר בנימוס כי עתירתו נוגדת עקרונות יסוד במשפט הפלילי.
באקט חריג ביותר, עתר מנדלבליט לבג"ץ נגד היועמ"ש, בדרישה – חסרת יסוד לחלוטין – לקבל שימוע שבו ינסו סנגוריו לשכנע כי עילת הסגירה הראויה בעניינו היא היעדר אשמה, עוד לפני שתתקבל החלטה בעניין
במאי 2015 החליט היועץ וינשטיין לסגור את תיק החקירה נגד מנדלבליט, בלא שכתב במפורש מהי עילת הסגירה, אך המליץ לראש הממשלה נתניהו לקיים דיון יסודי בשאלה אם מנדלבליט כשיר להמשיך ולשמש מזכיר הממשלה. דיון כזה מעולם לא התקיים. במקום זאת החליט נתניהו לקדם את מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
ועדת האיתור אישרה את מועמדותו, בניגוד לעמדת יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. וינשטיין לא פצה פה. להיפך, הוא התיישר לפי עמדת ראש הממשלה והתייצב להגן בבג"ץ על המינוי. בית המשפט דחה פה-אחד את שתי העתירות שהוגשו נגד מינוי מנדלבליט ליועמ"ש, וסלל את הדרך למינוי מי שעל גבו חטוטרת של חשבון עם מערכת אכיפת החוק, לתפקיד ראש התביעה הכללית.
(מתחייבת כאן שורה ארוכה של גילויים נאותים, שאף אחד מהם אינו סוד: הח"מ גילה פעמים רבות את דעתו, בפומבי, כנגד הכוונה למנות את מנדלבליט ליועמ"ש, וכנגד היבטים שונים של פעולתו כיועץ המשפטי לממשלה, לרבות בהקשר ליחס המקל והסלחני שהפגין לאורך שנות חקירותיו של נתניהו. הח"מ אף פעל בנושא זה בכלים משפטיים, בפניות למשרד המשפטים ובהגשת עתירות לבג"ץ).
יחס סלחני כלפי נתניהו
להיסטוריה יש חוש מיוחד לאירוניה. במשך ארבע השנים שבהן מכהן מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה, הוא פעל במרץ וביעילות לגימוד משקלו הסגולי של התפקיד, ומעמדו של היועץ המשפטי בעיני רשויות השלטון, הדרג הפוליטי והציבור כולו.
הפער בין הרטוריקה שנקט לבין מעשיו בשטח, היה מטלטל: מיומו הראשון בתפקיד הצהיר מנדלבליט כי הוא רואה בעצמו ממשיך דרכו של מאיר שמגר, שהיה אולי המרשים והעוצמתי מבין האישים שכיהנו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
שמגר, בכוח אישיותו ושיעור קומתו המקצועי, חיזק את מעמדו של היועץ המשפטי אל מול הממשלה, גיבש לראשונה את קובץ הנחיות היועץ הכתובות, המגדירות את כללי המותר והאסור לנבחרי הציבור, וברא את תפקיד היועץ במתכונת המוכרת לנו בעידן הנוכחי, כשומר הסף הראשי של שלטון החוק.
בעיני רוחו, ראה עצמו מנדלבליט כמי שצועד בנעליו של שמגר. בפועל, הוא הפך את מוסד היועץ המשפטי כמעט לקליפה ריקה. פעם אחר פעם ניאות להעלים עין מפעולות ספק חוקיות של הממשלה. פעם אחר פעם שלח את מחלקת הבג"צים בפרקליטות להלבין בבית המשפט התנהלות עקומה של רשויות השלטון.
דוגמאות לא חסרות: החל מפעולות הממשלה לנסות לקרוע לגזרים את תאגיד השידור הציבורי, עוד לפני שהחלו שידוריו; עבור בהחלטות להרחיב את הפוליטיזציה במשרדי הממשלה בדמות הרחבת השפעתו של השר על מינויים של עובדי מדינה; וכלה במעורבותו של ראש הממשלה החשוד בפלילים, במישרין ובעקיפין, במינוי מפכ"ל למשטרת ישראל.
פעם אחר פעם ניאות להעלים עין מפעולות ספק חוקיות של הממשלה. פעם אחר פעם שלח את מחלקת הבג"צים בפרקליטות להלבין התנהלות עקומה של רשויות השלטון
וכל זאת עוד לפני שהזכרנו במילה את היחס הסלחני שהפגין כלפי נתניהו במסגרת חקירותיו, את האיטיות המפליגה, ואת העלמת העין מחשדות חמורים נוספים כלפי נתניהו, למשל בפרשת הצוללות.
משרד המשפטים בעידן מנדלבליט העלה לדרגת אמנות את הדיבור הכפול, מגלגל-העיניים, המתריע כביכול מפני "קשיים משפטיים" בהחלטות שונות של הממשלה. בפועל, היה ברור לכולם ש"קשיים משפטיים" הם בסך הכול מס שפתיים, שמשמעותו היא שהיועץ לא הגיע למדרגת ה"מניעה המשפטית". פירושו של ה"כרטיס הצהוב" היה למעשה אור ירוק לממשלה, לפעול ככל העולה על רוחה.
שנה, ועוד שנה, ועוד שנה, של התנהלות נרפית כזו, הולידה מצב תודעתי מובהק בקרב רשויות השלטון: הייעוץ המשפטי איננו משמש עוד "שומר סף" אפקטיבי. הרשות לקבל כל החלטה שהיא נתונה, המשפטנים כבר ידאגו לתפור חליפה שתלבין את העוול.
שנה ועוד שנה של התנהלות נרפית כזו, הולידה מצב תודעתי מובהק בקרב רשויות השלטון: הייעוץ המשפטי איננו משמש עוד "שומר סף" אפקטיבי. הרשות לקבל כל החלטה נתונה, המשפטנים כבר ידאגו להלבין את העוול
וזו האירוניה. כי כעת, נדמה שבמשרד המשפטים מבינים שהשער נפרץ, והמפולת אולי כבר אינה ניתנת לעצירה.
שלוש מהלומות דרמטיות ספג מנדלבליט מצד הפוליטיקאים בימים האחרונים. בפעם הראשונה, כאשר ועדת הכנסת החליטה להעניק חסינות לח"כ חיים כץ מפני העמדתו לדין, תוך שחברי הכנסת חודרים בגלוי לטריטוריה המקצועית של היועץ המשפטי, וקובעים כי המעשים שבעטיים החליט מנדלבליט להעמידו לדין, חוסים תחת החסינות המהותית הנתונה לכץ, שכן הם נעשו "במסגרת מילוי תפקידו" כחבר כנסת.
חשוב לומר – משהתקבלה החלטת היועץ המשפטי להעמיד את כץ לדין, בתפקידו כראש התביעה הכללית, החלטה שממנה עולה כי לשיטתו המעשים הפליליים אינם חוסים תחת החסינות המהותית, אין לשום גורם סמכות "לבחון" את החלטתו המקצועית או לגרוע ממנה, אלא רק לבית משפט מוסמך. חברי ועדת הכנסת, שהתיימרו לשמש "גורם בקרה" להחלטתו זו של היועץ, חרגו מסמכותם.
שתי הפעמים האחרות היו שתיהן בישיבת הממשלה האחרונה. באותה ישיבה ממש קיבלו השרים שתי החלטות, שלגבי שתיהן קבע היועץ כי קיימת "מניעה משפטית" מלקבלן – הן ההחלטה להקים ועדת בדיקה ממשלתית לחקר התנהלות מח"ש (גילוי נאות נוסף – הח"מ עתר השבוע לבג"ץ נגד ההחלטה); והן ההחלטה לפעול מיידית להעלאת 400 בני פלאשמורה מאתיופיה לישראל.
היועץ קבע כי הממשלה אינה רשאית להחליט בשני הנושאים הללו, נוכח הריסון שבו מחויבת ממשלת מעבר. השרים ציפצפו עליו ואישרו פה-אחד את שתי ההצעות.
וזו האירוניה. למנדלבליט אין על מי להלין על כך שמעמד היועץ המשפטי לממשלה התגמד עד למצב שניתן להתייחס אליו בזלזול כה עמוק, אלא על עצמו בלבד. התנהלותו של היועץ המשפטי בשנים אלה לא לקחה בחשבון את הצורך לשמר את מעמד היועץ, והקטינה הלכה למעשה את משקלו הסגולי של היועץ.
מנדלבליט זכה בתפקיד מהסיבות הלא נכונות, נכנס אליו עם המוטיבציות הלא נכונות, והסב נזק למוסד היועץ בשנות כהונתו בתפקיד.
כשתגיע עת סיכומים, תרחף מעל הקדנציה שלו העובדה שהוא היועץ הראשון שהעמיד לדין ראש ממשלה בעודו מכהן. אך אסור שעובדה זו תסתיר את הנזק שמנדלבליט גרם לתפקיד, שהימים הללו מלמדים עד כמה הוא חיוני לשימור התקינות המשטרית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם