גדלתי בירושלים למשפחה מיוחסת. מצד אבא, הרב סולימן אוחנה, שהיה מגורי האריז"ל וסופר סת"ם ועד היום קוראים מספר התורה שכתב לפני כ-400 שנה. מצד אמא, הרב דניאל טולדנו, שהיה רבה הראשי של קסטיליה עד גירוש ספרד.

יצחק הראל כילד חרדי

הסבים שלי היו יצחק אוחנה ממקנס, מרוקו, רבה הראשי של קרית שמונה, וד"ר שמואל טולדנו מג'יברלטר, שכתב ל"ט ספרי קבלה עיונית ותמיד היה אומר לי כי הכתיבה היא "תיקון הברית": אותן אצבעות שמקלקלות את הברית (ובעברית: מאוננות), מחזיקות את העט (פאלי) ששופך את הדיו על הכתב ויוצר עולמות חדשים. אז הנה, אני כותב, במקלדת, לא יודע אם ליצור עולמות חדשים, בוודאי לתקן עולמות כאובים.

הורי התחנכו בעולם הליטאי בבני ברק ושפת הסתרים שלהם היתה יידיש, אבא שלי עוסק מבוקר עד ערב רק בלימוד תורה והוא בוגר ישיבת פוניבז' והיום יש לו תלמידים רבים (לעיתים כשאני פוגש מי מהם, התגובה למראה בנו היא: "אוי, רחמונס").

סבא היה אומר לי שהכתיבה היא "תיקון הברית". האצבעות שמקלקלות את הברית (ובעברית: מאוננות), מחזיקות בעט (פאלי) ששופך את הדיו על הכתב ויוצר עולמות חדשים. אז הנה, אני כותב, לא יודע אם ליצור עולמות חדשים, בוודאי לתקן עולמות כאובים

יצחק הראל כנער חרדי

גדלתי על ברכי הרב שך תרתי משמע, כשהייתי קטן ומגיע לבקרו היה מושיב אותי על ברכיו, פותח את המגרה ונותן לי סוכריות ואז בוחן אותי מה למדתי. הכרתי והסתובבתי בחצרות ובבתיהם של רבנים, אדמורי"ם ובאבות, למדתי בישיבות עילית של החברה הליטאית.

בבית נעדר כל סממן מזרחי ספרדי. דברתי יידיש, התפללתי במבטאם, ואם חלילה היינו שרים בבית זמירות עם סלסולי המזרח, סבא טולדנו שהיה, בנוסף לרב מקובל, מתמטיקאי וכנר, בוגר מכללת סורבון, היה צועק עלינו ומבקש שלא נשיר ברבעי טון כי זה ממש צורם.

אצל הליטאים למדתי ללמוד, לרדת לעומקם של הדברים השכלתניים, להבין את הפשט ולהבין כי הפשט הוא פשט ולעיתים פשט מלשון טפש.

גדלתי על ברכי הרב שך, תרתי משמע. כשהייתי קטן ומגיע לבקרו היה מושיב אותי על ברכיו, פותח את המגרה ונותן לי סוכריות ואז בוחן אותי מה למדתי. הכרתי והסתובבתי בחצרות ובבתיהם של רבנים, אדמורי"ם ובאבות, למדתי בישיבות עילית של החברה הליטאית

להתפלפל בגיל 15 האם "ביאה שלא כדרכה הוי ביאה אם לאו" (האם מין אנאלי נחשב מין, לענייני נידה או גילוי עריות) מבלי להבין מהו האקט בכלל. ללמוד לשם למידה, בחשיבה קרה ושכלתנית, בלי לשאול איך מרגישה אותה אחת שבאים עליה שלא כדרכה או מה היא אמורה להרגיש.

ואף על פי כן, כשאני רואה את ילדיי במערכת החינוך שמקדשת את המבחנים וההכתבה, אני מנסה ככל יכולתי להנחיל להם את תפיסת "ללמוד איך ללמוד". כשלמדתי משפטים וקראתי את פסקיו של גאון הדור ה"ה כב' השופט אהרון ברק שהיה ליטאי בתפיסתו, חזרתי באחת לפלפול הישיבתי ולבניית בניינים שעומדים על קצה של הנחה אישית ורעיונית. אקטיביזם משפטי בדיוק כמו ההלכה כיום, שאינה דומה ולו במעט לימי בית המקדש וליהדות בכלל.

בישיבות בהן למדתי הייתי ה"זר" והשונה. שם משפחתי אוחנה, הסגיר אותי, פרענק קראו לי השכם והערב, ואף בישיבה בה למדתי, היו רק עוד 3 פרענקים כמוני מתוך 130 בחורים, פרענק איז א קרענק.

להתפלפל בגיל 15 אם "ביאה שלא כדרכה הוי ביאה אם לאו" (האם מין אנאלי נחשב מין, לענייני נידה או גילוי עריות) מבלי להבין מהו האקט. ללמוד לשם למידה, בחשיבה קרה ושכלתנית, בלי לשאול איך מרגישה האחת שבאים עליה שלא כדרכה

הזרות לא עזבה אותי שנים רבות, גם כשעזבתי את החברה החרדית. כשגרושתי היתה בהריון עם בנותינו התאומות, שינינו את שם משפחתי ל"הראל". וכי למה שיסבלו מסטיגמות ודעות קדומות.

לפני כשנה הייתי במרוקו, לשם נסעתי בכלל לפסטיבל מוזיקה אלקטרונית. המסע טלטל אותי בעצמותי ובנפשי. הדבר הראשון שעשיתי היה להחזיר לעצמי את שם משפחתי – אוחנה. אז הנה אני, איציק הראל אוחנה. נעים מאוד.

נפשי השתוקקה לחופש מילדות. רציתי לדבר את עצמי, על רגשות, אבל לא ידעתי איך. גדלתי בעולם רציונאלי, שכלתני ולוגי. עולם של ביטול עצמי רדיקלי, כששיננתי כל יום שאני צריך "לבטל רצוני מפני רצונו".

נפשי השתוקקה לחופש מילדות, רציתי לדבר את עצמי, על רגשות, אבל לא ידעתי איך. גדלתי בעולם רציונאלי, שכלתני ולוגי. עולם של ביטול עצמי רדיקלי, כששיננתי כל יום שאני צריך "לבטל רצוני מפני רצונו"

עברתי מהעולם הליטאי הקר והקפוא לעולם החם והשמח של החסידות, שם במקום ללמוד ולהתפלפל שרים, רוקדים ושותים לחיים, ועדיין הרגשתי כלוא וחנוק מבלי יכולת לבטא עצמי.

יצחק הראל (שני מימין) עם משפחתו

שלא לדבר על העולם המיני שעבר תלאות ומסעות, מילדותי הקטנה, דרך הישיבות ולאחריהן. עולם מוכמן, מנותק ולא מדובר, אפוף במשולש ה"אשמה, בושה ופחד", דבר שגרם לי להיות בעולם של ריצוי וסבל פנימי מתמשך.

עברתי מסע מייסר בעולם הנפש, מנותק רגשית, וחייתי ממש תחת שני איציקים. איציק השכלי כלפי חוץ – הכל רציונאלי עם אפס יכולת הכלה, ואיציק הרגשי שבער אך מוסתר תחת הררי הגנות.

לא אהבתי את עצמי, כך שלא ידעתי אהבה התלויה בדבר מהי (להבדיל מילדיי שבפעם הראשונה שנפגשנו, הבנתי מהי אהבה שאינה תלויה בדבר), העולם המיני בתוכי סער וצרח ללא קול וללא כתובת, המיניות היתה מנותקת. לא ידעתי מה זו מיניות מחוברת. עולם ללא מילים. רק מעשים.

ועדיין הרגשתי כלוא וחנוק בתוך עצמי. העולם המיני עבר תלאות ומסעות, מילדותי הקטנה, דרך הישיבות ולאחריהן. עולם מוכמן, מנותק ולא מדובר, אפוף במשולש ה"אשמה, בושה ופחד", שגרמו לי להיות בעולם של ריצוי וסבל פנימי מתמשך

הציונות בילדותי היתה הרוע בהתגלמותו. הנה שיר שהיה שגור בפינו: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים, בדרך התורה נלך באש ובמים, בדרך התורה נלך לקדש שם שמים", ואז היינו מסיימים במילים "נשבור לציונים את השיניים"!! שיר שכולו התרסה לשלטון החילוני הציוני.

הייתי יוצא להפגנות שהיו אז. הנושאים היו חילולי שבת, חילולי בית קברות, או ניתוחי מתים. מאידך, מכיוון שגדלתי בשכונת בית וגן הצמודה להר הרצל, אותו הר הרצל שהיה משמש לנו מוקד לבילוי משפחתי. היינו עושים שם פיקניק ומתגלגלים על הדשא, ולא היה נתפס בעינינו כבית קברות כלל, למרות הקבר של הרצל שתמיד אמרו לנו שהוא שחור כי הוא נשרף בגיהנם.

אחת לשנה סוגרים את ההר מפסח עד לאחר יום העצמאות, והיו עורכים חזרות לטקס הממלכתי. כמה נהניתי להתפלח להר הרצל ולהביט בחיילים צועדים בסך, לשמוע שירים עבריים שמעולם לא הכרתי, את שיר התקווה. זה הקסים אותי. רציתי להיות כמותם, הרגשתי גאווה בהיותי ישראלי, זה ממש היה מבלבל.

הר הרצל היה משמש לנו מוקד לבילוי משפחתי. היינו עושים שם פיקניק ומתגלגלים על הדשא, ולא היה נתפס בעיננו כבית קברות כלל, למרות הקבר של הרצל שתמיד אמרו לנו שהוא שחור כי הוא נשרף בגיהנם

לא היה פשוט להכנס להר הרצל, החיילים שמרו שאף אחד לא יוכל להסתנן, והייתי עושה ממש מבצע צבאי שכלל זחילות ביער ירושלים, מעבר בין קוצים ומה לא. לא מזמן פגשתי ידיד שהוא אחד המפיקים של הטקס בהר הרצל, הלה מספר לי על הילדים הדוסים מבית וגן שמשגעים אותם ורוצים להכנס, ואני אומר לו, "תכניס אותם, זו שליחות" אם אתה רוצה להראות לילדים חרדיים מהו העולם ה"אחר" – זה המקום, כאן אפשר לפקוח להם את העינים וגרום להם להבין שלא הכל שחור לבן.

האיום הגדול על בחור ישיבה הוא, שחלילה לא "יתקלקל" וילך לצבא. שנה חיכיתי עד שאחותי תתארס כדי לא להרוס לה את השידוך, בזמן הזה נבחנתי והוסמכתי לרבנות. ביום שהתארסה פניתי ללשכת גיוס.

התגייסתי לצה"ל בגיל 22 כי רציתי לתרום ולהרגיש שייך. לא היה אז נח"ל חרדי ולישיבת ההסדר לא רציתי ללכת, כי אצלנו כיפה סרוגה נחשבה גרועה מחילוני. הייתי בהלם תרבות, שירתתי 3 שנים מלאות כשריונר בחטיבה 7 וזמן מה, כמש"ק דת. במלחמת לבנון השניה בשירות מילואים, הטנק שלי נקלע ל"כרוניקה של מארב ידוע מראש", חטף כמה טילים ועלה בלהבות. יצאתי חי, ומצולק נפשית, אך לא חבר שהיה בטנק לידי.

האיום הגדול על בחור ישיבה הוא, שחלילה לא "יתקלקל" וילך לצבא. שנה חיכיתי עד שאחותי תתארס כדי לא להרוס לה את השידוך, בזמן הזה נבחנתי והוסמכתי לרבנות. ביום שהתארסה פניתי ללשכת גיוס

את הכיפה הורדתי מראשי בגיל 25, אולם רק בגיל 44 התחברתי לעולם הפנימי המוכמן ולאחר מסע עמוק בנבכי נפשי באמצעות פסיכואנליזה, הצלחתי להתחבר לחופש העמוק ביותר – להיות מאוחד עם הנפש. ועל כך בפוסט הבא.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית