ראיון אני אישה, אני בדואית, אני ישראלית

בגיל חמש החלה לרעות כבשים עם הגברים בכפר הבדואי שבו נולדה, כי לא היה בה צורך במטבח של אמה ● זה היה הצעד הראשון של ד"ר אמל אלסאנע-אלחג'וג' אל חיים רצופי פעילות חברתית - למען נשים בקהילה הבדואית, למען הקהילה הבדואית בישראל, ולמען ישראל שוויונית וצודקת ליהודים ולערבים ● "אני הרבה פעמים שואלת את עצמי מה קשה יותר - המאבק הפוליטי בישראל, או המאבק המגדרי בקהילה שלי?" ● ראיון מיוחד עם אישה מעוררת השראה

אמל אלסאנע אלחג'וג' (צילום: INF)
INF
אמל אלסאנע אלחג'וג'

הרחק מרעיית הכבשים בישראל, שם הפכה לפמיניסטית בדואית בולטת, ד"ר אמל אלסאנע-אלחג'וג' עומדת כעת בראש רשת הפעולה של הקהילה הבינלאומית (ICAN) באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה.

המסלול שלה אל העיר הצרפתית-קנדית הוא מסע אישי לא צפוי: לאחר שהייתה רועת צאן כילדה מוסלמית בת 5 מחוץ לכפר הבדואי צרוב השמש והרעוע שלה בנגב, היא קיבלה בסופו של תהליך את הדוקטורט שלה בעבודה סוציאלית במקגיל וכעת מדברת במספר רב של פורומים בינלאומיים, במקביל לעבודה לקראת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הארוורד.

אמל אלסאנע אלחג'וג' באוניבסיטת מקגיל במונטריאל ב-2018
אמל אלסאנע אלחג'וג' באוניבסיטת מקגיל במונטריאל ב-2018

"כשהייתי רועת צאן בשלב מוקדם של חיי, זה היה בגלל סבא שלי. אמא שלי אמרה שהיא לא צריכה אותי במטבח, אז סבא שלי אמר: 'אנחנו צריכים אותה כדי לרעות את הכבשים'. אז הקריירה שלי בתור מארגנת קהילה, הייתי אומרת, בתור מישהי שצריכה לארגן ולקחת אחריות, התחילה בתפקיד של רועת צאן", אומרת אלסאנע-אלחג'וג לזמן ישראל בראיון שנערך לאחרונה בבית קפה בשכונת נוטרדאם-דה-גרייס במונטריאול, שם היא מתגוררת עם בעלה והתאומים בני ה-17 שלהם.

"אני זוכרת את עצמי מתעוררת מוקדם בבוקר, לוקחת את 50 הכבשים, שלוש פרות וחמור, והיה לי את לוקסי הכלב, ויוצאת יחפה בבוקר כשהיה טל בחוץ. בבוקר עדיין לח ולאחר מכן, כל הקוצים הופכים להיות קשים יותר והייתי הולכת עליהם וזה היה נורא. זה לא קל", היא נזכרת בחוויות מעולם אחר.

אבל על אף שהיא מתגוררת מחוץ לישראל מאז 2012, אלסאנע-אלחג'וג' נחושה במחויבות שלה לקהילה הבדואית בישראל ולקידום זכויות המיעוט הערבי ושיתוף פעולה רחב יותר בין ערבים ליהודים.

"אני אולי בהפרדה פיזית מישראל, אבל מנטלית אני מאוד מחוברת אליה", אומר אלסאנע-אלחג'וג' בת ה-47.

אמל אלסאנע אלחג'וג' עם ג'ים טורצ'ינר, מי שהקים את ICAN
אמל אלסאנע אלחג'וג' עם ג'ים טורצ'ינר, מי שהקים את ICAN

"אין יום אחד שאני לא עוקבת אחרי החדשות מישראל ומנהלת דיונים בסקייפ עם ארגונים ישראלים על פיתוח האסטרטגיה הטובה ביותר להתמודדות עם נושא מסוים – בין אם מדובר בנושאים הקשורים לנשים, בניית חברה משותפת ומרחבים משותפים, קידום מערכת לימוד דו-לשונית בישראל ומתן אפשרות לאזרחים ישראלים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים או ערביים או בתי ספר משותפים", היא אומרת.

ICAN, הארגון בו היא מכהנת כמנכ"לית, הוקם ב-1994 על ידי ג'ים טורצ'ינר, בנם של שורדי שואה, ונקרא במקור "התכנית למזרח התיכון בחברה אזרחית ובניית שלום של מקגיל". הוא מחבר בין ישראלים, פלסטינים, ירדנים וסורים הלומדים בבית הספר לעבודה סוציאלית של מקגיל, אשר חוזרים במהלך התכנית לשנה למולדתם, לקהילה שלהם, על מנת לעבוד בתחום עם אוכלוסיות בסיכון. נכון לעכשיו, אחד הפרויקטים כולל יהודים וערבים ישראלים בעיר המעורבת לוד, המשתפים פעולה לשיפור חייהן של שתי הקהילות.

לאחר שנאבקה במשך שנים רבות עבור בני הקהילה שלה, נחשבת אלסאנע-אלחג'וג' כמנהיגה בקהילה הבדואית בישראל וסמכות באשר למעמד של המיעוט הערבי ונשים בישראל. היא קידמה את השחרור של נשים בחברה הבדואית הנשלטת על ידי גברים; יצרה את ארגון הנשים הבדואי הראשון; היא המנהלת המייסדת של המרכז הערבי-יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף פעולה; קיבלה מספר רב של פרסים הומניטריים בינלאומיים; ונכללה בקבוצה של 1,000 נשים שהיו מועמדות במשותף לפרס נובל לשלום ב-2005.

היא הקימה את ארגון הנשים הבדואי הראשון; היא המנהלת המייסדת של המרכז הערבי-יהודי לשוויון; קיבלה מספר רב של פרסים הומניטריים בינלאומיים; ונכללה בקבוצה של 1,000 נשים שהיו מועמדות במשותף לפרס נובל לשלום ב-2005

גם בזמן שהיא גרה בחו"ל, אלסאנע-אלחג'וג' הופכת את ישראל לחלק גדול מהמציאות שלה, לרבות הפוסט-דוקטורט שלה בהארוורד, שמתמקד באלימות מבוססת-מגדר – במיוחד נשים ערביות-ישראליות הנרצחות על ידי בעליהן או קרובי משפחה אחרים, והתגובה של הממשלה וארגוני נשים ערביות לבעיה.

אלסאנע-אלחג'וג' מספר שהיא מבקרת בישראל מספר פעמים בשנה.

אמל אלסאנע אלחג'וג', משמאל, עם אמה ואחותה
אמל אלסאנע אלחג'וג', משמאל, עם אמה ואחותה

"בכל פעם שעוזבים את ישראל ועושים זום-אאוט, רואים את הדברים אחרת", היא אומרת. "אבל החזון שלי נותר קבוע. זה תמיד היה ותמיד יהיה הדרך ליצור מרחב משותף עבור פלסטינים ויהודים ישראלים לחיות יחד בישראל על בסיס שוויוני עם הבנה משותפת". במהלך הריאיון, אלסאנע-אלחג'וג' משתמשת פעמים רבות במונחים 'פלסטינים', 'ערבים ישראלים' ואפילו 'פלסטינים ישראלים' לתיאור אותה אוכלוסייה.

ב-1997, בשהות הראשונה שלה מחוץ לישראל, אלסאנע-אלחג'וג' בילתה שנה במונטריאול לאחר שנבחרה בתור עמיתה בתכנית ICAN. החיים בקמפוס ומחוצה לו השפיעו עליה.

היא נזכרת כיצד זמן קצר לאחר שהגיעה לעיר בה חיים בעיקר דוברי צרפתית, היא עלתה לאוטובוס מקומי לראשונה, והראתה לנהג את כתובת היעד שלה, וביקשה ממנו להגיד לה מתי לרדת.

"הנהג הסתכל עליי ואמר 'French!'", היא מספרת. "הסתכלתי עליו ואמרתי, 'English', משום שלא ידעתי צרפתית. הייתי מאוד לחוצה כי האנגלית שלי הייתה בסיסית באותה תקופה, הייתי לבד וזו היתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לישראל".

"ניסיתי לתקשר אבל הוא לא היה מוכן לעזור. הוא ממש סירב לשתף פעולה ואמר 'French!' ועניתי, 'אני לא מדברת צרפתית'. ואז, פתאום, בלי שידעתי מה הצעד הבא שלי, שמעתי ברקע ילדה צעירה אומרת משהו לאמא שלה בעברית.

"קפצתי מול אותה אישה ושאלתי אותה בעברית אם היא יכולה לעזור לי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שעברית, אותה דיברתי באופן שוטף אחרי שלמדתי אותה מאז כיתה ג', היתה השפה שאני שייכת לה, שהיא חלק מהתרבות שלי, החברה והכל. כך, עבורי, זו היתה חוויה מעניינת".

שלא לדבר על האופן בו ממשיך הסיפור.

"אותה אישה לקחה אותי לכתובת הנכונה והזמינה אותי לבית הכנסת שלה", נזכרת אלסאנע-אלחג'וג'. "זה גרם לי לשאול את עצמי שאלה חשובה – למה הייתי צריכה להתרחק 9,000 ק"מ כדי לפגוש מישהי מהקהילה היהודית שמוכנה לקחת אותי לביתה ולהביא אותי לבית הכנסת שלה, בעוד שבישראל, משום שאנחנו חיים במצב מופרד מאוד, מעולם לא היתה לי הזדמנות לבקר בבית כנסת?

"זה לא משהו שקורה בישראל. אנחנו חיים בכפר שלנו, יהודים חיים בעיר שלהם. שלושת המקומות המרכזיים שאולי יש לנו הזדמנות להיפגש בתור אזרחי המדינה הם האוניברסיטה, מקום העבודה ומרחבים ציבוריים. אבל אפילו במרחבים ציבוריים, לא תראה אותנו מתערבבים".

"למה הייתי צריכה להתרחק 9,000 ק"מ כדי לפגוש מישהי מהקהילה היהודית שמוכנה לקחת אותי לביתה ולהביא אותי לבית הכנסת שלה, בעוד שבישראל, משום שאנחנו חיים במצב מופרד מאוד, מעולם לא היתה לי הזדמנות לבקר בבית כנסת?"

היום, אלסאנע-אלחג'וג' מרגישה מאוד בנוח סביב יהודים. רבים מחבריה והאנשים שהיא נפגשת איתם במונטריאול הם יהודים. בחלק מהמקרים, בתי כנסת מקומיים הזמינו אותה לדבר מול הקהילות שלהם.

אמל אלסאנע אלחג'וג' במפגש עם פעילים יהודים (צילום: INF)
אמל אלסאנע אלחג'וג' במפגש עם פעילים יהודים (צילום: INF)

אלסאנע-אלחג'וג', שנולדה ב-1972 במחנה בדואי זמני ליד ערד, גדלה בכפר לקיה בצפון הנגב. משום שהוא לא הוגדר רשמית על ידי המדינה באותם זמנים, לא היה במקום חשמל ומים זורמים. כמו קהילות בדואיות מסורתיות אחרות, זו היתה חברה פטריארכלית בה הנשים סבלו מאפליה ופוליגמיה היתה נפוצה.

היום, עשרות שנים לאחר מכן, אלסאנע-אלחג'וג' נהנית לספר לאנשים על ההגעה שלה לעולם הזה בתור החמישית מתוך 13 ילדים. לאחר שאמה ילדה ארבע בנות ברצף, הוריה סמכו על כך שההיריון הבא יהיה סוף סוף בן, מסורת רבת חשיבות בקהילה הבדואית.

"כשנולדתי, העובדה שהייתי בת הייתה אסון עבור ההורים שלי, אבל לכל אחד מהם מסיבות אחרות", אומרת אלסאנע-אלחג'וג'. "אם תשאלו את אמא שלי, היא תגיד שהיא דאגה מכך שאבא שלי יתחתן עם אישה שנייה משום שתמיד האשימו את הנשים על כך שהן ילדו בנות. החשש של אבא שלי היה שככל שיש לך יותר בנות, כך המעמד שלך פוחת בשבט, משום שהם מודדים את הכוח על פי מספר הזכרים שיש לך במשפחה. אבא שלי הרבה לומר שבכך שאני הגעתי לעולם, הוא הפך לאדם חלש יותר במונחים של המעמד שלו".

הוריה נתנו לה את השם אמל (תקווה בערבית), בתקווה שאלוהים יביא להם בן בפעם הבאה. התקווה התגשמה, ואחריה היו להם חמישה בנים.

במהלך ילדותה, אלסאנע-אלחג'וג' היתה קרובה הרבה יותר לאביה מאשר לאמה, שהיתה קשוחה איתה משום שהייתה פרועה ומרדנית יותר מאחיותיה.

"היו לי הרבה רגעים מיוחדים עם אבא שלי, שהתייחס אליי באופן שאפשר לי לעשות הרבה דברים שאחיות שלי לא היו עושות", היא אומרת. "אני זוכרת שהיו לנו ארגזי עץ של תפוזי ג'אפה והוא היה שם אותי בפנים ואומר 'עכשיו תני נאום על נושא כלשהו'. הייתי ממציאה נאומים וכשאמרתי אותם, היינו צוחקים".

אמל אלסאנע אלחג'וג' במפגש עם פעילים יהודים (צילום: INF)
אמל אלסאנע אלחג'וג' במפגש עם פעילים יהודים (צילום: INF)

בהמשך, המשחק הוכיח את עצמו כאימון טוב לחיים: היא נשאה מאז אינספור נאומים, הרצאות וסדנאות בישראל ובחו"ל כאקטיביסטית, מארגנת קהילה, דוברת פומבית ומחנכת. אלסאנע-אלחג'וג' כמעט ולא עוצרת בזמן שהיא מדברת בערבית, עברית או אנגלית. היא חברותית מאוד, צוחקת הרבה ועם חיוך קורן.

כבר בגיל צעיר, היא נדהמה מהניגוד שבין תנאי המחייה בכפר שלה ואלו שבבאר שבע, לשם הוריה לקחו אותה כשהייתה צריכה רופא. "רואים שם נוף שונה לחלוטין", נזכרת אלסאנע-אלחג'וג'. "רואים בניינים, פארקים ירוקים והרבה דברים יפים. ואז חוזרים לכפר ורואים רק שבילי עפר ואין תשתית. בתור ילדה קיבלתי את זה, אבל כשגדלתי מעט התחלתי לשאול שאלות בנוגע לנושאים האלו".

הגילו הזה יוביל אותה למסע אל עבר שינוי.

"בתחילת הדרך, הפכתי להיות מודעת למה שיהפוך לשני מאבקים מרכזיים בחיים שלי", אומרת אלסאנע-אלחג'וג'. "אחד היה להיות ילדה במערכת פטריארכלית וההחלטה שלי שלא לשחק את תפקיד הקורבן. הפכתי מודעת גם לעצמי בתור אזרחית סוג ב' בישראל ורציתי למרוד. אני זוכרת שחשבתי, אם אני כבר עומדת מול אמא שלי, לא שלא אעמוד מול המדינה? זה שאין לי חשמל ומים רק משום שאני בדואית או פלסטינית, זה לא בסדר.

הפכתי מודעת גם לעצמי בתור אזרחית סוג ב' בישראל ורציתי למרוד. אני זוכרת שחשבתי, אם אני כבר עומדת מול אמא שלי, לא שלא אעמוד מול המדינה? זה שאין לי חשמל ומים רק משום שאני בדואית או פלסטינית, זה לא בסדר

"צדק הוא צדק. נלחמתי על העמדה שלי, ידעתי בדיוק מה המאבקים שלי בתוך ומחוץ לקהילה שלי. תמיד שילבתי ביניהם, אבל לפעמים לאחר הובלת הפגנות והרגשה שאנחנו מצליחים בצד הפוליטי, הייתי חוזרת לקהילה שלי ומרגישה שאין דרך בה אני יכול לעשות שינויים במקום כזה.

"זה כל-כך מושרש בדרך בה הקהילה הבדואית מתייחסת לנשים. אני הרבה פעמים שואלת את עצמי מה קשה יותר – המאבק הפוליטי בישראל, או המאבק החברתי בקהילה שלי? שינוי המערכת הפוליטית של המדינה לקבל אותי כאדם שווה, או שינוי המערכת הפטריארכלית לקבל אותי בתור אדם שווה בבית שלי? תמיד הרגשתי שאני צריכה להילחם את שני המאבקים במקביל".

בזמן שהיתה בתיכון, אלסאנע-אלחג'וג' התלוננה בפני ההורים שלה על כך שהרשו לאחים שלה דברים שלה לא הרשו. היא גם הפכה יותר ויותר פעילה פוליטית, יותר קיצונית באידאולוגיה ו"עושה צרות" על פיה, למרבה הצער של אמה.

"כשהייתי מובילה הפגנות בתור נערה", אומרת אלסאנע-אלחג'וג', "אמא שלי היתה אומרת לאבא שלי, 'היא משוגעת. היא הילדה היחידה בין כל הגברים האלו שיוצאים לשם. אתה צריך לעצור אותה'. אבא שלי היה מסתכל עליי ואומר 'אל תעשי את זה. תקשיבי לאמא שלך', אבל היה לוחש לי 'לכי, לכי, לכי'. תמיד הרגשתי את התמיכה שלו".

השבט הבדואי שלה, אלסאנע, הוא אחד מ-16 שבטים בנגב. בניגוד לבדואים המשולבים יותר בחברה הישראלית, ביניהם כאלו המשרתים בצה"ל, אלסאנע הוא פוליטי מאוד ודוחה שירות צבאי.

אמל אלסאנע אלחג'וג' בגיל 16, בטיול בית ספר לכנרת
אמל אלסאנע אלחג'וג' בגיל 16, בטיול בית ספר לכנרת

"אני זוכרת ב-1982, נשאתי לראשונה נאום פוליטי", אומרת אלסאנע-אלחג'וג'. "הייתי בכיתה ב' והיה לנו מצעד, שבסופו שמו אותי על הבמה וקראתי נאום נגד אלימות ומלחמה, ולטובת שלום. לאחר מכן, כשהייתה הפגנה נגד הריסת בתים של הממשלה או עקירה של עצים מהכפר שלנו, הייתי זו שנושאת את הנאום".

בגיל 15, היא בילתה לילה בכלא לאחר שנעצרה על מחאה בבית הספר התיכון שלה נגד המדיניות של ישראל כלפי פלסטינים, שם היא חיבלה במנעול של דלת הכיתה כדי שאחרים לא יוכלו להיכנס. במעצר, שני חוקרים תשאלו אותה. במה שהיא מתארת בתור דינמיקה של שוטר-טוב שוטר-רע, אחד נקט בגישה רכה יותר בעוד שהשני לחץ עליה עם שאלות עוינות על אקטיביזם פוליטי בכפר שלה.

"שמעי, את ילדה יפה וחכמה", היא מצטטת את השוטר העדין יותר. "'אנחנו יודעים שאת הכי טובה בכיתה שלך. למה שתהרסי את העתיד שלך עם סוג כזה של אקטיביזם? אני רוצה שתקבלי השכלה. את יכולה לעזור לקהילה שלך יותר בדרך הזו'. הוא היה מאוד נחמד'".

היא מסבירה שהשוטר הקשוח היה מזרחי, בעוד שהשני היה אשכנזי. לדבריה, זה השפיע על התפיסה שלה של ישראלים יהודים והנטייה הפוליטית שלהם.

"אני לא מאשימה יהודים מזרחיים בכך שהם ימניים", היא אומרת. "אני מאשימה את כל המערכת ביצירת מצב בו יהודים מזרחים מנתקים את עצמם מהתרבות הערבית שלהם וקשוחים איתנו משום שהם רוצים להראות למערכת האשכנזית שהקימה את ישראל שהם שווים, שעל אף שהם לא המייסדים של המדינה, הם מגנים עליה".

"אני מאשימה את כל המערכת ביצירת מצב בו יהודים מזרחים מנתקים את עצמם מהתרבות הערבית שלהם וקשוחים איתנו משום שהם רוצים להראות למערכת האשכנזית שהם שווים, שעל אף שהם לא המייסדים של המדינה, הם מגנים עליה"

בחזרה לאותו לילה בכלא, אלסאנע-אלחג'וג' משבחת את השוטר 'הנחמד' שהשפיע עליה רבות.

"הוא הראה לי שיש דרכים אחרות להתמודד עם כעס, בדרך רכה", היא אומרת. "זה נשאר איתי. אני חושבת שאם היה רק את אותו בחור קשוח שהתייחס אליה באופן מגעיל, הייתי הופכת לטרוריסטית לאחר מכן. אבל היה שם מישהו שהראה לי דרך אלטרנטיבית, אמר לי, 'את חכמה. את יכולה לעזור לעם שלך'. הוא הציג נקודת מבט שונה".

באותה נקודה, עם ההשראה שכבר הייתה לה מאומץ הלב והתמיכה של סבא שלה, אלסאנע-אלחג'וג' לימדה ילדים ונשים בכפר שלה קרוא וכתוב בתור אמצעי להעצמה שלהן. כשהיתה בת 17, היא הקימה את ארגון הנשים הבדואי הראשון.

ארבע שנים לאחר מכן, ב-1993, כאשר עדיין התגוררה בלקיה, אלסאנע-אלחג'וג' הפכה לאישה הראשונה מהשבט שלה הלומדת באוניברסיטה, כשלמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. היא היתה ראש אגודת הסטודנטים הערבים, לקחה חלק באיגודי סטודנטים רבים, באה באינטראקציה עם יהודים, ראתה לאשונה בחייה מחשב, והרחיבה את אופקיה, לפני שסיימה את לימודיה ב-1996. באותה נקודה, היא גרה בבאר שבע במעונות הסטודנטים, נחושה לפרוץ את המגבלות של הכפר שלה.

היום, היא היחידה מ-12 אחיה ואחיותיה המתגוררת מחוץ לישראל, אך נותרה קרובה אליהם דרך קשר יומי בווטסאפ.

אמל אלסאנע אלחג'וג' עם ברני סנדרס (צילום: ICAN)
אמל אלסאנע אלחג'וג' עם ברני סנדרס (צילום: ICAN)

היא אומרת שהם מכבדים את העבודה שלה וגאים בהכרה הבינלאומית שהיא מקבלת. בנוסף לקבלת פרסים רבים, אלסאנע-אלחג'וג' נבחרה בתור אחת מ-100 מובילות דעה בתחומים שונים במסגרת Genius: 100 Visions, קהילה גלובלית שהוקמה על ידי הישראלי תושב טורונטו, רמי קליינמן, המתמקדת בפתרונות לבעיות מהותיות.

בדומה לישראלים רבים הגרים בחו"ל, אלסאנע-אלחג'וג' מתעקשת כי החיים שלה מחוץ לישראל הם זמניים. אף על פי כן, היא הגישה בקשה לאזרחות קנדית יחד עם בעלה, אנואר, לשעבר עורך דין בישראל, שמגיע במקור מכפר בדואי לא מוכר בנגב ועובד כיום בתור מארגן קהילה במונטריאול.

"אני רואה את העתיד שלי בחזרה בישראל עוד מספר שנים", אומרת אלסאנע-אלחג'וג', המתכננת לחיות שוב בבאר שבע. "יש לי חלומות ופרויקטים ליישום שם, וזה שאני רחוקה גורם לי לאמין שזה אפשרי, במיוחד כשאני מסתכלת על החברה הקנדית ורואה איך רב-תרבותיות וגיוון יכולים לצאת לפועל ולהיות מוערכים".

"אני רואה את העתיד שלי בחזרה בישראל עוד מספר שנים. יש לי חלומות ופרויקטים ליישום שם, וזה שאני רחוקה גורם לי לאמין שזה אפשרי, במיוחד כשאני מסתכלת על החברה הקנדית ורואה איך רב-תרבותיות וגיוון יכולים לצאת לפועל ולהיות מוערכים"

אלסאנע-אלחג'וג' מודה כי המצב של 250,000 הבדואים בישראל, מיעוט בתוך המיעוט הערבי של המדינה, השתפר באופן ניכר מאז ימי ילדותה, אך יש עוד הרבה עבודה. על אף שמספר הערים הבדואיות המוכרות על ידי המדינה גדל משמעותית, היא אומרת ש-82,000 בדואים עדיין חיים בכפרים בלתי מוכרים ללא חשמל. אלסאנע-אלחג'וג' מעודדת מהצמיחה במספר הנשים הבדואיות הלומדות באוניברסיטה, במה שמשקף את החשיבות שבדואים נותנים עכשיו להשכלה גבוהה.

היא נהנית לדבר על המולדת שלה, מדברת בתשוקה גדולה, במיוחד על הבעיות החברתיות והפוליטיות המרכזיות. למרות ההכרה הכואבת בהתפתחויות מדאיגות בחברה הישראלית, היא אופטימית באשר לאפשרות של שינוי חיובי.

"כשאני חושבת על האופן בו גזענות הופכת לשיח לגיטימי בישראל מהצד הימני של המפה הפוליטית, אני מרגישה שזה משפיע על מה שבנינו ב-20 השנים האחרונות מבחינת יצירת אזרחות משותפת בישראל", אומרת אלסאנע-אלחג'וג'.

"אבל אני גם מזכירה לעצמי שהכי חשוך לפני עלות השחר. אני מסתכלת על מה שקורה בישראל כרגע בין המיעוט הערבי לרוב היהודי והממשלה, ואני אומרת שאולי אלו הזמנים האפלים ביותר שיביאו את הזריחה, שיביאו לשינוי חיובי בקרוב. משום שיש הרבה אנשים בישראל שבאמת מאמינים שאנחנו צריכים לחיות ביחד במרחבים שווים ומשותפים".

"אני מסתכלת על מה שקורה בישראל בין המיעוט הערבי לרוב היהודי, ואני אומרת שאולי אלו הזמנים האפלים ביותר שיביאו את הזריחה, שיביאו לשינוי חיובי בקרוב"

בעוד שהיא תומכת נלהבת במדינה פלסטינית, אלסאנע-אלחג'וג' עמדה בפני מתקפות מילוליות מערבים במונטריאול בעקבות ההגנה שלה על הזכות של ישראל להתקיים.

"פעמים רבות, מצאתי את עצמי נאבקת על הזכויות של העם היהודי למולדת משלו, כשפלסטינים או אחרים אומרים שישראל לא צריכה להתקיים", היא אומרת. "אני מאמינה בזכות של הפלסטינים למולדת, ואני לגמרי מאמינה בזכות של העם היהודי למולדת משלו.

"כן, אני מעבירה ביקורת על סוג המולדת וסוגי מדיניות מסוימים, אבל אני מגנה על הזכות של היהודים למולדת משלהם. חלק קראו לי בוגדת בגלל זה. אבל זה מה שהיה קורה גם ליהודי ישראלי הנאבק עבור זכויות של פלסטינים. הרבה היו קוראים להם בוגדים, נכון? לכן, אני לא מפחדת שיקראו לי בוגדת אם אני מאמינה בזכויות אדם ובזכויות של עמים".

עוד 2,480 מילים
סגירה