ששה ימים בלונדון. ששה ימים של להימלט אל לונדון מקדחת השוחד-מירמה-הפרת אמונים-כנרת שהתמלאה-נטל הראיה שהורמה. לשבת רגע בקפה "נירו" שבהיתרו. לא למהר לעיר. להיות לא-ישראלי אלא נוסע, סתם נוסע. שדות תעופה הם מקומות טובים – זמניים, מעבריים. מקומות שעוטפים בריח קפה אנשים בתנועה, אנשים לא משויכים, אנשים עם מזוודות שבעוד שעה בלונדון, או בעוד כמה שעות טיסה בניירובי, כבר יפרקו את המזוודות וכבר יהיו משויכים. משויכים לדרכון, לאשה, לשפה, לעבודה, לדאגה מקובעת במקומה.

ששה ימים בלונדון. ששה ימים של להימלט אל לונדון מקדחת השוחד-מירמה-הפרת אמונים-כנרת שהתמלאה-נטל הראיה שהורמה. לשבת רגע בקפה "נירו" שבהיתרו. לא למהר לעיר. להיות לא-ישראלי אלא נוסע

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אוהבי ערים גדולות מפתחים נוהל כניסה לעיר חדשה: לשים את המזוודה בחדר המלון, להתקלח, לרדת ולקנות עיתון מקומי (ה"גארדיין", שונא את הברקזיט והכותרת מכנה את בוריס ג'ונסון "ברוטאלי". סיבה טובה לאמץ אותו), ללמוד את מפת הרכבת התחתית כדי לצמצם את מפת העיר לקוים מעטים וברורים, ולמצוא לערב סרט בקולנוע שנמצא בטווח הליכה מהמלון. כי הליכה לסרט היא סימון של קו ראשון בתוך מפה לא מוכרת, ואולם קולנוע עושה אותך לבלש שמוצא את דרכו בעלילת סרט בעיר שבה שום עלילה היא לא שלך.

וגם לא תהיה שלך. עיר חדשה לא מתפענחת לך לא בששה ימים ולא בששים ימים. היא מקום להביא אליו את העיר שיצאת ממנה, את הכובד שאתה סוחב איתך מן הבית, עם קצת נשימה ועם הרבה זרות, שתמיד ניראית גם קצת מוזרות (בספרייתו של אבי היה ספר שנקרא "הככל האדם האנגלים?").

רמז ראשון למה שהרגשתי בששת הימים בלונדון קיבלתי לא ממישהו אנגלי, ולא ממשהו אנגלי. קיבלתי אותו מצלמת קרואטית-ארגנטינאית-צרפתית. בטייט מודרן מוצגת תערוכה של דורה מאר. כמעט עשר שנים היא חיה עם פיקאסו והוא צייר אותה בלי סוף, אבל גם האפיל עליה. שכחו שהיא היתה צלמת יצירתית וחדשנית, ומבריקה, גאון של עין וגם של יד, לפני שפגשה אותו ואחרי שנות האהבה שלהם.

בטייט מודרן מוצגת תערוכה של דורה מאר. כמעט 10 שנים היא חיה עם פיקאסו והוא צייר אותה בלי סוף, אבל גם האפיל עליה. שכחו שהיתה צלמת יצירתית וחדשנית, ומבריקה, לפני שפגשה אותו ואחרי שנות האהבה שלהם

התערוכה היא פרויקט מדהים שרק מוזיאונים עשירים יכולים להרשות לעצמם: חמישה אולמות שכדי למלא אותם היה צורך בתחקיר שארך חודשים, אם לא שנים ובתקציב של מליונים רבים.

בנוסף לצילומים רבים ושונים שלה מוצגים בתערוכה ציורים של פיקסו, וצילומים שבהם היא תיעדה את תהליך העבודה שלו על "גרניקה", וציורים (חלשים) שלה, וצילומי דיוקן של הפנים החזקות שלה שהילכו קסם על מיטב צלמי אירופה, וכתבי עת שאותם איירה, וסרטים ופוסטרים של הרקע ההיסטורי ליצירתה.

יש בתערוכה אגף קטן של צילומים שהיא צילמה בלונדון. היא לא חיה בלונדון. היא באה לביקור קצר וצילמה ברחובות. זה היה בשנות השלושים. אירופה שהצמיחה את הפאשיזם עשתה אותה צלמת פוליטית מאד (לא ידעתי שפיקאסו לא צייר ציורים פוליטיים עד שפגש בה), או צלמת סוריאליסטית מאד.

יש בצילומים שלה חומרה, עוני, מחאה, תת מודע, סיוט. הומור אין בהם. אבל רק בלונדון מצאה העין של דורה מאר איש קשיש שיצא לרחוב בחליפה ועניבה רגילות מאד, אבל שתיהן מקושטות במאות חרוזי זכוכית, והוא ניקרא PEARLY KING. אחר כך מצאתי בגוגל שיש בלונדון מסורת של מלכי-רובע שכאלה שלבושים בנצנצים וחרוזים.

אירופה שהצמיחה את הפאשיזם עשתה אותה צלמת פוליטית מאד (לא ידעתי שפיקאסו לא צייר ציורים פוליטיים עד שפגש בה), או צלמת סוריאליסטית מאד. יש בצילומים שלה חומרה, עוני, מחאה, תת מודע, סיוט. הומור אין בהם

בפריז  צילמה דורה מאר קבצנים שזועקים לשיוויון סוציאליסטי, אבל בלונדון היא חיפשה ומצאה קבצן אלגנטי כמו ברבור, קבצן דנדי עם צעיף מעוצב היטב במקום עניבה.

מלחמת העולם הראשונה הביאה אל צילומי פאריז של דורה מאר את כרותי-הרגליים הקודרים, את נפגעי הגז האפלים. היא מצאה אותם גם בברצלונה וברומא. רק לונדון הוסיפה לה קצת צבע,  קצת חיוך, לשחור לבן שהביאה איתה מפריז שלה. הבטתי בצילומים האלה וחשבתי שאולי גם לי מוסיפה כעת לונדון קצת גוונים, אפילו קצת צבעים, לשחור לבן שאני מביא איתי מתל-אביב של פברואר 2020.

פעם הייתי שרוף על תיאטרון. עבדתי בבקרים לפני בית הספר בשביל כסף לכרטיסי תיאטרון, אחר כך למדתי תיאטרון, אחר עבדתי כיועץ מחזות בתיאטרון. אחר כך התגרשתי מהתיאטרון. התחיל לשעמם אותי. יותר מדי דברים מקובעים ראיתי בתיאטרון וברחתי ממנו.

לפעמים אני קונה כרטיס ומתגנב להצגה כמו חוטא שלא עומד בפיתוי. קניתי כרטיס גם ל"דוד ואניה" בתיאטרון הרולד פינטר. הצגה בסדר. לא בשמים. לא ברצפה. אבל רק מימד אחד בהצגה דיבר אלי במיוחד. לא ראיתי שהוא דיבר כך אל הקהל האנגלי. צ'כוב, כידוע, קרא למחזות שלו קומדיות. ואני גדלתי על השאלה מה קומי, מה מצחיק, בשלוש האחיות האומללות שלעולם לא תגענה למוסקבה, או באשה ניפלאה כמו בת השחף שיריית אקדח של מתאבד תחסל את החלומות שלה, או בדוד ואניה ששלוש או ארבע תבוסות מקיפות אותו וחודרות אל תוכו?

אבל בהפקה הזאת, כפי שביים אותה יאן ריקסון, היה ואניה שלומפר ואומלל עם נגיעה קלה של ליצן, והיו חיבוקים דמועים עם נגיעה של אירוניה על בכיינים שמסתדרים בתור כדי להתחבק ולדמוע. איך כתב מאיר אריאל: "אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות, אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים".

אולי לאנגלים של שנות השלושים היה שחור בלב. אבל לדורה מאר שבאה אליהם לרגע הם הזכירו שיש עוד גוונים. ואולי למי שראה בנתב"ג את  מירי רגב בצעיף של בית"ר ירושלים  צ'כוב הזכיר רק דיכאון. אבל למי שברח עד לונדון בשביל ששה ימים בלי מירי רגב צ'כוב הוא גם קומדיה.

אולי לאנגלים של שנות ה-20 היה שחור בלב. אבל לדורה מאר שבאה אליהם לרגע הם הזכירו שיש עוד גוונים. ואולי למי שראה בנתב"ג את  מירי רגב בצעיף בית"ר ירושלים – צ'כוב הזכיר רק דיכאון. אבל למי שברח עד לונדון בשביל 6 ימים בלי מירי רגב – צ'כוב הוא גם קומדיה

ביציאה מן התיאטרון, ליד תחנת ווטרלו, נסעה לקראתי מונית. בלונדון, כידוע, המוניות הן שחורות וביציאה מן התחנה עמדה שורה של מוניות. אבל זאת משכה את העין. כי היא היתה צבועה בסגול. כשהיא התקרבה ראיתי שכתוב עליה: .THIS TAXI IS GREEN

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.