וירוס הבחירות הנצחי

תיאוריית הכאוס של הבחירות עשויה להתאים לחלק מהשחקנים, אך עבור ישראל בתור ישות כוללת, היא מכילה שינוי מבני עם השלכות שאי אפשר למדוד אותן ● מסיבה זו - ולו רק מסיבה זו בלבד - סינדרום הבחירות הנצחיות ללא סגירת מעגל חייב להסתיים ● רק קהל הבוחרים הישראלי, המנוכר עד לעמקי נשמתו, יכול לגרום לזה לקרות

20/02/2020 14:02
הכנה של קלפיות לקראת הבחירות באפריל 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

השבועות האחרונים של סבב הבחירות השלישי לוו בפעילות אינטנסיבית – כמעט אחוזת טירוף – של ראשי המפלגות וקומץ מתומכיהם האדוקים ביותר. רוב הישראלים כבר לא מקשיבים. הם עסוקים בלהרחיק את עצמם מהקמפיין כאילו היה מדבק יותר מנגיף הקורונה.

ללא קשר לתוצאות בפועל של הבחירות ב-2 במרץ, המחזוריות המתמשכת של סבבי הבחירות משפיעה לא רק במחיקת השרידים האחרונים של ביטחון הציבור במערכת, אלא גם מחזירה לאחור את מה שנשאר מחוקי המשחק הדמוקרטיים.

תיאוריית הכאוס של הבחירות עשויה להתאים לחלק מהשחקנים, אך עבור ישראל בתור ישות כוללת, היא מכילה שינוי מבני עם השלכות שאי אפשר למדוד אותן. מסיבה זו – ולו רק מסיבה זו בלבד – סינדרום הבחירות הנצחיות ללא סגירת מעגל חייב להסתיים. רק קהל הבוחרים הישראלי, המנוכר עד לעמקי נשמתו, יכול לגרום לזה לקרות.

ללא קשר לתוצאות בפועל של הבחירות ב-2 במרץ, המחזוריות המתמשכת של סבבי הבחירות משפיעה לא רק במחיקת השרידים האחרונים של ביטחון הציבור במערכת, אלא גם מחזירה לאחור את מה שנשאר מחוקי המשחק הדמוקרטיים

הסחורה של הצדדים הפוליטיים היריבים הפכה להיות מטושטשת ושטחית יותר ויותר לצד ההתקדמות של המדינה מקמפיין אחד למשנהו במהלך השנה החולפת. שני המתמודדים המרכזיים מקדמים את אותן סיסמאות שחוקות עם פחות ופחות מהות.

בנקודה זו, לרוב הישראלים קשה להבדיל בין הליכוד וכחול-לבן בנושאים כמו ביטחון, תכנית המאה של טראמפ, החשש מפתיחת הליכים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, או תגובות לפרסום רשימת החברות הפועלות בהתנחלויות מצד נציבות זכויות האדם של האו"ם.

המפלגות הגדולות עדיין לא הציעו הצעות קונקרטיות להתמודדות עם אי שביעות רצון גואה באשר לנושאים הבסיסיים ביותר ברמה המקומית. ההבטחות שהם מפריחים על עלות המחיה, בריאות, חינוך וכלכלה, נתקלות במינונים גדולים של אי אמון.

לכן, לא מפתיע לראות שהקמפיינים המרכזיים מתמקדים במאפיינים של מנהיגות על פני תוכן. שאלות של סגנון, הגינות, אחריות וניסיון מוכח, משפיעות באופן שממקד הכל בזווית צרה מאוד, כאשר מבני האישיות השונים למדי של בנימין נתניהו ובני גנץ תופסים את מרכז הבמה. הניפוח של ההבדלים האידיאולוגיים בשוליים הפוליטיים לא הצליח למנוע את הזיקוק הזה, כאשר התוצר הוא שמועות, הכפשות ושפע של דיסאינפורמציה מכוונת, המורכבים מתקיפות חסרות בושה על הלכידות החברתית.

שאלות של סגנון, הגינות, אחריות וניסיון מוכח, משפיעות באופן שממקד הכל בזווית צרה מאוד, כאשר מבני האישיות השונים למדי של נתניהו וגנץ תופסים את מרכז הבמה

ההדרה המכוונת של אזרחי ישראל הערביים מתפקידים ממשלתיים על ידי המועמדים המובילים ורוב הסובבים אותם, משרתת רק את הדגשת הסתירה המפוהקת בין הכללה אזרחית ובלעדיות יהודית. היא גם פוגעת בזכות הדמוקרטית הבסיסית להצביע ולהיבחר לכל תפקיד, ולכן מאפשרת זלזול מודע בנורמות דמוקרטיות.

החוק היחיד שממשלת מעבר, שסמכותה חודשה פעמיים ולא מחזיקה בלגיטימציה של הציבור, מצייתת לו – הוא כוח גולמי.  בשיקוף מקומי של סדר עולמי חדש המבוסס על כוח גולמי על חשבון ערכים מנחים, הממשלה להוטה להשתמש בכל כלי אפשרי – לרבות תקיפות חזיתיות על בעלי תפקידים ומוסדות ביורוקרטיים, משפטיים וצבאיים – כל עוד הן משרתות את המטרה שלה.

זהו הרקע לניכור הציבורי הצומח. על רקע סקר אחרי סקר המדגישים את המבוי הסתום האלקטורלי המתמשך, לא מוקדשת תשומת לב מספיקה לשינויים בגישות כלפי ההפעלה החוזרת של מנגנון הבחירות בשלמותו. למעשה, מה שלא זוכה לתשומת הלב הראויה לו הוא חוסר האמון הגובר של רוב האזרחים בגרוטסקה הדוחה של אלו שרוצים לקבל את תמיכתם. הקו בין היפראקטיביות פוליטית וניכור אזרחי מתברר אם כן בתור קו דק מאוד.

התגובה הנפוצה ביותר היתה חוסר עניין בכל מה שמריח פוליטי. פחות מסיבה של אפתיות או אדישות, אלא מתוך בוז מוחלט לפוליטיקאים ומה שהם מייצגים, הדיונים על נושאים ציבוריים התדלדלו משמעותית. בחלק מהסיטואציות, הנושאים האלו מודרים באופן מכוון. הימנעות קולקטיבית זו מופיעה בצורה הבולטת ביותר בשולחן ארוחת השישי ובשיחות יום-יומיות. הפוליטיקה – OUT. חיי היום-יום ואסקפיזם – IN.

מתחת לפני השטח, הערבוב של הימנעות ובוז הוחלף במקומות מסוימים על ידי זעם מוחלט. מספיק לקלוט רגעים של חילופי דברים בתור לאוטובוס או בתור לרופא אשר הוזמן זמן רב מראש, על מנת להבין את מידת הזעם הסוחפת חלקים נרחבים מהאוכלוסייה בישראל.

הארס המוטח בפוליטיקאים בתור קבוצה הוא אחיד ולרוב בוטה במיוחד. זה מגיע הרבה מעבר למטרד, ונוטף דחייה וביטול מוחלטים. התגובה הרגשית היא המרכיב הנסתר אשר ישפיע לא רק על שיעור ההצבעה, אלא על מעורבות המצביעים באופן כללי.

זו הסיבה לכך שיש מעט, אם בכלל, סבלנות לחישובים הקואליציוניים ששולטים כעת בשיח של הצדדים הפוליטיים ועולים שוב ושוב לכותרות. בלוק הימין בהובלת הליכוד, מתוך מודעות לכך שלא יגרוף את 61 המושבים הנדרשים ליצירת קואליציה, נחוש לסכל את החלופה המתמטית היחידה: ממשלת שמאל-מרכז המתבססת על התמיכה של הרשימה המשותפת.

מפלגת כחול-לבן מנסה למכור את האשליה של קואליציה חלופית, ושוללת תמיכה ערבית. שתי ההצעות מגוחכות אלא אם תהיה תנועה כלשהי בין הגושים. וקהל הבוחרים מודע לחלוטין לבלוף העצום הזה, ומקדם את הסיכוי של סבב נוסף ורביעי של בחירות.

היחיד שמרוויח מעיכוב נוסף ביצירת ממשלה הוא בנימין נתניהו. הארכת המנדט של ממשלת המעבר הלא-נבחרת שלו משרתת היטב את מטרותיו. היא מאפשרת לו להשתמש בכלים של המשרה כדי לפגוע ביריביו ולנסות לדחות שוב את פתיחת המשפט שלו על שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה נותן לו חופש פעולה מורחב לפעול לקידום מדיניות (ללא מגבלה או אחריות) שלא נתונה לביקורת הציבור ולא זוכה ללגיטימציה בקרב הציבור. וזה מאפשר שינוי סיסמי במערכת הפוליטית הישראלית על ידי תגמול למי שנמצא בעמדת הכוח, על חשבון כל השאר.

היחיד שמרוויח מעיכוב נוסף ביצירת ממשלה הוא בנימין נתניהו. הארכת המנדט של ממשלת המעבר הלא-נבחרת שלו משרתת היטב את מטרותיו. היא מאפשרת לו להשתמש בכלים של המשרה כדי לפגוע ביריביו ולנסות לדחות שוב את פתיחת המשפט שלו

לא רק אלו שחוששים מההשלכות של המשך כהונת נתניהו, שהוארכה מעבר לרגיל, דואגים מתוצאה שכזו; אפילו אלו השותפים להשקפת עולמו מתחילים להבין שאי הצלחה לגבש ממשלה נבחרת לאחר הבחירות הקרובות מזיקה הן עבור מהות הממשלה של ישראל והן עבור העמידות הכוללת שלה בעתיד. מי, לעומת זאת, באקלים הנע בין ניכור לזעם, עומד למנוע תוצאה שכזו?

התשובה תתברר במהלך השבועיים הקרובים ותוחלט ביום הבחירות. הסימן הראשון יהיה שיעורי ההצבעה, אשר על פי כל התחזיות – מלבד אולי החברה הערבית בישראל – יהיו נמוכים יותר משתי הבחירות האחרונות.

הסימן השני, העמוק הרבה יותר ולכן גם מדויק, יהיה תלוי במניעים של אלו שייקחו חלק בהצבעה. בהיעדר מקור ידע משמעותי על היחסים בין גישות ספציפיות כלפי בחירות באופן כללי והתנהגות בוחרים באופן ספציפי, הניסיון הקודם עשוי להוות קו מנחה ראשוני, אך גולמי.

אפתיות ואי שביעות רצון נרחבת מהאפשרויות הקיימות נוטות לטפח אי-הצבעה, משום שהן מחזקות הפחתה ברמות האמון ביכולת של אינדיבידואלים להשפיע, ולכן מטפחות רמות נמוכות של אחוזי הצבעה.

נראה שכעס הוא חרב פיפיות: הוא מצדיק היעדרות מכוונת, או, כאשר הוא מתודלק באופן מערכתי, עשוי להוביל למעורבות פעילה להגנה על אינטרסים ספציפיים או סיבות ספציפיות. ככל שהמזימות של המתמודדים יעלו יותר את חמתם של חלקים גדולים יותר בקרב אוכלוסיית ישראל, כך יש יותר אפשרות לכך שהאנשים ינקטו בפעולת בחירה החלטית יותר.

אפתיות ואי שביעות רצון נרחבת מהאפשרויות הקיימות נוטות לטפח אי-הצבעה, משום שהן מחזקות הפחתה ברמות האמון ביכולת של אינדיבידואלים להשפיע, ולכן מטפחות רמות נמוכות של אחוזי הצבעה

ללא קשר לתוצאות, ברור כעת כי כל ממשלה, כאשר תגובש, תיאלץ להתמודד עם תסבוכת של מדיניות כתוצאה מתקופה ארוכה של אי-פעילות ממשלתית לצד מניפולציה מכוונת. היא תצטרך גם להתחיל לתקן את הקרעים החברתיים שהתרחבו במהלך המחזוריות הממושכת של סבבי בחירות.

מעל לכל, היא תצטרך להשקיע במשימה המבהילה של תיקון הנזק המבני והנורמטיבי שדבק לענייני הציבור, ולשקם באיטיות את הביטחון של הציבור בספירה הממשלתית. כל עיכוב נוסף בהתחלה של המשימה הארוכה והקשה הזו, יקשה אף יותר על תיקון העוול שכבר נגרם למדינה בעקבות ההנצחה המכוונת של כאוס אלקטורלי.