"כשחמאס, או כל ארגון אחר פוגע בצבא, בחיילים, במפקדים, בלובשי מדים, זה לא טרור. זו מלחמה. כואבת, מלוכלכת, מגעילה, אך לגיטימית"

דן שילון, 12 בפברואר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ברור שהלהבות ברשתות החברתיות חרכו את התקרה. אלא מה? דן שילון הרי כתב בפוסט בפייסבוק "טרור" – מילה שהיא דלק על מדורת ההבלים הישראלית. על כן גם השבוע התקיים הטקס האווילי במלואו: האיש המשונה המכונה "הצל" מיהר להסתער עם "שמאלנות = הפרעה נפשית". עוקביו הנרגשים שיגרו סימני קריאה לכל עבר. ינון מגל תהה "מתי השלב שבשמאל מתחילים להניח מטענים נגד חיילי צה"ל ומתנחלים?".

ב"ישראל היום" מיהרו לדווח על "הסערה" ועל "מבול של תגובות" בגלל "המסר השנוי במחלוקת". תחקירני תוכניות האקטואליה נלחמו בשוחות לשריין לשידור את המזדעזעים הקבועים. המגישים שלפו פצירות ושייפו את הקלישאות האהובות לקראת הדיון הסוער באולפן.

אין כמו זעזוע ימני, פטריוטי וציוני לנוכח חוצפתו של השמאלן התבוסתן התורן, שמזנק בנג'י אל תוך הפיד הרותח ומעז להעיר איזו הערה על טרור, שחורגת משורת המקהלה. גם אם אותה הערה טריוויאלית עצמה, כמעט באותו ניסוח, כבר נאמרה לא פעם על ידי אחרים. ברשתות החברתיות ובתוכניות האקטואליה העולם נברא בכל בוקר מחדש. ומבחינת הימין הישראלי – המלחמה בטרור, העיסוק בטרור והדיונים על טרור הם נכס שרשום בטאבו. נחלת אבות.

ברשתות החברתיות ובתוכניות האקטואליה העולם נברא בכל בוקר מחדש. ומבחינת הימין המלחמה בטרור, העיסוק בטרור והדיונים על טרור הם נכס שרשום בטאבו. נחלת אבות

ולכן כל מי שמעז לערער על הנחת היסוד הלאומית (רק ערבים ותומכיהם הפרסים מטילים טרור) ימצא עצמו מפרפר ברשת תחת גל טרור נגדי – אם מותר להתבטא כך – ויידחק ליומיים-שלושה אל פינת המצורעים, שם מצטופפים כל "תומכי הטרור".

הדיון המחזורי הזה, שכלליו מוכרים לכולנו עד פיהוק, חושף את הצביעות העקרונית שהיא מסימני ההיכר הבולטים של הדיון הישראלי על סוגיות שנויות במחלוקת בכלל ועל טרור בפרט. דיון שלא פעם נדמה שהוא-הוא שמגדיר את חיינו כאן, עד כי כבר קשה לדמיין אותם בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? להתווכח בלהט מיהו טרוריסט, מה זה טרור ומיהם תומכי טרור.

דוגמא שתמחיש את גודל טרללת הטרור הלאומית: בלילה שבין שני לשלישי השבוע פשטה חבורת חוליגנים על הכפר ג'ש בגליל, ניקבה צמיגים של עשרות מכוניות וריססה על הקירות "יהודים להתעורר" ו"להפסיק להתבולל". האירוע גרר, כמובן, גינויים מקיר לקיר. אבל ברגע שאנשי שמאל החלו לכנות אותו "טרור תג מחיר", התהפכה המגמה.

אנשי הימין שכחו את אנשי ג'ש המסכנים ומכוניותיהם המפונצ'רות ומיהרו להתעמק בהבדלים בין האירוע הזה – שאותו חלק מהם הגדירו כ"מעשה קונדס" וחלק היו נדיבים יותר וקבעו שמדובר ב"ואנדליזם" – לבין מה שרק לו מותר לקרוא טרור (רקטות על מרכזי הערים, אוטובוסים מתפוצצים, פיגועי דריסה).

פעולת תג מחיר בכפר ג'ש, 11 בפברואר 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

"גרפיטי הוא טרור? ממתי?", הזדעק אחד מאלפי מגיבי הימין, "תקשיבו, טמבלים ומטורללים שכמותכם, הניסיון להצמיד את המילה 'טרור' יהודי לקשקוש של צבע על קירות, או ניקוב צמיגים לכמה מכוניות הוא בזוי, מזוהם ומטורלל".

וכך מסתובבת על צירה קרוסלת הטרור הישראלית. וכשממקדים את המבט מגלים שעל כיסא הכבוד המרופד שלה יושב עמית סגל, עלם החמודות של הציונות הדתית. סגל אובססיבי לדקויות הקשורות להגדרת הטרור, נושא המוכר לו היטב מבית אבא, שהורשע כידוע בחברות בארגון טרור ונידון לשנתיים מאסר על חלקו בפיגועי "המחתרת היהודית", שהובילו לקטיעת רגלו של ראש עיריית רמאללה, כרים ח'אלף ולהתעוורותו של איש מג"ב סלימאן חירבאווי.

סגל האב השתקם מאז יפה והוא היום עורך היומון הימני החשוב "מקור ראשון". בנו החרוץ, שידו בכל, נאלץ מפעם לפעם להתמודד עם המורשת המשפחתית הזו, שקוטלגה מאז על ידי בני המשפחה בביטול אדנותי כ"טרור של לילה אחד".

בדרך כלל עמית סגל מתעלם מכל מי שמעזים להזכיר לו את מעשי אביו, חוסם את המבקרים ברשתות החברתיות, ואם אין לו ברירה (כי אילנה דיין שואלת אותו על זה בראיון ל"עובדה") הוא מלגלג על האובססיה ל"סיפור מלפני ארבעים שנה".

כל זה לא מונע ממנו לטפח אובססיה משלו לנושא הטרור. בתחילת השנה הוא אולץ לפרסם הבהרה מסורבלת בטוויטר ובאחת ממהדורות אחה"צ של חדשות 12, לפיה בל"ד "אינה ארגון טרור מבחינה משפטית". זה היה אחרי שהוא כתב כי "על בל"ד, ארגון תומך טרור עם מימון מפלגות, לא הוחלה הנורמה שנדרשת כעת מול כהנא".

בדרך כלל עמית סגל מתעלם מכל מי שמעזים להזכיר לו את מעשי אביו, חוסם את המבקרים, ואם אין לו ברירה (כי אילנה דיין שואלת אותו על זה בראיון ל"עובדה") הוא מלגלג על האובססיה ל"סיפור מלפני ארבעים שנה"

המפלה המשפטית ההיא לפני חודש בלבד, לא הפריעה לו להסתער השבוע על הפרופ' למשפטים מרדכי קרמניצר, שכתב במאמר כי "לא ניתן לקיים בישראל דיון בשאלה הלגיטימית והרצינית: האם התקפות של פלסטינים על מטרות צבאיות הן פעולות טרור". בתגובה צייץ סגל בטוויטר, "מפעל חייו של מרדכי קרמניצר: הכרה בהרג חיילים בידי מחבלים כאירוע לגיטימי. המאמר הבוקר לא היה הראשון. קם יורש להיבא יזבק".

פרופ' פניה עוז-זלצברגר התקוממה והגיבה: "עמית סגל הוא אחד האנשים שיום אחד ירחצו בניקיון כפיהם, כמו ליידי מקבת, אבל כתם הדם יסרב לרדת. קרמניצר ציטט אבחנה משפטית תקפה בין חייל לאזרח. אין בה שום לגיטימציה להרג. סגל לא טיפש, מבין מצוין את לשון החוק הישראלי והבינלאומי, ומתיר את דמו של אדם ישר דרך בעבור חופן פיברוטים".

ועל כך הגיב סגל: "קרמניצר התקומם נגד הטענה שטרור הוא ההפך מדמוקרטיה ומקדיש את מיטב כישוריו כדי לשכנע את הישראלים שפגיעה בחיילים אינה טרור (אגב גם מתנחלים? גם בני משפחת פוגל?) ואני ליידי מקבת? מה עם קצת הגינות אינטלקטואלית?"

המאבקים הנוקדניים המייגעים הללו על הגדרת תחום המושב של הטרור, כולל הפשפוש בציציות הדוברים השונים והתעקשות לקרצף, להכשיר ולטהר כל אקט של אלימות יהודית, מנערי הגבעות דרך אנשי להב"ה ועד כנופיות "תג מחיר" – תמיד עם אזכור כמו-אגבי של רצח משפחת פוגל, כאילו יש אדם שפוי בישראל שמצדיק את המעשה הנפשע הזה – נראים מגוחכים להפליא כששמים לב באיזו קלות, שלא לומר קלילות, אנשי ימין מכתימים כ"טרור" כל מה שבא להם לא טוב בעין.

הנה בציר טרור מקרי לחלוטין, רק מהשבוע החולף:

• "טרור הבלונים: רבנית קיבוץ סעד 'אני מצפה מהאוכלוסייה האזרחית לתת לנו קשב" (אתר "כיפה", 12 בפברואר);
• "בגלל הזמנת נציג הקשור לארגון טרור: שיחת נזיפה לסגן השגריר הבלגי" (רדיו קול-חי, 11 בפברואר);
• "טרור חקלאי: ערבים גנבו והשחיתו ציוד יקר ערך" (ערוץ 20, 11 בפברואר);
• השגריר דני דנון על אולמרט: טרור מדיני" (ערוץ 7, 11 בפברואר).

ברור שלאובססיית הטרור הזאת יש סיבות עמוקות. כל מי שחי כאן בחמישים השנים האחרונות מכיר אותן היטב. אבל ישראל היא לא האומה היחידה שמתמודדת עם פיגועי טרור רצחניים. אוטובוסים התפוצצו, מועדונים הותקפו, מטוסים נחטפו ובני ערובה נרצחו במקומות רבים בעולם. אבל קשה להאמין שיש עוד מקום בעולם, שבו יכולה להתקיים שיחה כמו זו שהתקיימה בגלי צה"ל ביום חמישי שעבר, בין אילנה דיין לרב שמואל אליהו.

הרב אליהו ניסה להגן על הבחירה להעניק פרס ישראל לספרות תורנית לרב ההומופוב יעקב אריאל, שהותקף על כך שאמר בעבר שבני הקהילה הלהט"בית הם "נכים שסובלים מבעיה אמיתית, שאותה יש לפתור באמצעות טיפולים נפשיים ותרופתיים".

"יש פה טרור!", זעק אליהו, "לוקחים אדם רב זכויות ואומרים, אתה אמרת את דעתך ואתה פסול לבוא בקהל. זה פשוט טרור דעות. זה טרור מחשבה".

אילנה דיין לא ויתרה. "אני אגיד לך מה זה טרור", היא אמרה, "טרור זה במשך שנים לבוא לאנשים כמו הבן שלי, שאומרים 'יש לי נטייה מסוימת ואני יודע מי אני' ולהגיד להם מי הם. אני אגיד לך מה אתה צריך להיות. אני אגיד לך שלא תוכל לאמץ ילדים, שלא תוכל להקים משפחה. אני אגיד לך איך לנהל את החיים שלך. זה טרור".

כשמתחקים אחרי שורשי האובססיה הזאת לטרור מגיעים – איך לא – לבנימין נתניהו, האיש שכישף את השבט ואחראי במידה רבה לרוב האובססיות הישראליות של העשורים האחרונים. נתניהו עלה על הבמה הלאומית אחרי שאחיו הבכור יוני נהרג בקרב עם טרוריסטים שחטפו מטוס לאנטבה.

כשמתחקים אחרי שורשי האובססיה הזאת לטרור מגיעים – איך לא – לבנימין נתניהו, האיש שכישף את השבט ואחראי במידה רבה לרוב האובססיות של העשורים האחרונים

הוא הקים אז את "מכון יונתן לחקר הטרור", ערך מספר כנסים בינלאומיים בנושא הטרור, פרסם את הספרים "מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי" ו"הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח", מיתג עצמו בעולם כ"מר טרור" והמריא אל פסגת הפוליטיקה הישראלית.

רק ההיסטוריה תשפוט את הישגיו הממשיים של מר טרור במיגור הטרור האמיתי. אבל אחרי עשורים של מלחמה רטורית בטרור, קצת מאכזב לגלות שבינתיים אנחנו נאלצים להתמודד לא רק עם פלסטינים חמושים אלא גם עם גלים של טרור משפטי, טרור הפרקליטות, טרור הבלונים, טרור חקלאי, טרור מדיני, טרור כלכלי, טרור מחשבה, טרור דעות, טרור להט"בי, טרור פמיניסטי (והזרוע הצבאית שלו – הטרור הפמינאצי), טרור פרוגרסיבי, טרור טבעוני וטרור מאכילי החתולים.

ככה זה כשיש לך ביד פטיש. בסוף כל דבר נראה כמו מסמר.