קווין פארקר – שהוא הקול, המוזיקה, המילים, הכישרון והפנים של "טיים אימפלה" – הוא כוכב רוק שגזור למידותיו של העידן הנוכחי. אלה ימים מבלבלים והאלבום החדש של "טיים אימפלה", שנושא את השם ההולם "החיפזון האיטי", הוא פס קול אידיאלי לתחושות הבלבול. בעולם שבו השמרנים משולחי רסן, גסי רוח ופרועים ולעומתם הפרוגרסיבים קפוצי תחת ומקפידים על קלה כחמורה בהלכות דת הפוליטקלי-קורקט, המוזיקה של "טיים אימפלה", שכולה נוסטלגיה עתידנית, היא המוזיקה של מסיבה שתמה לגווע.

בעולם שבו השמרנים משולחי רסן, גסי רוח ופרועים ולעומתם הפרוגרסיבים קפוצי תחת ומקפידים על קלה כחמורה בהלכות דת הפוליטקלי-קורקט, המוזיקה של "טיים אימפלה", שכולה נוסטלגיה עתידנית, היא המוזיקה של מסיבה שתמה לגווע

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

את הצלילים מזהים מיד. אי אפשר לטעות, גם אם שיר חדש של "טיים אימפלה" יישמע מרכב חולף ברחוב סואן. זה חתיכת הישג, שאין להקל בו ראש, בתקופה שבה רוב המוזיקה הפופולארית נשמעת כמו שיבוט של שיבוט של שיבוט. כמו העתק ללא מקור.

וזה לא שהמוזיקה של "טיים אימפלה" לא דומה לשום דבר אחר. להפך. היא דומה לכל מה שנעשה לפניה. רק שהיא דומה באופן שונה. "טיים אימפלה" היא להקה לא מקורית באופן מקורי.

הקול הגבוה של פרקר מזכיר לפעמים את הזמרים הגדולים של תקופת הדיסקו – פיליפ ביילי מ"אדמה רוח ואש" או האחים גיב מהבי-ג'יז – ופס הקול מרובד האפקטים שלו הוא כל כולו מחוות לפסיכדליה ולדיסקוטקים ולפופ של העידן ההוא, רכוב על ביט של העשור החולף, עם הלופים המסונתזים האופייניים והדהודי הריברב המוגזמים. זו המלנכוליה של ההווה מעורבבת בחשש מפני האפוקליפסה שאורבת לנו מעבר לפינה.

פס הקול, רכוב על ביט של העשור החולף, עם הלופים המסונתזים האופייניים והדהודי הריברב המוגזמים. זו המלנכוליה של ההווה מעורבבת בחשש מפני האפוקליפסה שאורבת לנו מעבר לפינה

עטיפת האלבום – בית בעל קירות אדומים קבור בחולות מדבר – מזכירה שומר מסך מתחילת המילניום, אבל היא גם אילוסטרציה לכל החרדות המוכרות מפני שואה אקלימית שתכף תגיע. והמוזיקה נשמעת כמו מוזיקה למסיבות, אבל לא לשעות האופוריות של המסיבה, כשהרחבה מלאה וכולם מחייכים ומלאי אנרגיה, אלא לשעות הקטנות של הלילה, כשהרחבה התרוקנה, הדי-ג'יי עוד מנסה להדליק את אחרוני המבלים, שנשפכים על שולחנות דביקים, מחכים שהסוטול יירד או שהבוקר יעלה, ובינתיים מזיזים את הרגליים לפי הקצב, שהולם ברקות, אבל כבר מגיע מרחוק, מבעד לערפילי האלכוהול והאמפטמינים והחרמנות, כמו הד עמום של מסיבה שכבר הסתיימה אבל עוד מסרבת להתפזר.

עטיפת האלבום "החיפזון האיטי" של טיים אימפאלה

"Currents", האלבום הקודם של "טיים אימפלה", שיצא לפני חמש שנים, הזניק אותה למעמד הנחשק של להקת-על. קווין פרקר, היפי יחף, הפך להדליינר מבוקש בפסטיבלים הגדולים בעולם, ויצא עם הלהקה שלו לטור עולמי ארוך (שנחת לרגע גם באמפי פארק ראשון), דואה על כנפי להיטי ענק, שכיכבו בכל מצעדי סיכום העשור.

בראשם, כמובן, "Let it happen", שיר העשור של רדיו "הקצה" ווואלה, והשיר הבולט מתוך אלבום שרירי וכריזמטי, שלא במקרה הגיע גם בישראל למקום השני במצעד אלבומי העשור (שני רק לאלבום הפרידה של דיוויד בואי, ומקדים אלבומים מעולים של אמנים מבוססים בהרבה כמו ארקטיק מאנקיז, רדיוהד, קנדריק למאר וארקייד פייר).

והמוזיקה נשמעת כמו מוזיקה למסיבות, אבל לא לשעות האופוריות של המסיבה, כשהרחבה מלאה וכולם מחייכים ומלאי אנרגיה, אלא לשעות הקטנות של הלילה, כשהרחבה התרוקנה

איך ממשיכים מכאן? זה לא מקרי שפרקר הסתבך עם עצמו עד שהגיע לתשובה שהניחה את דעתו. האלבום הזה היה אמור לצאת כבר בשנה שעברה, שני הסינגלים הראשונים מתוכו יצאו לקראת הופעות של "טים אימפלה" בראש הליינאפ של פסטיבלי הקיץ הגדולים, כולל קואצ'לה האמריקאי ופרימוורה הספרדי, אבל הוצאתו נדחתה ונדחתה, עד השבוע.

פרקר הסביר את הדחיה המפתיעה הזאת כך: "הלכתי לאיבוד בתוך הראש של עצמי. חשבתי שאני יכול לגמור אותו תוך חודש. ואז התברר שאני צריך עוד שבעה חודשים כדי להשלים את העבודה. זה חלק מהאשליות שבאות עם הפקת אלבום לגמרי לבדך. אין לך מושג דפוק איפה אתה נמצא בתוך התהליך".

ההססנות הזו היא חלק מעסקת החבילה שנקראת "טיים אימפלה", כמו גם האובססיה לזמן החולף. זה לא רק שם האלבום – "החיפזון האיטי" – אלא גם רבים משמות השירים. אלבום שנפתח בשיר בשם "עוד שנה אחת" ומסתיים בשיר בשם "עוד שעה אחת" ועובר דרך שירים שנושאים שמות כמו "גורל אינסטנט", "האבק של מחר", "אבוד באתמול" ו"יכול להיות שזה הזמן" – הוא אלבום שלא קשה לזהות מה מעסיק את מי שיצר אותו.

ההססנות הזו היא חלק מעסקת החבילה שנקראת "טיים אימפלה", כמו גם האובססיה לזמן החולף. זה לא רק שם האלבום – "החיפזון האיטי" – אלא גם רבים משמות השירים

גם בדידותו של היוצר לבדו, שפרקר התייחס אליה, נוכחת בכל שיר באלבום. "טיים אימפלה" היא כאילו להקה, אבל בעצם פרויקט סולו של יוצר בודד, שכותב, מלחין, מנגן ומפיק הכל בעצמו. הבדידות הזו נוכחת אצל פרקר תמיד. מ"בדידות היא אושר" באלבום הבכורה מ-2010, דרך "למה הם לא מדברים איתי?" מהאלבום "Lonerism" ב-2012.

הנה עוד סתירה פנימית שמתאימה לעידן מלא סתירות: "טיים אימפלה" היא להקה של איש אחד, בודד מאוד, שמצליח לקחת את בדידותו מקצה העולם (פרקר הוא אוסטרלי) ולכבוש איתה קהל חוגגים של עשרות אלפים על הבמות הגדולות והנוצצות ביותר.

כמה זמן כל זה יימשך? זו בדיוק השאלה שמטרידה את פרקר. "האם אתה זוכר שעמדנו כאן לפני שנה?", הוא שואל בשיר שפותח את האלבום החדש, "המוח שלנו טס אבל הזמן האט את הילוכו. אם היו בעיות בעולם, אנחנו לא ידענו. אם משהו הדאיג אותנו, זה לא בלט. אבל עכשיו אני פוחד ובאופק אין שום דבר חדש. כי אני קולט את התחושה הזו, ואולי אתה קולט אותה גם. אנחנו ברכבת הרים שתקועה בלופ אינסופי… אני יודע שהבטחנו שנעשה את זה עד היום שנמות, ועכשיו אני חושש שזה בדיוק מה שיקרה".

"אבל עכשיו אני פוחד ובאופק אין שום דבר חדש. כי אני קולט את התחושה הזו, ואולי אתה קולט אותה גם. אנחנו ברכבת הרים שתקועה בלופ אינסופי"

יש בכל זאת דבר אחד שאפשר לסמוך עליו תמיד, גם באלבומי פופ שעשויים מהחומרים המתכלים של בדידות ותהייה על מהותו של הזמן החולף: האהבה יכולה לרפא. ופרקר, שהתחתן בפברואר שעבר, שר על זה ב"גורל אינסטנט": "נהיה נאהבים עד סוף כל הימים / אני רואה את זה עכשיו / אני רואה איך את צודקת / את כל כך מובנת לי עכשיו" ולרגע נשמע אופטימי ומפויס מתמיד. כמעט שמח.

קווין פרקר נמצא עכשיו במקום יוצא דופן. הוא אחד המוזיקאים היחידים שמצליחים לגשר בין ז'אנרים ולדלג בין קהלים. הוא רוקר ששקוע בפסיכדליה ובפופ ומחוזר על ידי ארקטיק מאנקיז מצד אחד וטראוויס סקוט מצד שני. הוא משייט בטבעיות בין חרדות ומלנכוליה, נוסטלגיה ועתידנות, זוהר ובדידות ומצליח על הדרך להנות גם מהחיבוק של קהילת האינדי וגם מההצלחה המסחרית במיינסטרים.

"החיפזון האיטי" הוא אלבום שגדל מהאזנה להאזנה. הוא לא מתנפל. הוא מחלחל. הוא אמנם לא מצליח להתעלות על ההישגים הרבים של Currents מרובה הלהיטים שקדם לו, אבל זה לא באמת משנה. הוא מצליח להישמע סיכום של כל מה שקדם לו ופרומו למה שעוד עומד להגיע.

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל