זירת הבלוגים

כשאתה אומר "Electability", למה אתה מתכוון?

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים במפורש כי היכולת להביס את טראמפ היא התכונה החשובה ביותר של המתמודדים

18/02/2020 09:24
המועמדים הדמוקרטים לנשיאות בעימות: אנדרו יאנג, פיט בוטג'ג', ברני סנדרס, ג'ו ביידן, אליזבת וורן, איימי קלובאשר ופיט סטייר (צילום: AP-Photo-Charles-Krupa)

כל מי שעוקב אחרי הפריימריז הדמוקרטיים שמע את המושג הזה – "Electability" – שוב ושוב. תרגום מסוגנן לעברית יהיה אולי "בחירות", אבל המשמעות היא אותה משמעות – "האם המועמד יכול להיבחר?"

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים באופן מפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות היא היכולת להביס את הנשיא טראמפ. כיוון שהם רואים בנשיא ה-45 של ארה"ב לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, שיכול לפרק את היסודות הדמוקרטיים של ארצות הברית, רבים מוכנים להתפשר בבואם לבחור את האיש או האישה שיתמודדו מולו בנובמבר.

בוחרים דמוקרטיים רבים אומרים במפורש שהתכונה הכי חשובה להם בקרב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות היא היכולת להביס את טראמפ. כיוון שהם רואים בו לא רק מדינאי גרוע אלא אדם מסוכן ממש, הם מוכנים להתפשר בבחירת המתמודד מולו

כמובן, כמו פוליטיקאים טובים, המועמדים קוראים את המפה ואת השטח, וכל אחד מהם מנסה לבסס תזה שתסביר מדוע דווקא הוא יכול לנצח את הנשיא. בפוסט הזה אני מנסה לקחת את התזות המובילות, לסדר אותן מבחינה לוגית על החוזקות והחולשות של כל אחת, ו"להצמיד" כל תזה למועמד שמקדם אותה.

1

היונים מול הנצים
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות בארה"ב התמודד מועמד אחד נצי – תקיף בזירה הבינלאומית ותומך התערבות ברחבי העולם – ומועמד אחד יוני – סקפטי יותר לגבי התוחלת שבפעלתנות בינלאומית ומעדיף להטות את המשאבים האמריקניים לזירה הפנימית.

Embed from Getty Images

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם. בהתאם, שניהם אימצו מדיניות חוץ שבה יש להם הרבה יותר במשותף ממה שנראה לעין (כמובן שיש ביניהם גם מחלוקות: אובאמה האמין בחשיבות של בריתות וטראמפ הוא חסיד של פעולות חד-צדדיות, למשל).

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, המועמד היוני ניצח: אובאמה וטראמפ אולי שונים זה מזה בסגנונם ובאישיותם, אבל הם קראו היטב את הרתיעה הבסיסית בארה"ב מהקזת דם ברחבי העולם

התזה הזו גורסת שעל מנת לנצח, על הדמוקרטים להעמיד בראש מועמד שיבטיח שלא יגרור את ארה"ב למלחמות מיותרות. הבעיה של הדמוקרטים בהקשר זה היא שטראמפ הוא בעצמו יונה (התבטאויות כמו "בסוריה אין כלום חוץ מחול ומוות", או הנכונות המופלגת שלו להיכנס למו"מ עם אויבים כמו מנהיג צפון קוריאה קים, משקפות זאת היטב), וגם הסמנים השמאליים ביותר במפלגה כמו הסנאטור ברני סנדרס יתקשו לעקוף אותו בנושא זה.

2

"הראויים" מול "המתאימים"
מאז סוף המלחמה הקרה, העמידה המפלגה הדמוקרטית חמישה מועמדים לנשיאות. לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה", כמעט במובן הנורמטיבי של המילה, למועמדות לנשיאות ולתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו.

לאל גור, ג'ון קרי והילארי קלינטון היה הרבה במשותף – וותיקים, יקירי הממסד, בעלי שנים רבות של "ניסיון וושינגטון" שנתפסו כבחירה ה"ראויה" לתפקיד הנשיא. הדבר הנוסף שיש להם במשותף הוא ששלושתם הפסידו

זו התזה האהובה על פיט בוטג'ג': ראש עיריית סאות' בנד לשעבר בן ה-38 רואה עצמו – וטורח להציג את עצמו – כבן דמותם של שני המועמדים האחרים שהעמידה המפלגה, ביל קלינטון וברק אובאמה. כמוהו, הם היו אנונימיים למדי טרם הפריימריז; הם היו צעירים (קלינטון נבחר בגיל 46, אובאמה בגיל 47); והיה להם ניסיון מועט. בכל זאת הם ניצחו מועמדים וותיקים ורבי ניסיון. לא משום שנתפסו כ"ראויים" לתפקיד – ואולי בגלל זאת.

במקום, הם בנו את עצמם כמי שהפרספקטיבה החדשה, החוץ ממסדית, שהם מביאים הופכת אותם ל"מתאימים" לרגע המדויק בהיסטוריה האמריקנית: כך, קלינטון מיצב עצמו כמי שיוביל את אמריקה לקראת האלף החדש והעידן החד-קוטבי ואובאמה הבטיח לשקם את הכלכלה האמריקאית שנפגעה במשבר. בוטג'ג', בתורו, טוען שיוכל לאחות את הקרעים של עידן טראמפ ולהוביל את אמריקה להתמודד עם האתגרים המחכים לה, מאוטומציה ועד שינויי אקלים.

3

"הממקסמים"
איך מנצחים בחירות? התשובה פשוטה – מקבלים יותר קולות (או, במקרה האמריקאי, יותר אלקטורים). השאלה האמתית היא איך מקבלים יותר קולות?

כאן, בגדול, יש שתי אסטרטגיות – הראשונה מדברת על "מקסום פוטנציאל הצבעה", במסגרתה המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו).

במסגרת אסטרטגיית "מקסום פוטנציאל הצבעה" – המועמד פועל להגדיל את אחוזי ההצבעה בקרב תומכיו, לרוב ע"י פנייה לאיזשהו "בייס" מיתולוגי (בהקשר הישראלי, זו האסטרטגיה האהובה על נתניהו)

ביסוד האסטרטגיה הממקסמת עומדת התפיסה שלפיה לגרום לבוחרים לשנות את דעתם זה קשה ומורכב, ולכן עדיף לגרום לבייס לנהור לקלפיות. בארה"ב, הצד הפרוגרסיבי של המפלגה – בהובלת סנדרס, ועם הסנאטורית אליזבת וורן ככינור שני – הוא הדוגל המרכזי באסטרטגיה זו, בטענה ש"הרעיונות הנועזים" של הפרוגרסיביים יגרמו למספיק אנשים לצאת להצביע.

הקושי באסטרטגיה הזו, שעם ההתחזקות של סנדרס הולך ונראה כקושי מציאותי יותר ויותר, הוא שרעיונות נועזים לרוב מעוררים התנגדות בצד השני, וטראמפ יוכל בקלות יחסית להניע את בוחריו ללכת להצביע (ואליהם עשויים להצטרף בוחרי מרכז שחוששים מהמדיניות הפרוגרסיבית של סנדרס).

4

"הממירים"
האסטרטגיה השנייה פועלת בדיוק בכיוון ההפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה הבסיסית מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי ההצבעה שלהם בין סבב בחירות אחד למשנהו.

האסטרטגיה השנייה פועלת הפוך – למרות הקושי, היא מבוססת על "המרת" קולות מהמחנה השני. התפיסה מאחוריה היא שיש דבר כזה "בוחר מתנדנד" ושקיימים אנשים שמשנים את דפוסי הצבעתם בין סבבי בחירות

כיוון שבארה"ב "המנצח לוקח הכל" ומספיק לנצח מספר קטן של מדינות מפתח גם בהפרש זעום, אם יצליח המועמד הדמוקרטי "להמיר" מספיק "מאוכזבי טראמפ" באוהיו, מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין ופלורידה – זה יהיה מספיק כדי להגיע ל-270 האלקטורים הנכספים.

סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן והכוכבת העולה הסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידיה של אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ ב-2016.

את החשש המובנה באסטרטגיית הטריפה – לפיו מדיניות מרכזית מדי תגרום להם לאבד קולות שמאליים – הם מפיגים לאור הססמא הפושטת בקרב דמוקרטים ברשתות החברתיות: Vote Blue, No Matter Who.

ג'ו ביידן והסנאטורית איימי קלובאשר הם חסידי אסטרטגיית ההמרה. הם שמרנים למדי מבחינה כלכלית ובעלי רקורד עשיר בעבודה עם רפובליקנים, ובהתאם משוכנעים שיוכלו לגנוב מצביעים שנתנו את קולם לטראמפ

ביידן וקלובאשר בטוחים שגם מצביעים פרוגרסיביים שהיו מעדיפים את "הנשיא סנדרס" או "הנשיאה וורן" יצאו להצביע להם במטרה להביס את טראמפ, ולא יסתכנו בלהישאר בבית או בלהצביע למפלגה שלישית.

5

להביס את טראמפ במגרשו
הקלף החזק של טראמפ הוא הכלכלה – ב-2016 הוא מיתג את עצמו כאיש עסקים מצליח שבהתאם יוכל להצעיד את הכלכלה האמריקאית קדימה, ובארבע השנים שחלפו מאז הקמפיין הכלכלה האמריקאית אכן חזקה ויציבה (אמנם כרגע סימני מיתון הולכים ומתקדרים כמו עננים באופק, וכן ישנה גם השאלה עד כמה תרמה מדיניות טראמפ לצמיחה הכלכלית – שני נושאים שלא אגע בהם הפעם).

בהתאם, קיימת התפיסה שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים.

קיימת התפיסה, שעל מנת לנצח את טראמפ יש להתעמת איתו דווקא על הנושא שנחשב למגרשו הביתי, ולהציג איך הכלכלה האמריקאית רחוקה מלהיטיב עם האזרחים האמריקאיים

המיליארדר טום סטאייר, שנחשב מועמד חסר סיכוי, הוא ממייסדיה של התזה הזו – בניגוד לטראמפ הוא לא ירש דולר מהוריו אלא בנה את עצמו במו ידיו, ובהתאם טוען שיוכל להתעמת איתו בנושא הכלכלי.

מייקל בלומברג בתורו, שהולך וצובר תאוצה כמועמד מרכזי, לקח את התזה של סטאייר והעלה אותה הילוך: הוא לא רק עשיר בהרבה מטראמפ (הונו של בלומברג מוערך ב-60 מיליארד דולר) ובעל ניסיון פוליטי רב כראש עיר, אלא גם בעל סגנון רטורי תקיף כמו של טראמפ, כולל נכונות להיכנס לעימותים חריפים בטוויטר. בלומברג מקווה שהבוחרים יתרשמו, שבשביל להביס את הניו-יורקי העשיר והתקיף על במת העימות הנשיאותי – ובקלפיות – צריך להציב מולו ניו-יורקי עשיר ממנו ותקיף לפחות כמוהו.