דעה באיזו זכות המדינה כופה על ילד ישראלי, יהודי, יליד הארץ, לבחור בין אבא לבית?

מדינת ישראל החליטה השבוע לגרש תושב אתיופי שחי בישראל מזה 17 שנה, ואיתו את יואל, בנו בן ה-12, שנולד בישראל לאמא יהודיה והוא אזרח ישראלי לכל דבר ● "באפשרותו של יואל להסתגל לחיים במדינת מוצאו של אביו או במדינה אחרת", נימק את ההחלטה פרופ' שלמה מור-יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, באחד הרגעים הבעייתים של הכהונה שלו ● לשר הפנים אריה דרעי יש עוד כמה ימים להפוך את ההחלטה

יואל טגן
יואל טגן

שר הפנים אריה דרעי התגאה אתמול בכך שעוד לפני הבחירות הוא יספיק להעלות לישראל 43 אזרחים אתיופים שעל פי חוקי ההלכה, כך לפי דרעי, אינם יהודים אך הוא מאפשר להם לעלות רק מסיבות הומניטריות – קירבה לבני משפחה שחיים בארץ. ממש באותו זמן, רשות האוכלוסין שכפופה לדרעי מגרשת לאתיופיה ילד ישראלי ויהודי שנולד כאן.

יואל טגן
יואל טגן

כשסיפורו של יואל טגן הגיע למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל לפני כשלושה חודשים, חשבנו שזה לא יכול להיות. שמדובר באי הבנה. ילד ישראלי לכל דבר, אזרח, יליד הארץ, יהודי – בלי קופת חולים וביטוח לאומי? אין חיה כזו.

אבל מתברר שבג'ונגל הישראלי הכול אפשרי, ויואל בן ה-12, ילד פתח תקוואי חמוד שאוהב כדורסל ואוהב את החיים, מצא את עצמו נופל בין כמה כיסאות בגלל הסיפור המשפחתי הלא שיגרתי שלו: אביו של יואל, שאינו יהודי, הגיע לישראל מאתיופיה לפני כ-17 שנה. בארץ הוא פגש את אמו של יואל, ישראלית, יהודייה ואזרחית מן השורה. הם התחתנו, הולידו את יואל, והאב התחיל בתהליך המדורג של קבלת מעמד ואזרחות. לאחר מספר שנים הזוגיות עלתה על שרטון וההורים התגרשו.

העניינים הסתבכו כשהאם עזבה את הארץ ועברה לחיות בארצות הברית עם בן זוגה החדש. לדבריה היא בקשר הדוק עם יואל, שיחות סקייפ על בסיס קבוע, אבל בתי המשפט – בארצות הברית וגם בישראל – קבעו שהמשמורת המלאה על הילד תהיה בידי האב שנשאר איתו בארץ.

רק שכאן התעוררה בעיה: לאביו של יואל אמנם היה היתר שהייה ועבודה בישראל, אבל אין לו מעמד של תושב. והתברר שיש סעיף בחוק, לפיו ילד יכול להיות מבוטח בביטוח הלאומי ובביטוח בריאות רק אם אחד מהוריו הוא תושב ישראל. בפועל, אף אחד מהוריו של יואל לא עונה להגדרה. כשיואל חלה בשפעת עם חום גבוה, אביו לא יכל לקחת אותו לקופת חולים או לרופא משפחה.

הבעיה הזו נפתרה כשמנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר שמע את האייטם ששידרנו בגל"צ והודיע שלא ייתכן כי ילד ישראלי לא ייהנה ממטריית ההגנה הבסיסית של הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות. ואכן, שפיגלר והיועצים המשפטיים של הביטוח הלאומי מצאו פתרון יצירתי שעוקף את הלקונה בחוק והחזירו את יואל למעגל הזכאים. בעקבות כך קופת החולים חידשה מייד את תוקף הכרטיס המגנטי שלו ונשמעה צפירת ארגעה.

רק שעכשיו מתקדרת מעל ראשם של יואל ואביו עננה מדאיגה הרבה יותר. ביום ראשון השבוע הגיע לביתם שליח עם מעטפה, ובתוכה מסר מרשות האוכלוסין וההגירה: ועדה מיוחדת שדנה במעמדו של האב, החליטה שהוא צריך לעזוב את הארץ עד סוף החודש (כלומר עד סוף השבוע הבא). באשר ליואל, הוא יצטרך לבחור בין הישארות בארץ לבד – ילד בן 12 ללא הורים – לבין עזיבת הארץ יחד עם אביו.

"זה לבחור בין אבא למדינה, ולא בא לי. בא לי את שניהם"

המדינה מאלצת את יואל טגן, בן 12, להחליט אם להישאר בישראל בלי הורים, או לעזוב לאתיופיה. זה מה שהיה לו לומר. תקשיבו לו ותגידו: איך יכולה מדינה להציב בפני ילד שאלה כזו?לכתבה המלאה: https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.8553246

פורסם על ידי ‏Haaretz הארץ‏ ב- יום רביעי, 19 בפברואר 2020

"באפשרותו של יואל להסתגל לחיים במדינת מוצאו של אביו או במדינה אחרת", נימק את ההחלטה פרופ' שלמה מור-יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, באחד הרגעים הבעייתיים של הכהונה שלו.

אפשר לתהות על בסיס מה מור-יוסף סבור שילד ישראלי, שמעולם לא היה באתיופיה, יסתגל בקלות לחיים במדינה שהוא לא מכיר ולא רוצה לחיות בה. אבל יותר חשובה השאלה באיזו זכות המדינה כופה על ילד ישראלי לעמוד במבחן הזה. וסליחה על הדמגוגיה: מעניין אם מור-יוסף היה כותב דברים דומים לו היה מדובר בבן משפחתו שהוא ישראלי, יהודי ויליד הארץ לא פחות ולא יותר מיואל.

למעשה מדובר כאן במפגש נפיץ בין זכויות: מצד אחד זכותה של המדינה לגרש את אביו של יואל, שבפני עצמו אין לו מעמד בישראל והמדינה לא חייבת לאפשר לו להישאר כאן; ומצד שני זכותו של יואל לחיות כאן את חייו עם אביו כמו כל ילד ישראלי רגיל.

אפשר לתהות על בסיס מה מור-יוסף סבור שילד ישראלי, שמעולם לא היה באתיופיה, יסתגל בקלות לחיים במדינה שהוא לא מכיר ולא רוצה לחיות בה. אבל יותר חשובה השאלה באיזו זכות המדינה כופה על ילד ישראלי לעמוד במבחן הזה

ברשות האוכלוסין סבורים שלגיטימי לדרוש מהילד לשלם על הטעויות או החטאים של הוריו (יש שיאמרו שמדובר בסך הכול בהתגלגלות נסיבות החיים ובחירות שההורים עשו בין חלופות גרועות, אבל זה נושא לדיון אחר). לטעמי, זו גישה מעוותת ולא מוסרית.

לילד שהינו אזרח יש זכויות יסוד מול המדינה במנותק ממעשיהם של הוריו. הרי במקרים רבים ילד זכאי להגנה מפני הוריו, והמדינה, שאחראית על שלומו, דואגת להגן עליו מפניהם: ילדים מוצאים מהבית אם הוריהם מסכנים אותם, המדינה נוקטת סנקציות נגד הורים שלא שולחים את ילדיהם למערכת החינוך, וכן הלאה.

כלומר, החוק וגם המוסר החברתי מכירים בכך שלמדינה יש חובות כלפי ילד ושלילד יש זכויות שנגזרות מהיותו אזרח שגוברות על הקשר בינו לבין הוריו. ואילו כאן נדרסת ברגל גסה הזכות הבסיסית ביותר של ילד ישראלי – לממש את עצם אזרחותו – רק בשם זכות המדינה לגרש את האב.

ברשות האוכלוסין אומרים שכשיואל יגדל ויהיה עצמאי הוא יוכל לחזור לארץ, ושהזכות לחיות כאן כאזרח ישראלי נשמרת לו. אפשר גם להפוך את הטיעון: המדינה רשאית לשמור את זכותה לגרש את האב עד שיואל יגיע לגיל 18 ואז לממש אותה. או-אז, איש לא יוכל לבוא אליה בטענות.

ההחלטה השערורייתית של רשות האוכלוסין התקבלה בזעזוע על ידי גורמים רבים: ילדי בית הספר שבו יואל לומד יצאו אתמול להפגין, ראש עיריית פתח תקווה, איש הליכוד רמי גרינברג, יצא למאבק למען השארתו בארץ, וכך גם חברי הכנסת גדי יברקן מהליכוד ופנינה תמנו-שטה מכחול לבן.

לדרעי יש עוד כמה ימים להפוך את ההחלטה. לא בשביל תעמולת הבחירות – בשם הצדק והחוב המוסרי הבסיסי של מדינת ישראל כלפי אחד מילדיה.

עוד 813 מילים
סגירה