מייקל רוזן בדיוק סיים לספר לתלמידי בית ספר על מסע ההתחקות שלו אחר גורלם של שניים מקרוביו שנרצחו בשואה, כשאחד מהם הרים את ידו ושאל: "טוב, אבל שום דבר מזה לא קרה באמת, נכון?".
"זה די הכניס אותי להלם", אומר רוזן, סופר ומשורר ילדים בריטי פופולרי. "אני זוכר את תחושת הסומק בפנים ואת הקושי למצוא באותו רגע את המילים שיבטאו את מה שרציתי לומר".
אבל בעקבות חילופי הדברים הללו נולד הרעיון לספרו החדש של רוזן, "הנעדרים: הסיפור האמיתי של משפחתי במלחמת העולם השנייה", שיצא לאור בדצמבר האחרון. הספר, שמיועד לילדים בני 10 ומעלה, מתאר בצורה יפה ונוגעת ללב את ניסיונותיו של רוזן במשך 30 שנה להתחקות אחר גורלם של הדודים והדודות הגדולים שלו, שנספו באירופה הכבושה. באמצעות פרוזה ושירה, הוא מקשר את העלילה לסיפור הרחב יותר של השואה.
כפי שהוא כותב בעמודים הפותחים, במהלך ילדותו "היו תלויים באוויר סיפורים על דודות ודודים צרפתים ופולנים שהיו שם לפני המלחמה אבל לא אחריה. 'מה קרה?', שאלתי. 'לא יודעים', המשפחה שלי הייתה אומרת. וזה היה נכון: הם באמת לא ידעו".
רוזן, שהוכתר בעבר כ"משורר החצר לילדים" – תואר יוקרתי שמוענק בבריטניה למשך שנתיים – זוכר היטב את הבלבול שחש כילד לנוכח התגובה הזאת.
"כשההורים שלך אומרים לך שאנשים נעלמו, קשה מאוד לתפוס מה זה אומר בעצם", הוא אומר. כשגדל בשנות ה-50 בבריטניה, הוא ממשיך, "היה מעט מאוד מה לראות בטלוויזיה. התרבות שכחה את משפטי נירנברג. הם בקושי הוזכרו… היו כמובן כמה תוכניות על היטלר. אבל להגיד 'נעלמו', זה לא היה מובן, ואז, כמו שאני כותב בספר, כשאבא שלי הזכיר את 'המחנות' – שוב, לא היו סרטים, לא היה אינטרנט – אז אני כילד לא יכולתי להבין את זה בכלל, זו הייתה תעלומה".
שניים מאותם קרובי משפחה "נעדרים" – אוסקר ומרטין, שהיגרו מפולין לצרפת – תפסו במיוחד את תשומת לבו של רוזן. המסע שלו לגילוי קורותיהם החל ב-1991 כשרוזן טס לארצות הברית לשאול קרובי משפחה אם הם יודעים יותר מאביו. רמז ראשוני העלה את רוזן על המסלול: בת דודו של אביו, אולגה, נזכרה בשם הרחוב שאליו היא שלחה את מכתביה לדודיה הצרפתים כילדה.
קצה החוט הזה הכזיב בסופו של דבר, כמו רבים אחריו. "ניסיתי דרכים שונות, אבל כל אחת מהן הובילה אותי בסופו של דבר למבוי סתום", הוא כותב ב"הנעדרים".
שני מכתבים מבני דודים אמריקאים
שני מכתבים שמצאו בני דודיו האמריקאים מאוסקר, שעליהם הייתה רשומה כתובתו, היו עבור רוזן חתיכה רבת חשיבות בפאזל.
כשהתמונה החלה להתבהר, רוזן גילה שורה של תגליות שוברות לב. הוא גילה שאוסקר ואשתו רחל כמעט נמלטו מניס (שהייתה אז בידי איטליה) על אונייה, כחלק מתוכנית נועזת לפנות 30 אלף פליטים יהודים. הם נתפסו כשהנאצים צעדו אל תוך העיר שלושה ימים לאחר שבעלות הברית הודיעו על שביתת נשק עם איטליה בספטמבר 1943.
הוא התחקה אחר מסעם של השניים בשילוח מספר 62 מתחנת בוביני בפריז לאושוויץ, וגילה שאוסקר למעשה נולד באושווינצ'ים, פולין. "תהיתי מתי הוא הבין שמחנה המוות שהוא נשלח אליו הוא כל כך קרוב לביתו", כותב רוזן.
"האופי השגרתי של הדו"ח המשטרתי הוא די מדהים. ארבעה גברים מקומיים פשוט נקשו על דלת של בית ועצרו מישהו רק משום שהוא יהודי. חנה ארנדט תיארה את זה נכון, זו הבנאליות של הרוע"
ואז הוא מצא את דו"ח המשטרה הצרפתית, מ-31 בינואר 1944, שמתעד את מעצרו של מרטין ב-2:30 בלילה בכפר סנט ארמין בוונדה. מרטין מתואר כבעל "עיניים חומות, פנים אובליות, אף ישר ושפתיים רגילות" וכן "צלקת על הלחי השמאלית", לבוש ב"מכנסי כותנה צהובים וז'קט כותנה אפור, בארט באסקי ונעליים עם עקבים נמוכים".
רוזן נחרד לנוכח המחשבה על הז'נדרמים שרשמו את הפרטים הללו. "האופי השגרתי של הדו"ח המשטרתי הוא די מדהים. ארבעה גברים מקומיים פשוט נקשו על דלת של בית ועצרו מישהו רק משום שהוא יהודי", הוא אומר. "חנה ארנדט תיארה את זה נכון, זו הבנאליות של הרוע".
לדבריו בתיעוד אפשר לראות גם את שרשרת הפיקוד; הפקודה לעצור את יהודי ונדה הגיעה מהגרמנים, וירדה מהמושל הצרפתי – המינהל המקומי שנוהל על ידי השלטון המרכזי – לתת-המושל וממנו לז'נדרמים המקומיים.
"ברחבי אירופה, היו דרכים שונות של שיתוף פעולה", אומר רוזן. "הצלחתי לנתח בדיוק איך זה עבד… ביחס לבן אדם אחד, וככל שאתה ממשיך לנתח את זה, זה נהיה יותר ויותר מחריד".
המחקר של רוזן הוביל אותו לאתר את המשלוח – שילוח מספר 68 – שהוביל את מרטין מפריז לאושוויץ חודשיים בקושי לאחר שאחריו וגיסתו עשו את אותה דרך איומה.
אולם, רוזן סבור, קיים "פרדוקס מחריד", שהיסטוריון השואה המנוח דיוויד סזרני כבר הצביע עליו: "ככל שאתה יודע יותר אתה מבין פחות, משום שככל שאתה יודע יותר על השרירותיות והבנאליות של זה, כך לפעמים אתה מתקשה יותר להבין". הוא תוהה, למשל, אם לאחר שעצרו את מרטין, השוטרים המשיכו לקפה וקרואסון. "אם זה המקרה, זה בלתי ניתן להבנה", הוא אומר.
הידיעה שהנאצים לא רצו רק להשמיד את היהודים אלא גם "למחות את זכרם" הייתה עבור רוזן מניע רב עוצמה לכתיבת "הנעדרים".
"אף אחד במשפחה שלי לא ידע שום דבר [על אוסקר ומרטין]", הוא כותב. "וזה תסכל אותי יותר מכפי שאפשר לתאר. פירוש הדבר שהנאצים הצליחו. והדבר האחרון שרציתי היה שהם יצליחו". תגליותיו לגבי אוסקר ומרטין, כך הוא מרגיש, סייעו "להכשיל במעט" את מאמציהם של הנאצים.
אף על פי שהספר מתאים גם למבוגרים, בעת כתיבתו רוזן היה מודע לקהל הקוראים הצעיר שהוא ייעד לו את הספר בראש ובראשונה, והחזיק בראשו זיכרון ילדות – נסיעה משפחתית לוויימאר בגרמניה, שם הוריו ערכו ביקור בבוכנוולד אבל החליטו שלא לקחת איתם את בניהם.
"ההורים שלי מנעו ממני להבין מה באמת קרה, כך שהקטנתי וצמצמתי את זה לגרוטסקיות של עינויים בימי הביניים. אז אני חושב שאני כותב פחות או יותר לאותו ילד בן 11 שלא הורשה לבקר בבוכנוולד"
"אני חושב שכבן 11 יכולתי להבין מה קרה שם, אבל ההורים שלי רצו להגן עליי", הוא נזכר. "הם הניחו שזה יהיה קשה מדי בשבילי ובשביל אחי, שהיה אז בן 15".
"אני זוכר שאימא שלי חזרה משם מזועזעת מאוד", הוא אומר. "אני מרגיש – אם כי אין דרך להוכיח את זה – שזה היה מזעזע בשבילי כמו ללכת לשם, מכיוון שכל מה שראיתי היה הזעזוע על פניה של אמי".
כאשר רוזן ביקש מאמו להסביר לו מה היא ראתה, "היא התחילה לדבר על עינויים ומוות, וכילד בן 11, כל מה שיכולתי לקשר לזה – ואני באמת לא מתכוון להמעיט בזה בשום צורה – היה מצודת לונדון, מכיוון שיש שם חדר עינויים שהיינו הולכים לראות לפעמים".
"במובן מסוים", הוא ממשיך, "ההורים שלי מנעו ממני להבין מה באמת קרה, כך שהקטנתי וצמצמתי את זה לגרוטסקיות של עינויים בימי הביניים. אז אני חושב שאני כותב פחות או יותר לאותו ילד בן 11 שלא הורשה לבקר בבוכנוולד".
רוזן גם מכיר בחשיבותו של הרומן החצי-אוטוביוגרפי של ג'ודית קר "מי גנב את השפן הוורוד", שמבוסס על סיפור המנוסה של משפחתה מגרמניה הנאצית לבריטניה. "היא הצליחה לספר את הסיפור הזה בדרך כזאת יפה, מבריקה ומדהימה, שבמובן מסוים הוא שימש לי מודל", הוא אומר על סופרת הילדים המהוללת שהלכה לעולמה בשנה שעברה בגיל 95.
אולם רוזן גם התבסס על ניסיונו כמי שמדבר על השואה לפני תלמידי בית ספר.
"היה בי קול שכבר היה שם, וכמובן, כשעושים את זה בעל פה רואים את הפנים של הילדים. אפשר לראות אם הם משתעממים, אם הם לא מבינים את מה שאתה אומר, אז אתה מפשט את המשפטים, אתה מכניס שאלה, אתה מנסה לעורר קשב", הוא אומר. "אז אתה לומד איך לדבר לפני קבוצה כזאת של בני 15-10 באופן שעושה את הדברים פחות אבסטרקטיים, והשתמשתי בזה בכתיבה שלי".
רוזן גם שילב בעלילת הסיפור סדרה של קטעי שירה. הוא מאמין כי הם עזרו לו להעביר "רגשות, ולא רק עובדות" ולעורר שאלות או להדגיש נקודות מסוימות באופן שהפרוזה הייתה מקשה עליו לעשות. אחד מהם עוסק במעצרו של מרטין, "אדם שלא עשה כל רע". בקטע אחר הוא תוהה על אוסקר ורחל ש"ישבו על רצפת קרון הבקר שעזב את פריז":
"האם ראית באפלה
אימה על פניה של רחל?
האם היא ראתה אימה על פניך?"
"שירים הם כמו מרחבים מיוחדים שבהם אני יכול לחשוב לאט על מה שקרה", הוא מסביר בספר. "במובן מסוים, הם תמונות של התודעה שלי".
אבל רוזן איננו מעוניין שהספר שלו ישמש כמחקר היסטורי. תחת זאת הוא מקווה שהספר יהפוך לחלק משיח רחב יותר על משבר הפליטים, איך אפשר למצוא דרכים הוגנות ומכובדות לעזור לאנשים כמו קרובי המשפחה שלי". הוא מדבר על האופן שבו משטר וישי בצרפת ניסה להגדיר "בפירוט מיקרוסקופי מי צרפתי ואת מי צריך להעביר ולגרש מזרחה למחנות".
"לתהליך של הגדרת 'האחר'… יש הד מצמרר" ביחס כלפי מהגרים הן בבריטניה והן באמריקה, אומר רוזן. "הרכבת רשימות, שאומרות שאין לך את התעודות הנכונות, שאתה זר ושאתה לא רשאי לעשות כך וכך, התוקפנות התמידית הזאת של הרשויות כלפי 'האחר'".
הוא גם לא מאמין שהוא סיים לקשור את כל "הקצוות הרופפים" בסיפור של משפחתו. באפריל הוא יערוך לראשונה ביקור בפולין, מולדתם של חלק גדול מבני משפחתו והארץ שבה אוסקר ומרטין – ואינספור אחרים – נולדו ונרצחו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם